צריך סבלנות של ברזל כדי לשבת לשתות קפה עם שלוימה שטקר, הבעלים של חנות לצורכי חשמל “סוביבור אלקטריק", השוכנת ברחוב אבן גבירול. אם הייתה אליפות עולם בדיבור מהיר, סביר להניח ששלוימה דנן היה לוקח את אחד המקומות הראשונים בלי מאמץ ובלי שימוש בסמי מרץ. מדי כמה חודשים, כשאני שוכח לברוח לצד השני של הכביש, אני חולף על פני החנות שלו ושומע את קולו הצרחני קורא לעברי: “גולדי, יש לי סיפור בשבילך, אתה לא תאמין באיזה מדינה דרעק אנחנו חיים".
הוא מגיח מהחנות, לופת לי את הזרוע, מוליך אותי לקפה בפינת רחוב הורקנוס ומנסר לי באוזן את הסיפור הלא ייאמן, באיזה מדינה דרעק אנחנו חיים. כאן המקום לציין ששם החנות “סוביבור אלקטריק" הוא פרי מוחו הקודח של השטקר, שהוריו הם שרידי מחנה ההשמדה סוביבור. ההורים ליאון וסוניה ישבו במשך שנים ארוכות בחדר פנימי המחובר לחנות.
סוניה עסקה בסריגה ותפירה על מכונת תפירה ישנה וכל הזמן הייתה ממלמלת את שמות בני משפחתה שנספו בשואה. מתחילה בשמות הקשישים, עוברת לדור הביניים ומסיימת בשמות הילדים. מדי פעם הייתה זועקת קריאות שבר שהיו מחרידות את מעט הלקוחות שנכנסו לחנות. לאה'לה, קרובת המשפחה שעבדה בחנות, הייתה מרגיעה את הלקוחות המבוהלים ומסבירה להם בלחש מה פשר זעקות השבר.
ליאון היה יושב על שרפרף שעות ארוכות וקורא בספרי קודש. מדי פעם היה קם לחלץ את עצמותיו ויוצא לשירותים שבחצר האחורית, מקלל ביידיש עסיסית את שלפוחית השתן שלו שאינה נותנת לו מנוח. בדרכו החוצה היה באופן קבוע פולט ללאה'לה בלחש, “תשגיחי על סוניה שלי", עושה לה נו־נו־נו עם האצבע, שחס וחלילה לא תסיר עינה ממנה.
שלוימה שטקר סיפר לי פעם שאביו הסביר לו שקרא לו שלמה כי קיווה שהבן שלו יהיה חכם ועשיר כמו שלמה המלך, ואולי אפילו יהיה מלך. כששלח אותו ללמוד בבית הספר המקצועי מקס פיין חשמלאות וציוניו היו הגרועים שבכיתה, היה נוהג לומר לו, “רציתי שיהיה לי בן מלך ויצא לי חשמלטור למך" (כינוי ללא יוצלח).
אנחנו יושבים בקפה "הורקנוס". העיניים של שלוימה נעוצות על עכוזה של המלצרית שלבושה במיני מינימלי, רכונה לעבר יושבי השולחן הסמוך ולוקחת הזמנה. שלוימה נותן לי מכה קטנה בחזה ומפנה את תשומת לבי למלצרית הרכונה, שנחשפת עד כדי גילוי חלקיק מהחוטיני הסגול שלה, וגורמת לשלוימה, שידוע כחרמן חולני הנוהג לעתים להציץ לחלונות השכונה ולא פעם חטף מכות רצח משכנים זועמים שתפסו אותו על חם, להזיל ריר.
המלצרית מביאה לנו שתי כוסות קפה ונעלמת מטווח הראייה של השטקר, שמתחיל לדבר איתי תוך שהוא תופס לי ביד, דבר שמוציא אותי מדעתי. “תשמע, גולדי, תשמע טוב. כבר כמה שנים לא היית פה בשכונה, עברת דירה או משהו, אבל זה לא משנה. אתה יודע, הראש ממשלה הזה, הנביילה שלא ברא השטן, הוריד את ההקצבות לזקנים. אתה יודע, שלחתי אולי אלף מכתבים שההורים יקבלו את מה שמגיע להם מהפיצויים לניצולים, אבל הדרעקס האלו יימח שמם ושם זכרם, כל פעם שלחו טפסים ועוד טפסים, אבל חוץ מקצבת ביטוח לאומי נתנו דרעק אין אקליינע צפל'ה (נתנו חרא בצלחת קטנה - נ"ז).
“אני מילאתי את כל הטפסים, אבל היו בעיות. הראש של אמא מבולבל כבר הרבה שנים, היא לא רוצה לקחת גרוש מהמנוולים ורק מאחלת להם שכולם יישרפו. אבל מגיע להורים הרבה כסף על מה שהם עברו. לפני שלוש שנים אמא נפלה ושברה ירך והפכה סמרטוט. שמתי אותה בבית אבות סיעודי, 13 אלף שקל לחודש. אתה שומע מה אני אומר? 13 אלף. אבא כל יום נוסע אליה במונית הלוך חזור, עוד 200 שקל ביום, שבעה ימים בשבוע, 30 יום בחודש - תעשה חשבון.
“אחרי חצי שנה התחיל להיות מבולבל לגמרי, ישב בחנות וצווח על כל לקוח שנכנס שהוא גנב או נאצי או ערבי. הרס לי את העייסק. לא הייתה לי ברירה, שמתי אותו גם בבית חולים ומשם העבירו אותו למוסד, איפה שאמא, אבל במחלקה אחרת". שלוימה לוקח אוויר ונאנח אנחה עמוקה. “גולדי, כל חודש צוונציג טויזנד שקל (20 אלף שקל - נ"ז). רצתי לבקש הנחה, קוד רפואי, עזרה עבור ניצולי שואה - הרסו לי את הבריאות, שדדו לי את הנשמה".
קצב הדיבור שלו גובר, הוא מדבר עם תנועות ידיים סיבוביות, מדי פעם שולח לי יד ונותן לי מכה קטנה כדי להעצים את הדברים שלו. כמו תמיד אני מקלל את הרגע שהסכמתי לשבת איתו. השולחן אינו יציב במיוחד, והקפה בכוס נשפך בחלקו לצלוחית שמתחתיה. כשאני מנסה ללגום קצת קפה, שוב טופח שלוימה על כתפי וקפה נשפך לי על המכנסיים. “תשמע, גולדי, תשמע טוב, אני הייתי פעם בן אדם ישר כמו סרגל. מה סרגל? פלס. עכשיו המדינה עשתה אותי גנב, רמאי, מעלים מס, מה שאתה רוצה.
“בחנות מוכרים כמה פקקטא בטריות, איזה מאוורר או טרנזיסטור, את זה מכניסים לקופה ועושים קבלה, אבל עיקר העבודה זה העבודה שלי כחשמלאי בבתים. ברוך השם יש הרבה עבודה, יש לי שני פועלים, עושים שיפוצי דירות, מתקינים מזגנים, טפו טפו טפו, הרבה כסף, הכל בשיטת ‘500 בלי קבלה, 1,000 עם קבלה'. יהודים חולים על כסף".
שלוימה שטקר לוקח אוויר ושלוק מהקפה, שהספיק להתקרר וגרם לו לעוות את פניו. “יהודים חולים על כסף. 99 אחוז אומרים ‘500 בלי קבלה', חחח". הצחוק שלו קצת מפחיד, ויש לי הרגשה ששלוימה שטקר קצת התחרפן. מדי פעם הוא טופח בכפות ידיו על הפנים כמו כדי להתעורר, יש לו גם תנועה מהירה שבה הוא מסובב את הראש אחורה, כאילו מישהו רודף אחריו. בעקבות סיבוב הראש בא איזה מין מצמוץ עיניים משונה ואפילו קצת מפחיד.
“הבריאות בסיידר, שלוימה?", אני שואל אותו בקול נמוך. הוא מוציא מהכיס קופסה קטנה, שולף ממנה כדור ובולע אותו בלי מים. “הבריאות בסיידר, הידיים בסיידר, הראש בסיידר, רק הלב שבור, גולדי, הלב שבור לחתיכות". אני מביט על הגבר הנמצא בשנות ה־50 שלו, לבושו המרושל ותנועותיו המוזרות גורמות למעט הנוכחים בקפה להביט לכיוונו במבטים מוצנעים.
פתאום הוא מתחיל למרר בבכי, מוציא מכיס פנימי בז'קט כמה ניירות מקופלים, בורר אותם, ומראה לי את הראשון: מודעת אבל על מותה של סוניה שטרקמן. שלוימה דוחף לי מודעה נוספת, “יומיים אחרי", הוא אומר בקול מרוסק: מודעת אבל על פטירתו של ליאון שטרקמן. “קח, תראה", הוא דוחף לי ליד מכתב רשמי של מדינת ישראל, “זה הגיע אחרי שקברתי אותם". אני מביט על המכתב הכתוב בשפה יבשה, “לאור העובדה שלא סיפקתם את כל הפרטים והמסמכים הנדרשים על זכאותכם לקבלת פיצויים, לא נוכל לאשר את בקשתכם אלא אם כן יגיעו גברת סוניה שטרקמן ומר ליאון שטרקמן למשרדינו לצורך תשאול בוועדה מיוחדת שהוקמה לטיפול במקרים חריגים".
“אתה מבין, גולדי, באיזה מדינה דרעק אנחנו חיים?", הוא דוחף לי כרטיס ביקור ליד. אני מבחין שהעיניים שלו דמעות וגופו רועד. הוא מסתובב ורץ על אבן גבירול, צווח קריאות שבר וכאב. הבטתי על כרטיס הביקור שעליו היה כתוב “סוביבור אלקטריק, כל עבודות החשמל". בשורה התחתונה בכרטיס נכתב: “שירות חינם לניצולי שואה".
איזו תחושת בטן לא טובה גרמה לי ללכת לכיוון החנות. לאה'לה עמדה בכניסה והביטה ימינה ושמאלה לכיוון הרחוב בפאניקה. “ראית את שלוימה?", שאלה. הסברתי לה שהרגע ישבתי איתו ופתאום הוא רץ ונעלם. “זה המצב", היא אומרת בחרדה. “לפני שלוש שנים הוא השתגע מזה שלא נתנו להורים פיצויים. הוא הפך משרדי ממשלה, הוא אמר לליאון וסוניה שכדאי להם למות כי רק אז ייתנו להם פיצויים. הוא סיפר לכולם שליאון וסוניה בבית משוגעים או בבית חולים סיעודי. פעם הוא ברח מבית משוגעים ותלה מודעות אבל ברחוב, כאילו שהם מתו".
הרגשתי סחרחורת. ביקשתי מלאה'לה מים. נכנסתי לחנות, מחפש כיסא לשבת רגע. הכיסא היחיד היה תפוס על ידי ליאון, שישב וקרא בספר קוידש, כשהוא ממלמל תפילות. בחדר הפנימי בחנות ראיתי את סוניה ליד מכונת התפירה, שפתיה נעו כשהזכירה את שמות כל בני משפחתה שנספו בשואה. חשבתי שדעתי נטרפת. מכיוון הרחוב נשמעו צעקות מחרישות אוזניים. יצאתי לראות את המתרחש. אמבולנס חנה כ־20 מטרים מהחנות ושלושה אחים מגודלים ניסו להלביש על שלוימה שטקר המשתולל את כותונת המשוגעים.