כן, זה היה נוקאאוט מפואר. אריה־גאנעב־סדרתי־זכאי־צדיק־תמיד, תלמיד חכם מלא־מלא, למד שוב את השיעור החשוב מכולם: אם אדם משתין על המערכת, היא נרטבת - אבל אם המערכת משתינה על האדם, הוא טובע.
מהרכב שופטי העליון דווקא פסק הדין של יוסף אלרון הוא המאיים מכולם – להחזיר את הסוגיה ליו"ר ועדת הבחירות. המשמעות עלולה להיות הטלת קלון והדחה מאגם הדרעק לשבע שנים, ממועד פסק הדין של בית משפט השלום בעניינו.
אריה דרעי באמת איש חכם ומנוסה, יודע לשחק עם מה שיש לו, לא עם מה שאין לו, הוא מתארגן לסיבוב הבא וינהל את ש"ס מחוץ לממשלה. הוא האדם החזק במפלגה. מועצת הבאבא־בובות היא קישוט תורני בממלכה שבנה עשרות שנים. המעמד שלו הוא מיתולוגי, וכל עוד הוא מספק את הסחורה לחסידיו, הוא גם יודע איך. כל מי שימנה למשרדי הפנים והבריאות יהיה סוג של בובה על חוט. אריה יודע לנהל, וגם יודע להדיח כאשר מישהו חושב שהוא מספיק חזק כדי לפנטז שהוא יכול להנהיג.
אבל הבעיה העיקרית בפסילתו של דרעי היא הגזענות, העמדת פנים של מסכן ונרדף, גם כאשר בכתב האישום האחרון הוא הודה במסגרת עסקת טיעון. ההודאה לא מונעת מפעיליו להתגזען על השופטים: "עשרה שופטים אשכנזים, לבנבנים", כותב אחד מהם, אבשלום אוחיון, וממשיך: "אותם אלה שרצחו את אבותינו. אנחנו לא נשתוק, מושחתים לבנבנים, נמאסתם".
ואת הגועל הזה של הפעילים שום גורם שלטוני לא מנסה לכבות, ההפך הוא הנכון. כמה שיותר זה טוב. הסתה היא נשמת אפם של הימין וש"ס. היא כבר עלתה בחיי אדם, והם רוצים עוד קצת מהטוב הזה. נמאס להם מה"לבנבנים", שעושים כל מה שהחוק קובע: שירות צבאי ועבודה. אוחיון רוצה לחסל את זה - אם אפשר אז מהר.
דרעי, לא רק שהודה, אלא שיממה אחרי ההרשעה ופסק הדין הוא חזר בו והודיע שימשיך להיות בכנסת. חמישה שופטים מ־11 פסלו אותו רק בגלל השקר הזה. כי הוא מסתובב בעולם בתחושה שהכל מגיע לו. עובר עבירות, אבל מורשע רק בגלל מוצאו. מתחפש למוחלש ושקוף, אבל כבד מאוד בדולרים, שמצליח כבר עשרות שנים להשריש את תחושת הקיפוח, להשתמש במאכער כמו אב"ח שיספר לנו סיפור על "מתוקים, בני ישראל השנייה", שהאשכנזים מתעללים בהם.
ייתכן שדרעי וראש הממשלה בנימין נתניהו ייצאו לעוד קרב מאסף על שרידותו בממשלה בכל תחפושת אחרת. שניהם ייצאו מקרב כזה חבולים, אבל יהיה מעניין, כי "הלבנבנים, שרצחו את אבותיהם של המקופחים" לא יוותרו. כל תעלול פוליטי יזכה לקרב ראוי. כי בסופו של הליך, רוב מוחלט בציבור לא רוצה עבריין מורשע פעמיים, שנסמך על הקופה הציבורית.
אין כמו כאוס כדי לרומם את מצב רוחם של החילונים. אנחנו יכולים למחות, להפגין, להסתלבט, אבל מזה לא תקום אופציה שלטונית. חלק מהציבור בז לשלטון החוק, רוצה שלטון שמבוסס על סיפורים ופרשנויות של באבא־בובות. את השופט בדימוס אהרן ברק הם שונאים בגלל פרשנות לחוק, אבל באבא־בובות, כמו הרב מאיר מאזוז, שנותן פרשנות משלו לתורה, מומלצים כדרך חיים, שמחייבת גם חילונים כאשר הם נפגשים עם בתי דין רבניים. אלה בכלל מתייחסים אל האישה כאל חפץ נושם, שחייב לבלות את ימיו בעולם הזה ברבייה, תפירה, טחינה, בישול ואפייה. זה המצב כעת, ולא ניתן לשנותו לאורך זמן בשום תרגיל פוליטי. לפיד־פלוס־גנץ הם לא אופציה, מרב מיכאלי קיימת רק בתודעה של מפא"י הגוססת. אני באופן אישי רק ממתין שהעבודה תיעלם מהציבוריות בדיוק כמו מרצ.
אין שמאל בישראל. המושג הזה משרת רק את הימין, בהתייחסותו לכל מי שמתנגד לביבי. שמאל לא מתעלם מהסכסוך הפלסטיני ולא מגרש אותו ממחאות רק כי זה לא מתאים לו לנראות בציבור, כדי להיות נחמדים לכולם. זה לא עובד, זה לא יעבוד על הרוב. המחאה היא תעשייה גדולה ומבוססת של כמה גופים שלא מסוגלים ליצור אחדות מינימלית.
מחר צפויה עוד הפגנה ברחוב קפלן בתל אביב. כל הגופים המארגנים צופים כ־200 אלף משתתפים, בנחיל אנושי ארוך מעזריאלי לאורך רחוב קפלן, עד אבן גבירול. יש הסעות, רישומים וכל הטקס. הפעם זו מחאה נגד הפגיעה במערכת המשפט, במסווה של מחאה נגד שלטונו של ביבי. כל המחאה הנוכחית בנויה על המחאה המקורית בבלפור. אז היו תנאים אופטימליים למוחים. היו כאן קורונה וחוסר ודאות עולמי. אנשים לא עבדו, ואין כמו מחאה כדי להעביר את הזמן. איני מתייחס לתא"ל בדימוס אמיר השכל ואנשיו, שבאמת מחו במשך חודשים רבים, גם כאשר גרו באוהל סמוך לבלפור. ההמונים, עשרות האלפים, הגיעו כי לא היה להם מה לעשות. אין ברים, אין מקומות בילוי כלל, אז לוקחים את הג'מעה לבלפור. שם יהיה אלכוהול, יהיו גם סמים קלים, יהיה יופי. הדגלים השחורים, למשל, האמינו שהם מצילים את הדמוקרטיה.
בסוף הגיע קמפיין בחירות שביבי הפסיד בו, ונפתלי בנט ולהקתו ניצחו בו. אז גוועה המחאה, פתאום החיים סילאן. שנה וחצי לא קרה כלום. התברר שרוב מוחלט מהמפגינים בשטח לא הגיעו לקלפיות, כי זו הייתה המחאה שלהם נגד החיסונים לקורונה. עדיף להיחנק בבתי חולים, להיות מורדמים ומונשמים, על פני חיסון. לי אישית אין בעיה עם זה (התחסנתי חמש פעמים). מי שרוצה להתפגר רשאי לעשות כרצונו, רק להסתגר ולא להדביק אחרים שכן התחסנו. הם חשבו אחרת, זו זכותם. המרכז והכאילו־שמאל התאבדו בבחירות האחרונות, אז יאללה לרחובות.
בקבוצות וואטסאפ הופצו הודעות על הירתמות למבצע "אי־אמון אזרחי", שלפיו "אם ארבעה מיליון אזרחים יחתמו עליה, המנדט יחזור לנשיא". אין חוק כזה בישראל. זו הייתה פשוט פעולה של רשות האכיפה, לאגירת מידע על שמות מתנגדי המשטר החדש. הרי במערכת הביטחון לא יושבים פראיירים, וגם הם יודעים להפיץ פייק. פתאום נחשפנו לטיפוסים חדשים כמו בני צווייג, שמודיע לאנושות: "חברים יקרים, ביקשתי מהאלוף במיל' יאיר גולן להצטרף אליי להובלת ההפגנה בירושלים, והוא נענה להזמנתי".
יש בי חשש שנראה את צווייג באגם הדרעק מתישהו. זה אותו חשש שתפס אותי במחאה של 2011 ולא טעיתי. לשמחתי, כל "המארגנים" עפו כבר מאגם הדרעק. הפעילה החברתית היחידה הייתה ונותרה דפני ליף. כל השאר הסתדרו מיד בג'ובים. גועל.
גם התנועה לאיכות השלטון הצטרפה למחאה הנוכחית, אבל פעילים ופעילות לא התלהבו, כי זו לא המחאה שלהם. "פדיחה של תנועה", צייצה סיגל יניב, "אגו טריפ של בנאדם אחד, שחושב שהוא מנהל את העולם. לא ככה נראית המחאה שלנו. גוש אחד יחד ננצח, זו הססמה, זוכרים?".
כן, האמת שכן. הייתה כאן מחאה אמיתית, פתאום הגיעו הארגונים הממוסדים והשתלטו עליה. אז שנאה ופילוג זה תמיד חומר טוב להריסת המחאה. לקציני צה"ל בדימוס לא מתאים שמאל קיצוני. קצין בכיר לשעבר (אל"ם), שעשה את הדרך מכיכר הבימה לרחבת המוזיאון, הזדעזע לראות את דגלי פלסטין. לא הכינו אותו.
גם הסטודנטים המפונקים הם לא "דני האדום" של צרפת 1968. אבל אור־לי ברלב, אקטיביסטית שחיה במימון המונים שאוהבים אקטיביזם, מודיעה לעולם: "אלפי סטודנטים שיצאו להפגין בקמפוסים השבוע יצטרפו להפגנה המשטרית במוצאי שבת. ראשי מחאת הסטודנטים הודיעו על הצטרפות להפגנות ברחוב קפלן בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע, כי זה מאבק על עתידנו".
את ארגון "מסתכלים לכיבוש בעיניים" זרקו מההפנינג ברחוב קפלן, והם יסתפקו במשהו צנוע, שהיה אמור להתקיים אתמול בקניון שרונה בתל אביב. ערבים זה רע למחאה, זה רק לבנייה, עבודת כפיים, ושיתנהגו יפה, כן? שמאל, זה לא בבית ספרנו. עדי ארגוב הזכירה ברשתות לכל המארגנים את האמת כפשוטה. "אין דבר כזה דמוקרטיה עם כיבוש, חשוב להנכיח את זה. אני אהיה בקפלן עם דגלי פלסטין, כדי להזכיר".
היא מ"הגוש נגד הכיבוש". אני כבר איבדתי את הספירה כמה ארגוני מחאה יש, כי מחאת ההייטקיסטים פעילה ברקע באיום גלוי של ירידה מהארץ. רבותיי מההייטק, יפה שעה אחת קודם. למה להפגין ברחובות? צאו לחו"ל, יש לכם מקצוע נדרש. רק לפני הטיסה תסבירו לנו מה הקטע, מה המטרה המשותפת לכולם, כי לפחות אני מבולבל.
את דיירי אגם הדרעק דווקא אוהבים בהפגנות. הם מוסיפים צבע, אף שהצהירו שלא ייתנו לנציגי הדרעק לנאום בהן. אז יהיר לפיד הודיע שיגיע, וגם אפרת רייטן, נעמה לזימי וגלעד קריב ממפא"י. הנוכחות של אגם הדרעק באירועי מחאה מעקרת את המושג מחאה. כאשר מפונק/ת יושבים במושב שתפור מעור של צבי, בשכר של יותר מ־600 אלף שקל בשנה, עם לשכה ויועצים, הם מחליאים את האירוע. באגם הדרעק הם לא מסוגלים למחות, אז ברחוב כן?
אבל הציבור שלהם קובע להם רייטינג. מי בסדר, מי לא, מי חשוב שיגיע, מי חשוב מאוד שייעדר. יש שיחות זום, הרצאות בזום, מפגשי שיח וקבוצות דיון. כמובן שגם מתנדבים לארגון ההפגנה מול משכן נשיא המדינה מחר. אנשים אוהבים להצטלם ולתייג, אור־לי ברלב נותנת להם את הצ'אנס לתייג צילומים שלה ברשתות החברתיות. שוב, זה הפנינג, לא מחאה.
עובדי תעשיית הטיפשורת לא מפגינים כלל נגד הרעיון של הליכוד לחסל את תאגיד השידור. בליכוד לא שוקלים להפריט את התאגיד, רק לחסל. כמו שאמרה בובת התעמולה של הילד"ז, גלית דיסטל־אטבריאן: "רק לחסל, לא להפריט, כי בהפרטה תמיד יש זליגה לשמאל". לא להאמין שהדבר הזה עבד פעם בטיפשורת, אפילו בתאגיד.
הפרטה זה תמיד שמאל. שר הטיפשורת שלמה קרעי, חרד"לי, חסיד של הבאבא־בובה מאזוז, לא מוכן שהתאגיד יממן הפקות מקור ב־400 מיליון שקל. כבר במרץ־מאי עם הפעלת חוק ההסדרים, הוא רוצה לקחת את הכייסף ולחלק אותו כראות עיניו. למשל לתת חלק מהנתח למשפחת מירילשווילי, שהם בעלי ערוץ 14, שהוקם כערוץ מורשת והפך לערוץ תעמולה ימני. זאת בניגוד לערוצים המסחריים שניגשו למכרז והשקיעו מאז מאות מיליונים ברכישה ובתמלוגים. אז אדון קרעי רוצה שערוץ 14 יפיק סדרות ודוקו, אולי גם סרטים, מי יודע. יש סדרות שאני מאוד אוהב בהפקות מקור. "טהרן", "מנאייכ" ועוד.
פרק של "טהרן" הוא בעלות של כ־2 מיליון שקל לתאגיד, 24 מיליון לעונה. זה המחיר הממוצע של פרק בסדרה, לכן שום גוף מסחרי לא מוכן לשאת בעלויות האלה. הם משקיעים בריאליטי עם תוכן שיווקי, חסויות, ומתברר לפי הרייטינג ש"העם" אוהב את זה, עובדה. עלות שידורי המונדיאל הייתה מיליוני דולרים. רק ההפקה בדוחא עלתה יותר ממיליון דולר, אבל העלות העיקרית היא זכויות שידור. אולי קרעי רוצה לקחת גם את שידורי הספורט במיקור חוץ מהתאגיד - ולתת אותם למקורבים לשלטון.
אבל זו טעות יסודית, להאשים את קרעי ודיסטל בהחלטה ובתמיכה. לשניהם אין מושג בתחום ההפקה. מי שמבין טיפשורת זה ביבי.הוא כועס על מחלקת החדשות בתאגיד, שלא מוכנה לשרת את השלטון, משל היינו קוריאה הצפונית. אבל לתפיסתו ולתפיסת הילד"ז, שמפעיל לפחות את בובת ההסברה/תעמולה דיסטל, קוריאה הצפונית זה יופי, כאשר משדרים חדשות ותחקירים.
מודל השידור הציבורי קיים ברוב הדמוקרטיות, לכל הפחות באלה שבדקתי: ארה"ב, גרמניה, אנגליה, צרפת, קנדה, מדינות סקנדינביה, ספרד, ונצואלה, הולנד, ואפילו רוסיה. מטרת השידור הציבורי היא הקפדה על גיוון ולא רק קהלי יעד, ללא התערבות פוליטית (לא כולל רוסיה).
קרעי טועה בהגדרת התאגיד בהפקת השידורים שאינם אקטואליה. התאגיד הוא גוף משדר, לא מנהל את ההפקות. הן נבחרות במכרזים מפוקחים. על הערוצים המסחריים כבר קיימת רגולציה של מועצת הרשות השנייה, שקובעת את המכסות להפקות דרמה ודוקו, שאינן נכללות בתחום הבידור, שהוא תמיד ריאליטי. אבל אם קרעי יחלק את כספי הציבור לערוצים המסחרים כדי ליצור תוכן מקורי, הם יפחיתו את ההשקעות שלהם בתחום, כי יש מתנות משר הטיפשורת. שני הערוצים לא ישקיעו 270 מיליון שקל בהפקות מקור. הם שואפים לרווח, לא לאיזון תקציבי.
קרעי לא מבין, כי לא למד את המציאות, שלפיה אין מקום לעוד ערוץ מסחרי. לראיה, ערוץ 10 שקרס. גם רשת 13 לא רווחי. קשת 12 דווקא כן רווחית. אין בארץ מספיק נפח פרסומי שיאפשר לשלושה ערוצים מסחריים להתקיים, גם אם כולם יפיקו ריאליטי. ואז מי ישדר הפקות מקור, שאינן מניבות רייטינג גבוה? ממתי ערוץ ציבורי מתחרה ברייטינג, כאשר כל הכנסותיו מחסויות הן 100 מיליון שקל בשנה? יש לתאגיד גם תקציב של 750 מיליון שקל - ייתכן שהסכום הזה גבוה מתקציבן של קשת 12 ורשת 13 ביחד. אבל שוק התוכן המקומי הוא לא השחקן הראשי בערוצים האלה. בתאגיד יש גם שידורי ערוץ בערבית, ושידורי רדיו בשפות רבות, גם ליהדות בחו"ל, גם לעולים מחו"ל.
בסוף שרשרת המזון נמצאים מאות עובדים, חלקם בעשורים החמישי או השישי לחייהם, שיפוטרו מהתאגיד אחרי שכבר חוו משבר בסגירת רשות השידור. אי אפשר לעשות הסבה מקצועית בגילים האלה, ולחיות חיים סבירים. ומה יקרה עם אלפי יוצרים ובתי הפקה, מדובר באלפי עובדים, שעלולים לאבד את פרנסתם, רק כי לביבי ולקרעי יש כעס גדול על תאגיד ציבורי?
יש עוד ערוץ בתאגיד - כאן חינוכית. רוב הציבור כאן גדל על השידורים האלה, שחלקם מופיעים גם במערכי שיעור בבתי הספר. לא אצל החרדים, אבל יש פה עוד אזרחים שקרעי והבאבא־בובה שלו, מאזוז, מעולם לא הכירו את התרבות שלהם.
זה מה שקורה בכתריאליבק'ה שלנו. לכל ליצן באגם הדרעק יש אגו. רוב מוחלט של הדיירים שם מופעלים כמו בובת נחום־תקום בידי הראיסים. אף אחד לא סופר את הציבור, תמיד זו גחמה של מישהו, רצון של שליט לנקום. להגיד שיש כאן עתיד לצעירים? זו שאלה בלי תשובה, עדיין.