הסוף של טל ואביעד היה צפוי. זו עוד לבנה ליברלית־דמוקרטית־שמאל־מרכזית שנופלת. תוכניתם, שהייתה פופולרית מאוד ב־20 השנים האחרונות, הפכה להיות גם קול לציבור גדול שהולך ומאבד אחיזה בישראליות הנוכחית. קולם של ישראלים שמרגישים שהמדינה איבדה את זה.
זה דור שגדל על רקע רצח רבין ומפנטז על מדינה “נורמלית" ו"שפויה". בני ה־40 וה־50 שגרים במרכז ובשרון ומהרהרים לאחרונה על נדידה לקפריסין, פורטוגל או ארצות הברית - הם כנראה הקהל הגדול ששמר להם אמונים. אך הלהט הלך ודעך. ההבנה שישראל ההיא לא תחזור עוד הולכת ומחלחלת. יאיר לפיד מתעקש להגיד לאחרונה שהאופוזיציה לא מנהלת מלחמה, אלא מאבק.
אולי צריך לדייק, זו בעצם מערכה בסגנון סיזיפי. זה אירוע שנועד להיכשל. המדינה הולכת ונהיית ימנית, שמרנית ומסורתית יותר, והקהל מחפש ייצוגים דומים לו בפוליטיקה וגם בתקשורת.
“המילה האחרונה" בגלי צה"ל, שהייתה הראשונה בז'אנר הוויכוחים בין ימין לשמאל, הפכה לוויכוח בין ימין לעוד יותר ימין. הפריחה של ערוצי ואנשי תקשורת שמרניים ו"ביביסטיים" בהגדרתם, היא הבון טון של התקופה, ומי שנהנים מזה הם גם אלה שעושים את הונם מלהיות “רק לא ביבי". אלה ואלה נמצאים בהיי תקשורתי וחורכים את הרשתות.
הרדיו הוא המדיום החם החכם והאינטימי ביותר. טל ואביעד הפכו חברים של מאות אלפי מאזינים מדי בוקר במשך שנים. כאלה שהנהנו ואמרו “נכון" ו"צודקים", תוך כדי עמידה בפקקים בלתי סבירים, בדרך לעבודה בלתי מתגמלת, במדינה שדורשת ממך יותר מכפי שאתה יכול לתת. המאזינים ייאלצו לחפש ת'חברים שלהם במקומות אחרים, עם שדרנים אחרים.
פרידתם מגיעה גם על רקע משבר בהומור שמבוסס על ראיית עולם צינית, שאפיינה את דור שנות ה־90, שהאבות המייסדים שלו הם אברי גלעד וארז טל בארץ, ושנכתב כתורה של ממש בארצות הברית על ידי ג'רי סיינפלד. הרעיון הוא להפוך את האני וצרכיי למרכז היקום, וכל האחרים ראויים ללעג ולבוז. אך כיום הסרקזם פחות מובן, הפרודיה נתפסת כירידה על חלשים במקום הייעוד שלה - להגחיך את החזק. הומור לעגני נתפס כמרמור ולא ככזה שמנסה לתקן את החברה.
תוכנית “הבוקר" של טל ואביעד עדיין נפתחת בדיסקליימר שמסביר שהתכנים הם לצורכי סאטירה ולא נועדו לפגוע באף אדם או מגזר. אם זה היה מובן מאליו, לא היה צריך להבהיר. הפוליטיקלי קורקט הולך ומתרחב, ומופעל על ידי סוכנים ברשתות החברתיות שרק מחפשים לתפוס אותך על “טעות" או אמירה שחורגת מהספקטרום המיינסטרימי המקובל.
ההורדה האלימה של אסי כהן באמצע מופע שבו צחק על טבעונים, היא ההוכחה לכך. אלה אנשים ללא בושה, עם תחושת צדק אינסופית, שמשוכנעים שנעשה “עוול" שיש להשתיקו. אף אדם, במיוחד קומיקאי הצמא לקהל, לא ירצה להסתבך עם פעילים פרוגרסיביים, שחלילה יכתבו פוסט מאשים שאתה גזען או מיזוגין או שונא חרדים או לא יהודי או לא פטריוט או עוכר ישראל או שונא את העם או מעודד אלימות. זה הפחד הגדול והמשתק של כל מי שמחזיק עט או מיקרופון או עומד על במה.
טל ואביעד היו שמורת טבע מוגנת ומוצלחת, אך מבודדת, כזו שמדברת אל צאן מרעיתה ורק אליו. נראה שהם לא ניסו לשכנע אף אחד בצדקת דרכם, ולעתים היה נדמה שגם היא מתערערת. הספק וההרהור הם חלק מהדנ"א של הליברל - כל הזמן לחשוב, אולי הוא עצמו טועה והאחר צודק, ואילו השמרן משוכנע שהצדק נמצא אצלו. זה חלק מהמגנטיות, הכוח והיכולת שלו לצמוח.
הציבור השתנה, המדינה אחרת, וגם הרדיו לא מה שהיה פעם. תוכניות עלו וירדו, צמדים התאחדו ונפרדו. טל ואביעד המשיכו להקיץ לפנות בוקר כדי להגיע לאולפן ולתווך את המציאות ההולכת ונהיית כאוטית למאזיניהם מעורפלי המידע.
בשנים האחרונות הם מכרו מוצר שלא קיים עוד. ללא ויכוח סוער, בלי קונפליקט מובנה, נטול שערוריות לאומיות או מאבקים מילוליים קולניים וגם ללא טקס זריקת אוזניות אחד על השני - הם סיפקו תוכן אינטליגנטי, נעים ואטי, שמאחל למאזיניו בכנות שיהיה להם בוקר טוב. הוא יועד לאלה שבא להם לשתות קפה על המרפסת ושהשיר ברדיו משחק איתם תופסת, בחריזה תמימה, כמו שיר ילדים נשכח, המפגש איתם היה תמיד מרגש מחדש.