איפשהו במדינת ישראל יושב עכשיו יונה אברושמי הבא ומתכנן את צעדיו. השנאה הפרועה, הרעל וההסתה חסרי המעצורים שגואים עכשיו מחברי הממשלה ומסוכניהם בתקשורת, ייפלו בסוף על אוזניים כרויות. הרצח הפוליטי הבא בישראל הוא רק עניין של זמן.
כשהסתכלתי על ההמונים שהתאספו בתל אביב במוצאי השבת האחרונה, ויבואו גם בשבת הזאת – מבוגרים, צעירים ומשפחות עם ילדים – ניכר היה שהם לא באו רק למחות. הם גם רצו להרגיש שהם לא לבד, שיש עוד אנשים כמותם שלא נסחפו בטירוף שאופף אותנו. אבל היה לי גם ברור לגמרי שיימצא האיש שכבר נסחף ושינסה לפגוע בהם.
בני אדם הם יצורים ויראליים. הם מדביקים זה את זה ואת סביבתם גם במחשבות ובדרכי ההתנהגות. הקלישאה אומרת שאדם הוא ממוצע של סך חמשת האנשים שקרובים אליו, והיא לא רק קלישאה. היא אמת. כל אחד מאיתנו הוא תוצר של סביבתו הקרובה, ובעידן הרשת גם של התכנים שהוא צורך.
זוהמה בגיבוי ממשלתי
הזוהמה הנשפכת מדוברי הממשלה נופלת על קרקע פורייה. השבוע התעמת מתן חודורוב, עמיתי לחדשות 13, עם עו"ד ערן גיל מנתניה שכתב לעיתונאי אור הלר שהוא "בן של מחבלת, גזען יותר מהיטלר", לכתבת ליאור קינן איחל הפלה בהריון הראשון שיהיה לה, ואת חודורוב כינה: "להט"ב מזדיין אוכל בתחת" (סליחה, אבל זו השפה שלו).
מדי שבוע אני מקבל לטור שאני כותב כאן תגובות ברוח הזאת, אולי קצת פחות יצירתיות משפתו המפותחת של עו"ד גיל. עד כה נתתי להן לחלוף מולי כהבל מצחין שמדי פעם כל אדם נתקל בו, אבל כשתגובות כאלה מקבלות גיבוי מדוברי הממשלה – זה רק עניין של זמן עד שהן יתורגמו למעשים. לא רק אני שותף לדאגה הזאת. גם בשב"כ שומעים את הקולות וקוראים את הציוצים. נציגי שב"כ נוכחים היום בחפ"קים המשטרתיים שמלווים את המחאה, מתוך הבנה שתרחיש אברושמי הופך ריאלי ועלול להתממש כל יום.
שלא כמו ב־1983, עת רצח אברושמי את אמיל גרינצווייג בהפגנה נגד מלחמת לבנון הראשונה, כלי האיסוף היום מתוחכמים הרבה יותר. כיום ניתן לאתר בתוך ההסתה המופצת ברשת את מי שהוא פוטנציאל גם לממש את התרעלה שהוא מפיץ. חלקם יקבלו דפיקה בדלת או שיחת טלפון, חלקם יאותרו כשיתקרבו להפגנה שהם לא אמורים להיות בה. השב"כ מודע לחלוטין לסכנה של רצח פוליטי נוסף, והוא נחוש למנוע אותו.
אבל בעוד השב"כ נותר נאמן לתפקידו הממלכתי, חלקים בתקשורת זנחו אותו כליל. ערוצי שידור נותנים במה להפצת דברי בלע, הסתה ובדותות, ואפילו לא מתיימרים לעמת את המסיתים עם העובדות.
בידי מי השלטון?
השבוע הלך לעולמו בשיבה טובה יוסף אגסי, מהפילוסופים הבולטים שחיו בישראל, שהביקורת הייתה נשמת אפו. כתלמידו של קרל פופר, הפילוסוף של המדע, האמין אגסי כי התנאי לניסוח תיאוריה מדעית הוא להגדיר את הניסוי שיפריך אותה. אגסי, בן למשפחה חרדית מירושלים, שכָּפַר לא רק בדת אלא גם בדרכם של מוסדות החינוך והאקדמיה, שילם על כך מחיר וזכה לכתף קרה מהאוניברסיטאות בישראל. אבל גם הוא, שהאמין שביקורת היא הבסיס לקיומו של מדע, סבר שיש לה גבולות.
"יש מחלוקות שהן רציונליות, ויש שאינן רציונליות", טען אגסי. "יש דעות שאינן ראויות לדיון ביקורתי – גם אם יש להן מהלכים. יש צורך בחינוך שיאפשר לאזרחים לדעת אילו דעות אינן באות בחשבון, שכן הן מופרכות מראש. על הדיון הציבורי להתרכז בדעות השונות הטובות ביותר ולדון בהן באורח ביקורתי תוך חיפוש האמת".
בישראל של 2023 האמת איבדה כבר את מעמדה וכמוה גם הרציונליות. אפשר להגיד כל דבר, ואם נחזור עליו מספיק פעמים בביטחון – הוא ייתפס כאמת רציונלית. מה שעוד נותר, לעת עתה, הוא החופש לאתגר את "האמת".
בסוף מלחמת האזרחים בארה"ב נשא אברהם לינקולן נאום מכונן שממנו נזכרו המילים: "שלטון של העם, בעד העם, בידי העם". המחזאי ג'ורג' ברנרד שו חלק עליו: "השלטון הוא בידי השליטים ולא בידי העם. כל עוד העם רשאי למחות ביעילות נגד פעולות השלטון". והוסיפו עליו הפילוסופים ברטרנד ראסל ופופר: "ואין הוא חסר אונים במלחמתו נגד הרע שבשלטון הקיים ובמאמץ לשפרו".
את חזונו של אגסי ליצור לאום ישראלי, המנותק מדת והמחובר לארץ הזאת ולאנשים החיים בה, כנראה כבר לא אראה מתגשם בימי חיי. אבל ההיסטוריה תשפוט את אלה שכופים עלינו עכשיו מהפכה משטרית, ועם קצת מזל, לא רק ההיסטוריה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.