אבא שלי כבר כמעט לא רואה, כתבתי לכם טור על זה לפני שמונה או תשע שנים, בדיוק כשהתחלתי לכתוב ב"מעריב". הטור הזה לא בהישג ידי כרגע, אבל אני זוכרת שציינתי בו שבאחת הפעמים האחרונות שעבדתי עם אבא שלי במונית שלו (“עבדתי", משמע ישבתי על ידו והקשבתי לו כשהוא מצחיק את הנוסעים בבדיחות קרש כמו “הכנסתי את חמותי להריון", או “תנו לגבר הספרדי וודקה ולגבר האשכנזי חלב") נכנסו זוג נוסעים אל המונית, הביטו בי, לחשו משהו ואז הביטו שוב ושאלו “את מרסל?".
היה בי קצת כעס כלפי אבי, הרי ביני לבינו תמיד היה משהו אחר, חזק יותר, הוא זה ששר לי בלילות את “בת הדייג" ואת “דוגית שטה" אה, גם את “על שפת ים כנרת" וגם את “איזה יום יפה" של גשר הירקון, שיר שכל קשר בינו לבין שיר ערש מקרי בהחלט.
ברגע שילדתי, פתאום נעלם לי. לא דפק על דלתי, לא הגיע לבקר, ואת בתי הכיר רק דרך סיפורים שלי וקטעי וידיאו ששלחתי אליו. זה לא בגלל זקנתו או בשל חוסר אונים מסוים, הצעתי לא פעם לשלוח לו מונית על חשבוני או לבוא לקחת אותו בעצמי, אבל הוא מעדיף את המעגל הקטן שלו, הבית, בית הכנסת, כמה חברים.
לא מזמן הפתעתי אותו. באחת מהשבתות בצהריים לקחתי את גפן אל בית הכנסת שבנה סבי ז"ל, שם אבי משמש כגבאי. החניתי את האוטו רחוק ליתר ביטחון וככה צעדנו אני והיא, יד ביד, ושרנו איזה שיר. “עכשיו צריך להיות בשקט", אמרתי לה, “זה בית כנסת".
“ששש ירח", השיבה אליי, ירח מסמל בשבילה לילה, ולילה זה שקט. כשנכנסנו, ישב אבי עם עוד כמה מתפללים והם למדו תורה ואכלו חמין של שבת. לא ארבה במילים ובסיפורים, אבל כשניגשתי אליו, הוא לא זיהה אותי וגם לא את ילדתי, ראייתו החלשה והלא ברורה - הפרידה בינינו.
אחרי שהסבירו לו מי אנחנו, בכה נורא, ומיד הגיש לנו אוכל. דילגתי על שנת הצהריים של גפן, והיינו אצלו בבית עד הערב, שיחקנו, שרנו ואפילו רבנו כשהוא דחק בי להגיע כבר לפרק ב' ולהביא עוד ילדה אל העולם.
בשישי בערב ישבנו סביב שולחן הקידוש אני, הוא וגפן. כשבירך את “בורא פרי הגפן", צעקתי “אמן!", והיא אחריי כי שמעה את שמה. אחר כך התעקשה לחבוש כיפה ואיתה נשארה כל הקידוש, ממש נשות הכותל.
הוא שר לה שירי שבת, היא דפקה במזלג על השולחן. הגשתי מפרום, עוף, אורז, סלטים ולקינוח עוגת תפוחים שקניתי בשוק של רמלה. אל תשאלו אותי מתי היה לי זמן לכל זה, אני לא יודעת, וגם את הטור הזה אני מגישה באיחור בגלל אפיסת כוחות.
בבוקר השבת אכלנו ג'חנונים ודיברנו. אחר כך עליתי על כיסא כדי לתלות את השלט “יום הולדת שמח, גפן" והוא אחז בי מאחור. כשחוט סורר נכרך סביב ירכיי, הוא צעק בפאניקה מטורפת “אל תיכנסי לפאניקה! אבא פה, אל תזוזי". כמובן שבסוף נפלתי. ולחשוב שהוא היה צנחן.
לא הרבה אחרי כן ראיתי שאפסו כוחותיו. הוא סירב להיכנס אל החדר ולפרוש לשנת צהריים, במקום זה הבאתי לו כרית ושמיכה, מפזר חום, הכנתי לו תה עם קמומיל וחתכתי לו פירות. חלצתי את נעליו וראיתי שטוב לו.
ניתקנו את השיחה ושכבתי מפורקת מעייפות על הספה. הרחתי את הבושם שלו, ריח בית הכנסת, הטיולים בשבת והילדות. מזל שבשביל לראות זיכרון, לא צריך עיניים.
התרעות פיקוד העורף