כ־100 אלף בני אדם יצאו להפגין השבוע. הקולות שהגיעו מהשטח היו להוטים ונלהבים. השעה היא שעת חירום, והם יוצאים למאבק על הבית, או יותר נכון - זה מה שגרמו להם לחשוב. מטה המאבק נחל הצלחה מרשימה בהוצאת האנשים לרחובות, אבל מעבר לכך אין למאבק הזה תכלית ממשית.

אף אחד לא יודע להגיד מה הצעד הבא במאבק. רוב האנשים לא מבינים שהם יצאו לרחובות, כי זה מאוד נוח לשים אותם במצב הזה עכשיו. זה משרת את המושכים בחוטים. האירועים האחרונים שפוקדים את מדינתנו הם אירועים מתוזמנים, שנרקמו בתסריט שנכתב על ידי מיטב התסריטאים.

לא מעט אנשים קיבלו תפקיד בתסריט הזה. גם לנשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג יש תפקיד באירוע - תפקיד שלא בטוח שהוא מבין שהוא ממלא. הרצוג הובא על ידי גורמי הכוח כדי להיות על תקן הגורם המפשר. בנאום מתוזמן היטב, רגע לפני ההתנגשות שעתידה הייתה להרעיד את מדינת ישראל, הוא קרא לקואליציה להימנע מהעלאת חוקי הרפורמה המשפטית לקריאה ראשונה בכנסת. לדבריו, הרפורמה כפי שהיא מהווה סכנה לעקרונות הדמוקרטיה בישראל, ולכן הוא קורא להידברות.

רק מה? ההצעות של הרצוג לא היו חדשות לקואליציה. למעשה, הסכימו עליהן מראש. יריב לוין ושמחה רוטמן מיהרו לצאת בהודעה משלהם בעקבות מתווה הרצוג, שבה הם קוראים להידברות מיידית. משמעות הודעתם היא שהקואליציה מוכנה לאמץ את מתווה הרצוג ונכונה להתחיל להוציא חלק מהמלכודות שהוכנסו לתוכנית מלכתחילה. העניין הוא שהם מעולם לא התכוונו ליישם את ההצעות הללו. זה רק חלק מתוכנית האב, שככל הנראה גם נרמזה לאמריקאים, אחרת בוושינגטון היו פועלים ביתר שאת כדי למנוע אותה.

אז מה בעצם קורה פה? זה אחד הטריקים הידועים ביותר בספר. כדי להגיע למחיר הרצוי לך, תעלה את מחיר ההצעה באופן משמעותי, שים על ההצעה תג מחיר שהוא בלתי נתפס ולא מתקבל על הדעת עבור הצד השני. החלק הזה בתוכנית בוצע בהצלחה, אבל זה רק החלק הראשון בתוכנית.

לאחר שקבעת מהו תג המחיר, השלב הבא הוא להראות שאתה מתכוון לכך במלוא הרצינות. להראות שאתה מוכן ללכת עד הסוף עם התוכנית שלך. סוג של "תחזיקו אותי".

אם שיחקת נכון עם הקלפים שלך – בשלב הזה הצד השני יהיה על סף ייאוש. מבחינתו, כל תסריט יהיה טוב יותר מהתסריט הקיים. ואז, כאשר תהיה מוכן להוציא את "העזים השחורות" מתוך ההצעה שלך, הצד השני ירגיש כל כך טוב, שהוא יהיה בטוח שהוא הרוויח בגדול.

זה לא בלתי סביר להאמין שזו הייתה הכוונה של הקואליציה מלכתחילה: להגיע בדיוק למקום ששרטט הרצוג לכאורה (לכאורה, כי למעשה הרצוג היה רק עוד כלי משחק על השולחן, שכבר היה מעוצב באופן הרצוי מלכתחילה), כאשר נקודת הפתיחה הייתה פרוזאית לחלוטין.

הסימנים לכך שכל מה שהתרחש פה בשבועות האחרונים הוא חלק ממשחק תודעתי היו שזורים לאורך כל הדרך. ראשית, אחד הדברים התמוהים ביותר הוא שאף אחד בקואליציה לא התרגש מההפגנות ואף לא ניסה לנקוט פעולה ממשית כדי לעוצרן, מלבד אולי מירי רגב, שלא תגברה את התחבורה הציבורית, כי היא כנראה לא בסוד העניינים ולא באמת מעודכנת במה שקורה מתחת לפני השטח.

בין שאתם תומכים בבנימין נתניהו ובין שאתם מתנגדים לו, דבר אחד ברור – הוא יודע לנהל את ענייניו בצורה כזו שלא כל אנשיו מבינים מה הם צריכים לעשות מבלי שהוא יורה להם במפורש.

שנית, אחד העוגנים החשובים באסטרטגיה של נתניהו הוא לשמור על יחסים טובים עם האמריקאים, שעמדתם היא שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן היה בנאומו מאוד נחרץ. הוא הצהיר שיש צורך לא רק להגיע להסכמה רחבה סביב השינויים במערכת המשפט - אלא הדגיש את הצורך ב"שמירה על חברה אזרחית חזקה בישראל".

בנוסף, הוא הדגיש כי היחסים בין ארה"ב לישראל "נטועים באינטרסים וערכים משותפים". נתניהו לא טיפש. הוא לא יעשה שום דבר שיסכן את היחסים מול האמריקאים.

נוסף על כל אלו, ועדת החוקה, חוק ומשפט הצביעה אתמול על חלק מחוקי ההפיכה המשטרית, אבל היו"ר רוטמן לא הודיע מתי יעלו החוקים לקריאה ראשונה. הרצוג לא באמת הציע מתווה פשרה לצדדים במה שנראה כקריאה נואשת, אלא הציג את ההסכמות שהוחלטו כבר מראש.

ולמרות הכל, אני סבורה שכל מה שקרה פה לא היה לשווא. מעבר מהיר על הפוסטים ברשתות מעלה שהרגשות השכיחים בקרב חלקים גדולים בציבור הם ייאוש, תסכול וקריאה נואשת לפעולה. אבל למרות הייאוש, התסכול וחוסר האונים שניכר בקרב חלקים גדולים בעם, כשאני מסתכלת סביבי ורואה מה קורה פה, אני אומרת לעצמי שהרגש שצריך למלא אותנו הוא תקווה.

צפייה בכמויות האנשים שיוצאים לרחובות, וזה לא משנה על מה, מהווה עדות חזקה לכך שלא אבדה תקוותנו. יש חשיבות עצומה לכך שאנשים לוקחים ימי חופשה, עוזבים משימות, מטלות, פגישות, ונוסעים כדי להילחם על מה שמבחינתם ראוי להילחם עליו. כל זה אומר דבר אחד - הברק בעיני הציבור בישראל לא כבה, התקווה לא אבדה, והכי חשוב - משמעות הדבר היא שהציבור מרגיש שיש לו על מה להילחם. במילים אחרות – המדינה הזו היא מדינה ששווה להילחם עליה.

המלחמה על הבית מטעינה את הציבור באנרגיות שהוא בעצמו לא חשב שיש לו. אנחנו נוהגים לבלבל בין המושגים יעדים ותכלית. להתקבל לטכניון, לסיים את האוניברסיטה, להתחתן, להתקדם בעבודה - כל אלו הינם יעדים שניתן לסמן עליהם וי. תכלית, לעומת זאת, היא תמיד לפנינו, לעולם לא נהיה במצב שנוכל לסמן עליה וי.

אם המטרה היא סיום הלימודים, ניתן להשיג אותה ולעבור הלאה למטרה הבאה. ניתן להגדיר מטרה חדשה ברגע שזו הושגה, אבל תכלית אינה ניתנת לסימון וי. תכלית היא לדאוג לעתיד טוב יותר, או להיות אדם טוב יותר. ואכן - קשה לדמיין את השלמת המשימה הזאת במלואה.

אנשים בעלי תכלית בחיים הם אנשים שקמים בבוקר עם ברק בעיניים. התכלית מארגנת את המטרות שלנו, כך שברגע שסיימנו להשיג יעד מסוים, התכלית היא זו שאומרת לנו מהן המטרות הבאות שלנו.

תכלית היא מעין מנוע פנימי, כאשר בלעדיה, החיים נחווים כשגרה מאתגרת, בלתי נגמרת. התכלית חיונית לרווחה הנפשית שלנו. היא תחושת איחוד ולכידות. במובן הזה, המחאה מייצרת תכלית ומשדרת מסר ברור לכל הצדדים – עוד לא אבדה תקוותנו.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה