עברית נכונה במלחמה
לא נכון לומר שאנו עומדים בפני מלחמת אזרחים בישראל. זו לא מלחמת אזרחים, זוהי מלחמת מעמדות.
ביבי נדרש להשיב לבג"ץ בתוך 30 יום מדוע הוא הולך על הרגליים ולא על הידיים
ידיעה חשובה: התנועה לעיוות השלטון הגישה בג"ץ ובו דרישה שראש הממשלה ילך על הידיים ולא על הרגליים. בג"ץ דרש מהיועצת המשפטית לממשלה, מראש הממשלה ומהממשלה, לנמק בתוך 30 יום מדוע ראש הממשלה לא הולך על הידיים ובמקום זה הוא הולך על הרגליים.
אילה חסון הביאה פרשן שאמר שבשום מדינה בעולם אין דרישה מראש הממשלה ללכת על הידיים במקום ללכת על הרגליים. “אבל להם יש חוקה", הייתה תשובתם הזועמת של שאר העיתונאים בשאר הפאנלים. למרבה הפליאה, אף שמשקיעים במחאה נגד תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שני מיליון שקלים כל שבוע, בנימין נתניהו עדיין הולך על הרגליים בעזות מצח.
הרע והטוב
אנחנו מכירים את האמרה: “המלחמה מוציאה את הטוב ביותר שבאדם כדי לעשות את הרע ביותר שבאדם".
ומול עינינו אנחנו רואים עכשיו שהפוליטיקה מוציאה את הרע ביותר שבאדם כדי לעשות את הרע ביותר שבאדם, ולעשות את זה רע.
הכול תירוצים (גרועים)
ילדים בגיל צעיר מזהים תירוצים גרועים. הם מזהים תירוצים גרועים כבר בגיל 5, כך נמצא במחקר שנערך בישראל. אחר כך הילדים האלה מתבגרים בישראל, שומעים חדשות, קוראים עיתונים, ולאט־לאט מפסיקים לזהות תירוצים גרועים.
אומרים להם שעומדת להגיע דיקטטורה, והם מתקשים מאוד להבין שזה תירוץ גרוע למרד נגד הדמוקרטיה, והסיבה האמיתית היא אי־קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. הם לא מסוגלים עוד להבחין מה באמת עומד מאחורי התירוץ, ולכן הם מאמינים שהם מובלים להפגנות כי הסיבה היא מחאה נגד דיקטטורה, וכי אם הם לא יפעלו אכן ייפגעו זכויות האדם.
מכיוון שהילדים מתבגרים ומאבדים את החוש של ילד בן 5 לזהות תירוץ מזויף, הם זועמים כאילו באמת תגיע דיקטטורה, כאילו באמת יהיו פגיעות בחופש החיים במדינה. כאילו באמת ישראל תהיה פחות טובה. כאילו אסור לשפר את מערכת המשפט.
אם הם היו בני 5, לא היה אפשר למכור להם תירוצים גרועים כאלה כדי להוציא אותם להפגנות, לשביתות, ומשם לשדה התעופה לעזיבת ישראל, הארץ שגידלה אותם נהדר מגיל 5. שרק יביאו בחשבון שהילדים שלהם, כאשר יגיעו לגיל 5, יזהו שזה היה תירוץ גרוע של ההורים שלהם, כדי לעזוב את ישראל ולהפוך אותם עצמם ליהודים בלי מדינה בגלות.
חניה למען יציבות במשפחה
הם היו זוג שרוצה להתגרש. לא הלך. עצוב. קשה. הכל התחיל יפה, אבל לאט־לאט המריבות ביניהם הרסו הכל. ייעוץ זוגי לא עזר. בסוף, הם ישבו לדבר בשקט על גירושים כמו שני אנשים מבוגרים.
אחרי שיחה ארוכה, שכללה הסכמות על כל החלוקות וכל הכאבים, הוא אמר: “רגע, ואם אחד מאיתנו יצטרך לסדר משהו בעיר? מה נעשה?".
לא נמצאה תשובה. כך קרה שהם הבינו סוף־סוף שמעבר לכל המחלוקות הם לא יכולים להתגרש, כי הם צריכים זה את זה לחניה.
זה שנים הם נוסעים יחד לסידורים, האחד מחכה במכונית באורות מהבהבים כשהשני מסדר משהו בחנות, או בעירייה או בדואר או בבית הספר של הילדים. הכול אפשר לעשות לבד, חוץ מלסדר משהו שצריך לעצור בשבילו בעיר. עברו שנים. חגיגות ה־25 לנישואים היו יפות.
סרטי הקריטריונים
ממלאים טופס קבלת תמיכה לסרט. התסריט יפה. משהו היסטורי מחיי הכפר בסקוטלנד במאה ה־13. אבל אז המפיק פונה לתסריטאי ולבמאי ואומר להם:
“אני צריך לסביות".
“מדוע?", שואל התסריטאי.
“זה מוסיף לניקוד בתמיכה".
“נו טוב, יהיה משהו".
“לא משהו. לפחות 10% מזמן הסרט".
“זה ככה בקריטריונים? הבנתי".
“ואני צריך גם גיוון אתני. זאת אומרת שחקן אפרו-אמריקאי שם בסקוטלנד, איפה מתרחש הסרט? ליד גלזגו? אני צריך איזה אפרו־אמריקאי שם באיזה תפקיד ראשי".
“ראשי?".
“כן, זה נותן עדיפות בתקצוב, אין טעם להגיש בלי זה, כי כל האחרים בטוח יגישו עם גיבור ראשי שחור. אלה הקריטריונים. וגם תפזר קצת נגד הכיבוש בפלסטין".
וככה אנחנו רואים כל הזמן סרטי קריטריונים. בקרוב האוסקר לסרט הכי קריטריוני.
פינת השלולית
יוני נגר שיגר אל פינתנו דבר כזה:
הצעה לפינת שלולית אקטואלית:
היא נמה את שנתה בשלולית הרטובה, כשאת שנתה העמוקה הרעידה האדמה.
הנסיכה הסתובבה לעבר הצפרדע ושאלה: “הרגשת משהו?".
חייך הנסיך־צפרדע וענה: “תמיד כשאת מתעוררת, ושאלות שואלת, האדמה שבתוכי רועדת".
שלא ייגמר לעולם. לו יהי.
(הקשר אישי, אולי מישהו ימצא עניין במשהו אישי שלי).
יוני יקר, אם כאשר הנסיך־צפרדע רואה את הנסיכה יש לו רעידת אדמה בלב, זה נקרא לחיות. נורא שהטבע מחולל לפעמים רעידות אדמה בלי לב, ואז אין חיים.