מה היה בו, ברגע ההוא, שממנו ואילך רבים יביטו באישה הזאת וירשו לעצמם לצחקק. סכנת התלקחות, יגידו על שערה הצבוע לבלונד. ואיזו הנאה מזמנים להם הרגעים האלה, שבהם מתגנבת לה לדיבור פ"א רפה והיא אומרת “פיצוחים", ו"ספטמבר". בדיחה, אומרים עליה. היא בדיחה. מי מינה את הדבר הזה למנכ"לית. מי. מבחינתם אין בה דבר פרט לערימת בלונד מחומצנת.
מה קדם לרגע המסוים ההוא שממנו ואילך נציגת שירות בקופת החולים כבר לא תבחין בייאושו של אדם המתחנן אליה בקול שבור. ארבעה חודשים חיכה לתור לסי־טי המחורבן הזה, אבל הרופא שכח לתת לו הפניה לבדיקת שתן. הבדיקה מחרתיים. עכשיו לחכות עוד כמה חודשים, רק בגלל איזו שכחה קטנה של רופא עמוס? אני מבינה אותך, תאמר לו הנציגה שוב ושוב. באמת שאני מבינה אותך, אדוני, כאילו תפקידה מתחיל ונגמר בלהיות אוזן חירשת.
מה קדם לרגע ההוא, שמישהו או מישהי, יחידים או קבוצה, יראו בבנות ובבני אדם אחרים עמידים בפני כל אמירה וכל מעשה. מה שמעו וראו?
יש מילים שאני לא רוצה לקרוא או לשמוע. הן גורמות לי לרצות לעצום את העיניים ואת הלב, אך כוחן גדול ממני. הן מקדימות את ההבנה שמגיעה ברגע שאחריהן וזכר המפגש איתן לעולם לא באמת יימחה. למילים כאלה חשף אותי חברי הפילוסוף ד"ר יואב אשכנזי, שכתב את “אתיקה אחרי אושוויץ: הרהורים על ‘מעבר לאשמה ולכפרה' לז'אן אמרי" (הוצאת כרמל). בתחילה הדפתי אותן. לא שוב השואה. רק זה לא. מצד אחד, רוני סומק טוען ש"השואה מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית של כולנו". מצד שני, יש עוד שבוע ליום השואה הבינלאומי. כשיגיע, כולנו נשב מצומררים וסמורי שיער מול הטלוויזיה ועדויות הניצולות והניצולים שנותרו משם.
אבל אשכנזי הזה לא מוותר. תקראי, הוא אומר. ספרי מה חשבת. אני עסוקה בשאלה נוספת שמעלה אשכנזי. מה קדם לרגע ההוא שבו מערכת התעמולה הנאצית הציגה את היהודים בתור חלאות העולם, מכוערים, עצלנים, מתועבים ושקרנים, והשמידה מראש את דימויים האנושי בעיני אחרים ובעיני עצמם, כהכנה והשלמה רוחנית למדיניות הרצחנית העתידית של הרייך. היהודי נותר יצור שתכליתו היחידה היא למות. הוא סולק מתחום כל הראוי ליחס אנושי, כבוד ואהבה, כך שזכותו וחובתו היחידות היו למות.
ז'אן אמרי, פילוסוף וסופר, נולד ב־1912 בשם הנס מאיר לאב יהודי ולאם קתולית. הוא התייתם בגיל צעיר מאביו וחי ללא קשר ליהדות. כשהיה בן 23, בזמן שישב בבית קפה וינאי, קרא בעיתון על חוקי נירנברג שנחקקו באותה עת בגרמניה במטרה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינם ממוצא ארי. אף שחי כקתולי, הבין מיד שהמשמעות לגביו היא גזר דין מוות. שלוש שנים לאחר מכן, חוקי הגזע הגיעו גם אל אוסטריה, עם סיפוחה על ידי הגרמנים. “להיות יהודי היה בעיניי להיות מת בחופשה, אדם שמיועד להירצח, ורק במקרה עדיין אינו נמצא היכן שראוי לו להימצא", כתב אמרי. הוא נמלט מארצו מפני הנאצים, הצטרף אל תנועת ההתנגדות בבלגיה, עונה בידי הגסטאפו והיה כלוא במחנות ריכוז נאציים - שנה אחת באושוויץ.
עד 1966 הוא כתב את “מעבר לאשמה ולכפרה", טקסט שבו ניתח את הקושי של הקיום 20 שנה אחרי, באמצעות חמישה נושאים שהמשותף להם הוא חוסר היכולת להאמין שוב באדם: איש הרוח באושוויץ, העינויים, הזרות, הטינה של אלו שנותרו בחיים והקושי להמשיך בחיים כיהודי. בין מסקנותיו: הרוח נכשלת מול האימה. התרבות אינה שומרת את האדם מפני שבירתו הטוטאלית. קוסמופוליטיות היא אשליה, והאדם זקוק למולדת. להיות יהודי, משמע לעמוד בכל רגע מול הפתרון הסופי שאולי קרה אתמול, אבל יכול להופיע גם מחר.
אמרי לא הרגיש קשר לדת היהודית ולמדינת ישראל אבל הזדהה באופן מלא עם אלו שהמספר מאושוויץ היה מקועקע על זרועם, “כי המספר הזה נקרא מהר יותר. הוא קולע וקצר יותר. הוא פשוט יותר מאשר התנ"ך או התלמוד, ומוסר בכל רגע מושג יסודי יותר על השותפות בינינו".
“איני פונה בספר זה אל חבריי לגורל משותף", כתב בפתח דבריו. “הם יודעים הכל. כל אחד חייב לשאת בדרכו שלו את כובד הלקח האיום. מזה אין לו מנוס. אך לגרמנים, אשר ברובם המכריע אינם חשים עצמם אשמים או נפגעים וימי הרייך השלישי כאילו אינם נוגעים להם כלל, ברצוני לומר כאן מה שאולי לא הומחש להם עדיין, וזהו האספקט של העבר בהשתקפותו בהווה ובעתיד". אמרי ציפה מהגרמנים שיישאו את חרפתם “בחרטה מתמדת יומיומית", ויחד עם זאת ראה בטינה של היהודים כלפיהם תרופה לגרמנים עצמם. הטינה הערה, האמין, תשאיר את שני הצדדים במצב תמידי של חשדנות כלפי עצמם. רק כך לא יחזור להיות מה שכבר היה.
מה קדם לו, לרגע הזה, שממנו ואילך עלול לקרות מה שאסור שיקרה. זו השאלה שבאמת צריכים לשאול כל אחת ואחד בבוקר, עוד לפני “מודה אני" או ה"בוקר טוב".