הוא עמד במרפסת, מביט מהחלון, או ליתר דיוק בוהה, שכן הגשם שבחוץ ניתך על הזגוגיות בעוצמה שכזאת, עד שכמעט לא הצליח לראות דבר, הגם שהיה עדיין אור יום. המחשבות נדדו ממנו והלאה - זכר איך פעם יצא לפגישה איתה בגשם שכזה, אולי אף גרוע ממנו - ואיך רכב עד אליה כשהגלגל הקדמי של האופנוע מפלס דרך בשלוליות העמוקות כאילו היה חרטום ספינה.
הוא זוכר איך רעד לאורך כל הדרך, מקור ומאימה, מחשש לתאונה - ואיך למרות חליפת הסערה שלבש הצליחו המים למצוא נתיבים אל בגדיו, תחילה העליונים, אחר כך גם התחתונים - ואיך כל הדאגה והחורף שהתחולל לא רק בחוץ אלא גם בלב, נעלמו באחת כשחייכה אליו ואמרה: “איחרת". על כל אחת אחרת היה בוודאי זועם באותו הרגע, לאמור: “איחרתי? ראית מה הולך בחוץ - תגידי תודה שבכלל באתי!". רק שהיא לא הייתה כל אחת אחרת, לכן ענה רק: “סליחה, היה קצת קשה עם האופנוע בגשם" - והיא פרשה את זרועותיה לקראתו ופתאום היה חם.
אפילו אז לא ההין לומר לה את שהיה צריך, את שבדיעבד הבין שרצתה לשמוע. כדרכם של גברים הוא קיווה שעצם היותו היא הוכחה ניצחת לאהבתו, שעם כל ביס שהוא מגיש לה, עם כל מבט מודאג, עם כל יד שהניח על מצחה עת היה נדמה שחלתה, כאילו הייתה בתו ולא זוגתו, היא מבינה את שהתקשה כל כך לבטא בקול. זה לא הספיק.
הכלבה התחככה ברגלו, כדרך שעשתה בכל פעם שעמד והתבונן החוצה. יש לה, לנבחא, חלון קטן משלה שדרכו היא יכולה לשרבב את הראש ולנהום לעבר הקולגות שחולפים ברחוב, אבל ביום שכזה הוא מוגף ומוברח. היא ניסתה לפתוח את הצוהר בעצמה והוא השפיל אליה מבט אוהב: גאונה על ארבע שכמותה, היא מצליחה מדי פעם להסיט את הבריח ואחר כך להניח כפה על מסגרת העץ של החלון הקטן ולגרור אותו הצדה, עד שהוא מאפשר לה לדחוק את זרבוביתה הלחה כדי שייפתח עוד.
היא כל כך חמודה בעשותה כן, עד שגם בימי סגריר וגם בימי הקיץ הלוהטים שבהם חבל על כל טיפת מזגן, הוא מפרגן לה כמה דקות, שאותן היא בוחרת להקדיש לא להתבוננות אילמת אלא כי אם לסימפוניה של גרגורים ונביחות על מי שמעיזים לטייל ברחוב “שלה", עת היא, מלכת השכונה, ספונה בבית.
רק שהפעם היא חדלה כמעט מיד: אולי היו אלה הרעמים שהבהילו אותה, ואולי, כפי שקורה להם לא אחת, היא פשוט היטיבה להרגיש אותו, הבחינה בחושיה החייתיים בסערה שטלטלה את נפשו, הגם ששמר על ארשת פנים אדישה.
כן, יום הגשם ההוא צץ ועלה בו לפתע, בזיכרון ברור וחד כל כך עד שיכול היה לחוש בכאב פיזי של ממש. זה אפילו לא היה יום מיוחד, לא אירע בו יותר מדי מלבד העובדה שהיא דיברה ודיברה - והוא ייחל שלא תפסיק ושאם כבר תחדל, שתתלה בו את המבט המאוהב הזה, שמצפה לנשיקה ואחריה עוד אחת ועוד ועוד ועוד - עד שפשוט התעלפו, כמעט במובן הפיזיולוגי של המושג.
מי יכול היה להאמין שביום שבו יבחר לדבר עמה גלויות, היא תהיה כבר במקום אחר: עודנה אוהבת, אבל משהו בלבה כבר כבוי, בעוד הוא, איתה - ובכל הנוגע אליה - לא יכול היה להסתפק במשהו שלא יהיה הכל. או לא כלום. מצחיק, אבל עם כל אהבתו אליה, על אותו כלום שגבר לבסוף על הכל, דווקא הוא היה מי שחתם בשאריות האחרונות של הכבוד העצמי שנותרו בו, לפני שיהפוך למחזר על פתחה באופן שהיה שונה כל כך מטבעו.
כן, היו ימים שבהם התקשה לזהות את דמותו במראה: מה קרה לו לגבר הגאה כל כך, זה שנדמה שהכל עובר לידו, זה שכמילות אותו השיר הפרודי של גידי קורן: “מתקיים על יי"ש ושום, אך אין הוא משתכר משום - שרק נשים או סתם טיפשים יודעים איך לאבד חושים" (“הוא מחפש את המחר", שהפליאו לשיר הנשמות הטהורות) - שהיה לפתע לרגיש כל כך, נעלב פתאום מניגון של משפט, מהטעמה של מילה, ממילה טובה שבוששה לבוא. זה נמשך זמן קצר בלבד, עד שהבין שהוא חייב לברוח ממנה כדי להציל את עצמו. רק שלא שיער עד כמה קשה יהיה לו לשאת את הפרידה.
כך עמד לו במכנסי טרנינג מהוהים, בחולצת טריקו שעליה הוטל ברישול סוודר - שרק אלוהים יודע איך הצליח להיות כה גדול אפילו ממידתו הנדיבה של הלובש, ובהה בטיפות שנזלו לאטן, בגשם שקצת נחלש בינתיים. עמד והביט, פניו אינן מסגירות את שמתחולל בלבו. עמד ובהה, עד שלא ידע עוד אם טיפות גשם אלה או דמעותיו שלו.