ביום שני ציין אגם הדרעק את יום הולדתו ה־74. העברתי שם שמונה שעות בהקשבה, בהייה וניסיון ללמוד את שיטת הסחר־מכר הנהוגה במקום. אין לשיטה שום קשר לדמוקרטיה, תיאוקרטיה, דיקטטורה, מונרכיה... בעצם לכלום. השיטה השלטת באגם הדרעק היא "חאפ" (לחטוף), ואת השיטה הזו מיישמים החרדים והכיפות באומנות אמיתית.

מספיק לשבת שעתיים בקפיטריה כדי להבין שהחילונים לא במשחק. ואם כבר מזהים מאכער חילוני מוכר שמתעלק על דייר/ת מהאגם, אפילו לשתי דקות, אז הוא מסורתי שמכבד כמובן את הבאבא־בובות ואת שליחיהם ששוחים כאן בדרעק, במסווה של מחוקקים. מסתובבים שם המון מאכערים חרדים, אשכנזים ומזרחים. הם כמובן לובשים את הלבוש המסורתי של כל פלג בחברה הזו, חמושים בשניים־שלושה טלפונים סלולריים, אחד מהם אנלוגי. זה המכשיר החשוב, שבו מתקיימות השיחות החשובות על ה"געלט".

עיסאווי פריג' היה דייר באגם הדרעק עשר שנים מטעם מרצ ז"ל. הוא מורה הנבוכים שלי באירוע. תפקידו האחרון היה שר לשיתוף אזורי - הצעצוע שקיבל עכשיו דודי אמסלם במתנה מראש הממשלה בנימין נתניהו.

"קוף, לא צריך את המשרד הזה, אני אומר לך כאחד שהיה שם שנה וחצי. נפגשים, נוסעים לטייל בחו"ל, מנסים לעזור, באמת מנסים, אבל לא תכלס", אומר פריג'. "הכל קורה במליאה. לא אצל הפקידים עם האקסל, רק במליאה. אם ראש הממשלה אומר לך שיהיה בסדר לבקשה שלך, הפקידים יכולים לרקוד במעגל. הוא אומר בסדר, אז זה סגור. על כסף קטן לא מתעכבים פה, הבנת?". האמת שלא, אבל אני ממשיך להקשיב לעיסאווי, שמאוחר יותר יישב איתי בפאנל חגיגי של כמה שעות של ערוץ הספורט. הוא בור סוד אמיתי, ומכיר את כולם, וכולם מכירים אותו.

התמקדתי בחרדים שאצים רצים מהמזנון למשרדי הוועדות של הגעלט. ההלך המיתולוגי שלנו, פרופ' שאול לדני, לא הלך כל כך מהר בשיאו, כאשר התחרה במשחקים האולימפיים. עשרות שנים אני שומע את המושגים: עילויים, תורתם אומנותם, עמלי תורה, אבל כאן באגם הדרעק אני רואה מאכערים חרוצים בתנועה, ואני מתכוון לסד"כ של חטיבת שריון, לפחות בסעיף כוח האדם. כאן הם חיילים של הגעלט, לא של התוירה. של הגעלט שלנו, החילונים, מכספי המסים שלנו.

"עיסאווי, תסביר לי את התנועה פה. אני עוקב כבר חצי שעה אחרי הכנופיה הזו", אמרתי לו, ובתנועת ראש כיוונתי אותו, כדי שיראה גם. הוא התחיל לצחוק.

"אוי, קוף, אתם לא מבינים כלום. תביט על השמנמן הג'ינג'י, הוא לא זז מהכיסא. הוא גם לא מדבר בטלפון. הצעירים רצים למי שצריך, מעבירים מסרים ממנו לוועדה, ומחברי הוועדה אליו. אתה רואה שהם באים ולוחשים לו באוזן, אני מעריך שזה ביידיש. הוא מקשיב ואז הוא לוחש להם באוזן. תכף תראה אולי שהוא צריך לדבר בטלפון, אז זה יהיה בטלפון של אחד הצעירים האלה. הוא לא פראייר, אף אחד לא יתפוס אותו לא מוכן. אתם לא יודעים כלום, איך זה עובד".

יצאנו לעשן במרפסת שצמודה לקפיטריה. הטמפרטורה הייתה שלוש מעלות. "ברברה" גם דאגה לממטרים. התנהלה שם שיחה בערבית בין מי שהתבררו לי בהמשך כראשי רשות ערבית ומאכערים מטעמם. הם זיהו את עיסאווי, שניגש לברך אותם לשלום. מאוחר יותר יאמר לי: "הבטיחו להם הבטחות בממשלה הקודמת. עכשיו מתחילים הדיבורים על התקציב, שאמור להיסגר ב־30 במרץ, וחוק ההסדרים וכל הבלגן. הם באו לבדוק שלא שכחו אותם".

הוא התחיל לצחוק. "אתה יודע, הממשלה הקודמת הבטיחה לי מימון לאצטדיון בעיר שלי בכפר קאסם. זה בין 30 ל־50 מיליון שקל. איווט ליברמן וחילי טרופר הבטיחו לי אישית שיהיה מימון מקרן המתקנים של הטוטו. אבל הממשלה נפלה, שר אוצר חדש. גם את ההסכמים הקואליציוניים, ששווים נגיד 20־25 מיליארד שקל, האוצר לא מוכן לממן. אם הקואליציה תראה מזה רבע, זה יהיה הישג. אז גם האצטדיון שחלמתי להקים בכפר קאסם, עם מגרשי אימונים גם לקבוצות הצעירות של הילדים, אני לא יודע מה יהיה איתו".

חברי קולקציית האפסים נעים עם פמליות. לא כולם מאובטחים כמובן, אבל אנחנו לא יודעים על מה הולך הכייסף שלנו, עד שאנחנו רואים.
"תראה, לכל שר יש שש משרות אמון", מסביר לי עיסאווי, "כמובן שזה לא כולל אבטחה. אבל יש לו עוד מינויים במשרד, שזה יכול להגיע ל־18 אנשים בסך הכל, לא כולל דירקטוריונים וכאלה. יש קופה גדולה, כל אחד רוצה לתת ביס. ככה זה תמיד היה, זו לא המצאה שלהם, של הממשלה הנוכחית".

שר התרבות והספורט הוא מיקי זוהר. יש לו המון שאיפות ורצון להצליח. הפעולה הראשונה שהוא מעוניין לבצע בתקציב היא השתלטות על רווחי הטוטו־ווינר, שהסתכמו ב־770 מיליון שקל ב־2022. אם יצליח במשימה, יהיה לו סכום של כ־1.3 מיליארד שקל להשקיע בספורט. אבל זה רק למראית עין. האוצר חומד את הכסף, וזו תהיה מלחמה אמיתית להשאיר אותו בספורט. אבל גם אם מיקי יצליח, חלק מהשלל יושקע גם בתרבות. אוקצור, אם יהיה סכום של 900 מיליון שקל בסוף הדרך, זה יהיה הישג. כיום תקציב הספורט בישראל הוא 0.4% מתקציב המדינה.

עיסאווי מזכיר לי שב־35% ממדינות ה־OECD 5% מתקציב המדינה מושקע בספורט: בתשתיות למתקנים ובתשתיות אנושיות. בישראל יש 87 אלף ספורטאים בגילי 8 עד 120 שנה. אם לא יהיה כאן בעוד 5־7 שנים בסיס של 250 אלף ספורטאים, חבל לנו על הזמן, כי נהיה בפיגור של 40 שנה אחרי העולם. מיקי מודע לנתונים. "הבטיחו לי את הכסף הזה, זה בהסכם הקואליציוני. אבל אתם שוכחים שיש גם את ארגון איילת (ספורט שאינו אולימפי - ר"ק), ויש לי המון תוכניות לשפר את המצב", הוא אומר.

התוכניות של השר לשיפור המצב לא מתכתבות עם ההשקפה שלי בתחום הספורט המקצועני. שיטת ההון־שלטון תפרח, כי מיקי מתכנן לארגן לספורט המקצועני פטור ממס לספורטאים זרים עד 300 אלף דולר, במקום 108 אלף דולר כיום. זה יחריב את הסיכוי של כדורסלן יליד ישראל לשחק בליגת העל.

"אני חולק עליך", מסביר לי שר הספורט. "אם נאפשר לקבוצות להביא שחקנים זרים בעלות שכר נמוכה יותר בגלל הקלת המיסוי, יהיה להם כסף לשלם לישראלים, שמשלמים מס מהשקל הראשון". זו ההגדרה לתמימות, כי מיקי לא מכיר את המאכערים שלנו ואת הקבוצות שמחליפות עשרה זרים בעונה.

בעיית המתקנים בישראל אינה באצטדיונים אלא במגרשי אימון. רק 38 מגרשים, כולל אצטדיונים מוארים, יש בארץ. בג'יבוטי יש הרבה יותר. לא ניתן להגדיל את כמות שחקני הכדורגל הצעירים ללא מגרשי אימון. בגבעתיים יש מגרש כדורגל אחד שבו מתאמנות כל קבוצות הילדים והנוער. אין בכלל מקום להקמת מגרשים נוספים. המצב זהה ביותר מדי רשויות מקומיות, בעיקר בחברה הערבית. ענפי ספורט שהיו פופולריים בחברה הערבית - כמו הרמת משקולות ואגרוף - נעלמו, כי אין אולמות קטנים לפעילות בענף. אבל השר אומר שהוא יטפל בכל.

הוא אופטימי, ואני מציאותי, שעוסק בתחום יותר מארבעה עשורים ויודע שאין בישראל אפילו בריכה אחת שהיא תקנית ברמה אולימפית, וכדי לארח טורניר בינלאומי - מאלתרים. אין בישראל אפילו בריכת כדורמים אחת, אבל זה לא מונע מאיתנו לארח כאן בקיץ את אליפות אירופה לגברים ונשים בהשתתפות 24 נבחרות. מה יקרה? נאלתר, נביא בריכות ארעיות, ובסיום האליפות נחזור לשממה, כרגיל.

עם כל מי שמדברים באגם הדרעק, מגלים שהוא מעוניין בפיתוח הספורט. כולם אוהדים, כולם רוצים, אבל אף אחד לא פועל לשינוי המגמה בתקציב לפיתוח הספורט. עכשיו עוסקים שם בהפיכה המשטרית, בהצמדת מערכת המשפט לגחמות של הימין. בטורקיה יש רעידת אדמה, שמורגשת גם בישראל. יש קצת דאגה באגם הדרעק, אבל לא ברמה של דיוני חירום, אף שנרשמו כאן שלושה אירועים בדרגה 4 בסולם ריכטר.

הפגזים נופלים קרוב, אבל השאננות ושיטת החלטורה מנצחות, כרגיל, בכל נושא. כאשר תהיה כאן רעידת אדמה הרסנית, יהפכו חלק מהיישובים לאבק, כולל אסון המוני. אז תהיה ועדת חקירה, לא יימצאו אשמים, ונתקדם. בינתיים אנחנו לא יכולים להתמודד עם משקעים בכמות חריגה, אז איך נתמודד עם אסון טבע? לטורקיה שלחה ישראל משלחת חילוץ עם 15 מטוסים של ציוד ועם מיטב הרופאים, כדי להקים בית חולים שדה לטיפול בניצולים מההריסות. אבל כאן אצלנו מחכים חצי שנה לתור לרופא מומחה, וחמישה חודשים לסיום הליך של מטפל סיעודי לקשיש. כי יש לנו סדר עדיפויות, וחשוב יותר שארדואן יהיה מבסוט מאיתנו.

סיימתי את השידור וחזרתי לקפיטריה כדי לקנות כריך לדרך. הג'ינג'י החרדי ישב עדיין באותו שולחן, מוקף בלהקה של מאכערים. שמונה שעות הוא לא זז מהכיסא, ממשיך להעביר את המסרים למי שצריך. את היכולת הזו ואת הכישורים האלה קשה למצוא אצל החילונים. הפסדנו בקרב, לדעתי גם במלחמה כולה. נזכרתי שמירב בן ארי מהאופוזיציה אמרה לי לפני שעתיים שזה קרב מאסף, ושאפשר עדיין לרשום הישגים. אילו הישגים בדיוק? אף אחד לא סופר את האופוזיציה. אין לה זכות קיום, זולת תפאורה לשיטת ה"חאפ".

רגע לפני שנטשתי את אגם הדרעק, צפיתי בדודי אמסלם מגיע לפגישה עם נתניהו. האיש שאמר שלא יסכים לשום ג'וב זולת יו"ר הכנסת או שר משפטים, התרצה לקבל מתנות קטנות: שר במשרד המשפטים, שאינו יכול לעסוק בהפיכה ובמשפטים בכלל. אולי הוא יהיה שר המילים; שר לשת"פ אזורי, שזה כלום ושום דבר; ושר מקשר בין קולקציית האפסים לאגם הדרעק, שזה כלומה ומאומה. אבל תהיה לו פמליה מכובדת, שתעלה לנו מיליונים. הכבוד נשמר ויש מי שמשלם על התענוג הזה, הכל בסדר.

זהו. באנו, ראינו, צפינו, התייאשנו, אפשר לחזור לבועה, לישראל שלי, בשיכון ל'. והנה קצת פיצוחים לשאבעס־קוידש:

• יש לנו יותר מדי שרים, כולל צמדים בארבעה משרדים. אין לנו שר פנים, כי אדון מלכיאלי דואג רק למשרד הדתות ואינו מ"מ של אריה־גאנעב־סדרתי. הוא לא הגיע עדיין למשרד. משרד הפנים אחראי, בין היתר, לתיאום הגורמים להיערכות לאסון טבע. מסתבר שאפשר בלי שר.

• שמחה רוטמן, שמסמל בשבילי את כל הרוע שיכול להכיל דייר באגם הדרעק, מסביר בכל ראיון שהוא מייצג את רוב העם, ועושה את מה שרוב העם בחר בו שיעשה באגם הדרעק. לפי תוצאות הבחירות ב־1 בנובמבר, בחרו בגועליציה 49.6% מהמצביעים. 48.9% בחרו באופוזיציה המפולגת והמיותרת. ההבדל הוא 0.7% מקולות המצביעים. זה באמת לא רוב משמעותי כל כך שמקנה לרוטמן את הזכות להתייחס למחצית מהציבור כאל אשפה. זו הסיבה שאיני רוצה להיות יהודי כמו רוטמן. מספיק לי להיות ישראלי.

• עו"ד דוד חודק, שמחכה להתנגדות אלימה וחמושה נגד ההפיכה המשטרית, הגיש בקשה לרישיון לאחזקת נשק, אבל סורב. איני יודע מי סירב לבקשתו, כי אין שר פנים, אז אולי הסירוב הגיע מהמשרד לביטחון הפנים. חודק הוא אל"ם במיל' עם עיטור העוז. נשק הוא יודע להפעיל. שר הביטחון הלאומי נפסל לשירות צבאי, אבל קצין הכנסת צייד אותו באקדח, כי הוא חש מאוים. נפלא פה.

• הרב יאשיהו פינטו, שיש כאלה שמכנים אותו אדמו"ר, הוא עבריין מורשע שריצה עונש מאסר. זה לא מונע ממנו להיפגש עם שר הביטחון ושר החוץ. אין לפינטו מושג בתחומים האלה, אבל כיום מספיק להיות עבריין ולרצות עונש מאסר כדי להתערב בניהול המדינ'ע.

• בחדשות 12 דווח על השר חיים ביטון, שהופיע בכנס באילת והתעקש על נתון שלפיו 40% מתלמידי כיתה א' בישראל הם חרדים. "אם לא ידעתם את זה, ולא פחדתם מספיק, אז תפחדו יותר. אני אומר לכם בצורה חד־משמעית – ההתנהלות בישראל והמגמה שחשבה שאפשר לדכא את המגזר החרדי, ברוך השם הסתיימה". הנתון אינו נכון, אבל כדאי שאדון ביטון יתמקד בנתון שלו וימצא פתרון למועד הגיוס של אותם תלמידים בעוד 12 שנה.

כי אם מוסיפים את כמות התלמידים מהחברה הערבית, כ־20%, לא יהיו למערכת הביטחון מועמדים לשירות בצה"ל. ואם אדון ביטון חושב שהחילונים ישרתו בשבילו ו/או יעבדו כדי לממן את ההתעלקות של החברה החרדית, הוא נכנס לסרט הלא נכון בקולנוע שאליו בכלל הגיע בטעות.

• ועדת הכספים בראשות מוישה גפני תתכנס ביום שני לדיון חירום בסוגיית המוכנות הכלכלית של מדינת ישראל, למקרה של רעידות אדמה. חבל על האוויר החם בדיון. ישראל לא מוכנה, נקודה. לסל תרופות המדינ'ע לא מוכנה, אז היא מוכנה לאסון בעלות של מיליארדי יורו?

• הרב הראשי של המשטרה רמי ברכיהו קרא השבוע למנהיגי הציבור הדתי והחרדי להורות לכל מי שמחזיק בנשק, שהוא יכול להחזיק אותו בשאבעס־קוידש. חרדים זה כבר לא עמלי תורה, תורתם אומנותם וכל השטויות האלה? בהנחיה של הבאבא־בובות שלהם, הם יהפכו ללוחמים מיומנים בלוחמה בטרור?

• שר הטיפשורת שלמה קרעי הוא אחד המינויים המבורכים של קולקציית האפסים בראשות ביבי. בחודש אחד בתפקיד הוא חיסל את תאגיד השידור הציבורי, את מועצת הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה ואת מועצת הכבלים והלוויין. אין ספק שהאיש רב־מג בתחומו, שעשה עבודת מטה מרשימה בפחות מחודש. למזלנו, לשכת נתניהו מתייחסת אליו כאל בובה, וכל הנחיותיו נבלמו על הסף.

• משטרת ישראל חיסלה לעת עתה את ארגון הפשע של משפחת אבו לטיף בצפון. איתמר בן גביר מיד הסתער על הקרדיט, אף שההכנות למבצע הגדול היו בתקופתו של עמר בר־לב. בן גביר מכהן חודש בתפקיד, רק מדבר, עוד לא מימש הבטחה אחת לבוחריו, אבל מסתער תקשורתית על כל אירוע בשטח, כאילו היה שותף סוד בניהולו.

• ואיך אפשר בלי מירי "המחוננת" רגב, לקראת שאבעס־קוידש? השבוע היא פרסמה את תוכניתה המפוארת לתחב"צ. הבעיה הקלה במימוש התוכנית היא היעדר משאבים ל־740 מיליון שקל. אין היתכנות של מפעילי התחב"צ, והאוצר מתנגד למימוש התוכנית. אבל יהיה בסדר, מירי תיתן להם בראש. חזק היא תיתן, היא הרי באה למשול.

• העין השביעית מפרסם שראש הממשלה נתניהו, נותן הקלות בשווי של עשרות מיליוני שקלים לערוץ 14. אני בעד, כי זה ערוץ תעמולה וחייבים לפנק אותו. גם אני מוכן להפוך לתועמלן של ביבי. אין לי שיקול דעת, זו כיפוש שלוחצת, כי היא חולמת על העלאת שכר לטומטום, שהוא בעלה. עשרות מיליונים, אימל'ה, איזה כיף.

• אפשר לתכנן טיול בטבע או ללכת לים. הרב הראשי דוד לאו הורה להפסיק לומר את תפילת "עננו", בגלל הסופה וכמות המשקעים. די, מיצינו, המסר עבר לאלוהים. מחכים שיגיב.

נ.ב.
כולם שואלים אותי אם העברתי את הכייסף שלי לחו"ל, ואני מתפוצץ מצחוק. כי לי, כמו ל־80% מהציבור, אין כסף להעביר. ומי שמדבר על העברת הכסף לחו"ל מסתלבט עלינו, כי רוב כספו כבר בחו"ל. גם אם חברות סטארט־אפ מקשקשות על השטות הזו, כי גייסו 2 מיליארד דולר לפני כמה שנים, את רוב הכסף הם כבר בזבזו על ניהול החברה. אבל אם יהיה סכום פנוי של מיליון דולר, אני מתחייב שאוציא אותו מכאן. איני יודע רק לאן, כי כל העולם על הפנים. אבל אני בטח אמצא יעד, רק תארגנו לי את המיליון.