מוחמד זלבאני הצליח מעל למשוער. הילד בן ה־14 משועפאט הגיע ביום שני בערב למחסום ענתות בירושלים, שלף סכין וביקש לדקור לוחמי משמר הגבול. מאבטחים אזרחיים הבחינו בו, דרכו את נשקם וירו לעברו. תגובתם הסתיימה באסון. במקום הדוקר, נפגע הלוחם. סמ"ר אסיל סואעד היה בן 22 במותו, והוא נורה מאש ידידותית. זלבאני נעצר, וביום שלישי הוארך מעצרו בבית המשפט. כמה שעות לפניו, דקר ג'עפר מטור מסילוואן, אף הוא בן 14, תלמיד ישיבה בסמטה בעיר העתיקה. הנדקר נפצע בגבו. מטור ברח ונתפס, אבל אז בא מעשהו של זלבאני ומחק את קודמו מהזיכרון.

לפני שלושה שבועות, בשבת, יצא מוחמד עליוואת מביתו בסילוואן והגיע לעיר דוד, לאזור סמוך לחומות המכונה בפי הערבים ואדי חלווה. היה זה למחרת מתקפת הרצח בנווה יעקב, שבה פלסטיני חמוש ממזרח ירושלים ירה למוות בשבעה ישראלים. עליוואת נשא אקדח בראונינג, שאותו לקח ללא רשות מאחיו. כמה ישראלים פסעו מטר או שניים לידו בדרכם אל הכותל. עליוואת שלף את האקדח ופתח לעברם באש. הוא הצליח לפצוע גבר בן 47 ואת בנו בן ה־23, קצין בצה"ל. הקצין הצעיר היה חמוש וירה בו, אף שנפגע. עליוואת נותר בחיים. בחקירתו התברר כי הוא בן 13, בן למשפחה המתגוררת בפאתי סילוואן.

אנחנו הישראלים נוטים לשייך לצעירי מזרח ירושלים תכונות רבות בנוגע למניע. המשותף לכולן - שהן פוליטיות. הסתה ברשתות החברתיות, תמיכה של הרשות במשפחות המחבלים, קריאות עידוד מפי חמאס - כל אלה הסברים דלים. המחשבה כי גברבר בן 13 ייצא למסע התאבדות מפני שדובר חמאס בעזה רואה בכך מעשה גבורה, איננה משכנעת. גם התמיכה של הרשות במשפחות, או באסירים הביטחוניים, איננה מספקת. ספק אם מסתתרים חישובים קיומיים כאלה במערכת השיקולים של הילדים הללו.

אולי התכנים ברשתות החברתיות? אין ספק שהנערים מושפעים מהם, וגם מהאווירה האנטי־ישראלית ברחוב, במרחב החברתי, אולי גם בבית. ועדיין, הם יוצאים אל מותם. תחילה להרוג, אבל גם למות. ילד בן 13 אינו משחר למוות. הוא רוצה לחיות. כדי שירצה למות, צריך שיספוג הרבה יותר מתכנים מעוררי זעם ברשת. משהו בתוכו צריך לבעור. או להתקלקל.

לילד לא אכפת

השאלות מציקות מדי מכדי לא להעלותן - ונוגעות בפיקוח נפש. אולי אם יופיע הסבר טוב, יעלו גם הפתרונות. במקרים כאלה, כמו תמיד, הלכתי אל מוחמד עווידה. תושב סילוואן, עובד סוציאלי בהשכלתו. בשנים האחרונות שימש יועץ לענייני מזרח ירושלים עבור ראשי עירייה ושרים. שנים אני מכיר אותו, ומעולם לא שמעתיו מצדיק פיגוע. אבל שמעתי אותו מתאמץ לתת הסבר מנומק כיצד כל זה צמח. מדוע הם יוצאים לרצוח. היכן טמונות הסכנות.

הוא גר ביניהם, אב לילדים, מכיר אותנו ואותם. עווידה נותן לישראלים רעיונות חינם לפי מיטב שיפוטו. לפעמים הוא אף מזהיר מתי יתפרץ הר הגעש שוב. למשל, הוא חושש מפני הרמדאן הקרוב, שיבוא עם פסח וגם עם איתמר בן גביר. "אני יכול להגיד לך מה הסיבה, ותבדוק אותי", הוא אמר לי השבוע, כאשר ראיינתי אותו בגלי צה"ל. "כולם ממשפחות מפורקות, או משכונות עניות. לא תמצא אחד כזה מבית צפאפה או משייח' ג'ראח, ולא מוואדי ג'וז. ילד מבית עני לומד בבית ספר עני ובמערכת חינוך ענייה. בשכונה כזו אין מגרש או מתנ"ס, אין מגלשה או נדנדה, ואין מועדון נוער".

שאלתי אותו עד כמה הנהגת חמאס משפיעה על הנערים הללו. מוחמד ביטל את השאלה. "אל תאמין למי שיספר לך כי לחמאס או לג'יהאד האסלאמי יש כוח במזרח ירושלים. אין להם כוח ולא השפעה. גם לא לרשות הפלסטינית". הוא החזיר אליי את הכדור. "ילד בן 13 אצלכם", הוא אמר, "הוא בגיל בר מצווה. גיל חטיבת הביניים. איזו דעה פוליטית יש לו? גם אלה שעשו את הפיגועים בתקופה האחרונה, והיו מבוגרים בכמה שנים, כולם ללא יוצא מהכלל - אין להם שיוך פוליטי. זה שעשה בגיל 22 אין לו זהות פוליטית, אז בן 13 יש לו?".

כבר שנים הוא מתפלא כיצד ממשלות ישראל אדישות לא רק לנטיות הפשע והטרור של הצעירים הללו, אלא אפילו אינן מבקשות לדעת את המספרים. הנתונים הבסיסיים ביותר שמהם אפשר להתחיל לדבר על הבעיה. למשל, הוא אומר, אין מפקד תושבים במזרח העיר. איש אינו יכול לומר באופן מוסמך מה מניין הערבים בירושלים. "יגידו לך 330 אלף עד 370. פער של 40 אלף תושבים, כמו עיר שלמה בצפון. תשאל מהו אחוז הנשירה מבתי הספר. גם את זה הם לא יודעים. יאמרו לך, בין 30% ל־40%. מה שיעור העסקת נשים? יענו: בין 19% ל־24%. מה כל כך קשה לברר?".

יש הסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים, אמרתי. הוא הדף אותי. "כל הפרשנים שלכם בתקשורת אומרים 'הסתה בבתי הספר'. מה היהודי שומע מזה? שהילדים לומדים בבתי ספר של חמאס. כפרה, אף אחד לא לומד בבית ספר של חמאס. כל בתי הספר מצויים תחת פיקוח עירוני".
ילד כזה שיוצא לפיגוע לא חושב לעצמו "יהרסו את הבית של ההורים שלי"? שאלתי. "בחייאת", הוא ענה, "אם אחד כזה יוצא למות בגיל 13, ומגיע מבית מפורק, סימן שהוא שונא את אבא שלו ואת אמא שלו ואת האחים ואת הבית ואת בית הספר. אם היו לו חיים טובים בבית, והוא היה מרגיש ששומרים עליו, הוא לא היה יוצא לפיגוע. הוא יצא לא מפני שיש לו אג'נדה, אלא כי הוא מיואש. בגלל זה מהמשפחות הטובות לא יוצאים כאלה".

אז מה הפתרון? שאלתי את העובד הסוציאלי מסילוואן. "לעירייה אין יכולת", הוא השיב. "היא מקצה לתושבים הערבים רק 11% מתקציבה השנתי, אף שהם מהווים הרבה יותר באוכלוסייה. דרושה התערבות מהירה של המדינה. עד היום", הוא אמר, "פוליטיקאים השקיעו במזרח ירושלים רק במה שמביא רווחים מיידיים. כאן צריך סבלנות, וטיפול שיראה תוצאה בעוד עשור. אם שוב יעבדו שנה או שלוש שנים קדימה, זה ייכשל. כך קיבלנו את אינתיפאדת הסכינים. עכשיו נקבל את אינתיפאדת האקדחים".

בא לי לשים שמיכה על הראש וללכת לישון. שש או שבע שעות של מנוחה נקייה. אבל משהו הציק. תגיד, שאלתי אותו, מהיכן לאחיו של עליוואת יש אקדח. בלבי אמרתי, לך תדע, אולי נגלה כאן דרמה ישראלית. האח הוא מאבטח, מגן מפני מחבלים, והנה צמח לו אחד כזה בבית. "חצי מהצעירים של מזרח ירושלים יש להם אקדח", הוא ענה, "לא בגלל היהודים". נרגעתי. אז מדוע? "בגלל הסכסוכים", הוא הסביר. "מתגוננים מפני משפחות או שכונות אחרות. אם נגיד למשפחה אחת יש ריב עם אחרת, אז אוספים נשק כדי שכל אחד יאיים על השני. מזרח העיר כולו מאגר נשק אחד גדול". מהמם, אמרתי לו. וטוב לדעת.