רגע לפני המבול, כשהשמיים מתקדרים מעלינו והארץ כבר נשחתה ומלאה חמס, יעביר רב־אלוף אביב כוכבי את הפיקוד על צה"ל למחליפו הרצי הלוי. בצד ההתרגשות הטבעית שניכרת עליו בשבועות האחרונים, שבהם ערך ביקורי פרידה מהמקום שהיה לו בית ב־40 השנים האחרונות, ניכרת בכוכבי גם ההקלה וההבנה שמחליפו ייאלץ להתמודד עם מציאות ששום רמטכ"ל לפניו לא פגש בה.
לישון עם עין פקוחה: הרצי הלוי עומד להתמודד עם אתגרים חסרי תקדים | בניהו
"יש מצבים שמתפטרים": יעלון במסר חריג להרצי הלוי ולקציני צה"ל
זה לא שהקדנציה של כוכבי הייתה סוגה בשושנים: בארבע שנותיו הוא כיהן תחת ארבעה שרי ביטחון, עבר חמש מערכות בחירות, שנתיים ללא תקציב מדינה ושנתיים עם קורונה, פיקד על שני מבצעים בעזה, ובשנה האחרונה נדרש לבלום גל גואה של אלימות וטרור מיהודה ושומרון. אבל עכשיו, כשהוא עוזב, האיומים מחוץ מחווירים למול האיומים מבית.
במהלך מרבית כהונתו השתדל כוכבי להלך בזהירות בין הטיפות של שינויי האקלים הקיצוניים בזירה הפוליטית. הוא נמנע מעימותים גלויים עם הממונים עליו, שהתחלפו תדיר, ונזהר שלא להיכנס לשדות מוקשים של מחלוקות ציבוריות. אבל בראיונות הפרידה שהעניק בימים האחרונים קולו נשמע צלול וחד מאי־פעם.
כוכבי מסמן בצורה ברורה את הגבולות שעליהם יגן צה"ל וימנע חדירה פוליטית: פגיעה בעקרון אחדות הפיקוד, בין שבמינהל האזרחי, בין שבהפעלת משמר הגבול ובין שבמינוי קצינים על ידי גורמים חיצוניים – כל אלה הם מבחינתו ייהרג ובל יעבור.
לכל משימה יהיה תמיד רק מפקד צבאי אחד, והמפקדים הם שיקבעו את ערכי הצבא ופקודותיו, הוא אומר - ויוצק את הנתיב שבו יפסע ממשיך דרכו. בתבונה הספיק, עוד בטרם השתנתה הרוח, להוסיף את ערך הממלכתיות למסמך "רוח צה"ל". דגל שספק אם ניתן עוד להניף ברוח הנושבת היום.
נלוויתי אליו לכמה מביקורי הפרידה ביחידות השונות. בימים האלה, כשהאוויר בחוץ מלא אדי רעל, הביקורים בצה"ל הם כמו משב מרענן.
הצבא שלנו הוא אומנם תבנית נוף מולדתו, אבל שלא כמו במולדת שמשתנה, צה"ל מצליח בינתיים לשמר את הדבק המחבר בין המשרתים: יהודים ולא־יהודים, דתיים וחילונים, ימניים ושמאלנים.
צה"ל הוא אחד המשלטים האחרונים של ממלכתיות ישראלית. מי שהזיע תחת האלונקה כתף אל כתף עם חברו השונה ממנו, מי שרעדו יחד מקור במארב הלילי – יודעים שיש עדיין ערך שמחבר אותנו, שהוא גדול יותר מכל מחלוקת פוליטית, ולא ימהרו לאחוז איש בצוואר רעהו. אבל האם הדבק הזה ישרוד את המהפכה המשטרית שמתרגשת עלינו?
ביום עיון לצוערי בה"ד 1 שהשתתפתי בו, הציג ד"ר מיכה גודמן, בווירטואוזיות האופיינית לו, את תקציר תולדות הריבונות היהודית בישראל: בכל פעם בהיסטוריה היהודית כשהשבטיות גברה על הממלכתיות – זה נגמר בחורבן, ולבסוף גם בגלות. הממלכתיות הישראלית המודרנית, וצה"ל כנושא הדגל שלה, עמדו בכבוד בכמה מבחנים קשים, הציג גודמן.
ב־1982 יצאה ישראל למלחמה בלבנון, שהייתה שנויה במחלוקת ציבורית עמוקה. גם המחנה שהתנגד למלחמה המשיך לשרת, ברובו. הוא נלחם בביירות, וכשחזר הביתה לסוף שבוע, הוריד את המדים, הפגין נגד המלחמה - וביום ראשון חזר שוב לשדה הקרב.
ב־2005 זה היה מבחן של המחנה השני: ממשלת ישראל יצאה לתוכנית ההתנתקות השנויה במחלוקת. רבים מהמפקדים בצה"ל לא הזדהו עם המשימה שהוטלה עליהם לפנות את מתיישבי חבל עזה וצפון השומרון. אבל גם אז, למעט כמה מקרי סרבנות שוליים, הצבא הצדיע, ביצע את המשימה ונשאר מעל למחלוקת.
"האם גם צה"ל של היום יעמוד במבחן כזה של ממלכתיות, כשהחברה שמאחוריו שסועה?", שאל גודמן את הצוערים. דממה נשמעה באולם. אני סבור שהשאלה תלויה פחות במחלוקת הציבורית ויותר במקורות הסמכות. כמחצית מאיתנו (ואני רוצה לקוות שיותר) עדיין רואים בממלכתיות דת. המדינה היא מעל לכולם, והיא מקור הסמכות העליון. אבל חלק הולך וגדל מהישראלים מאמין שיש מקורות סמכות שהם מעל למדינה – דתיים והלכתיים. מאמיני דת הממלכתיות ימשיכו לציית למדינה – ואולי זאת גם חולשתם.
המשא הכבד הזה יוטל על כתפיו של הרצי הלוי, יחד עם דרגות הרב־אלוף, ביום שני. הכתפיים שלו נראות רחבות דיין לשאת אותו ולנווט את צה"ל בתוך הסערה. הוא לא איש של עיגול פינות, קריצות או פשרות בנושאים עקרוניים וערכיים. הלוי מנוסה מאוד בלחימה עם אויבים מבחוץ, אבל בקדנציה שלו מובנה גם חיכוך מתמיד עם איומים מבית. ביום שני הוא יקבל לידיו את אחד הלפידים האחרונים של הממלכתיות הישראלית. המשימה שלו תהיה לשמור שגם ברוח הרעה שמנשבת כיום – הלהבה הממלכתית של צה"ל לא תכבה.