ימים אפלים עוברים עלינו. אלה המזהירים מפני ממשלה אלימה, דוחפים לאלימות. אלה המציגים עצמם כמי שדואגים לשלטון החוק, קוראים להפר אותו. אלה היושבים במערכות התקשורת ומצקצקים לגבי חשיבות חופש הביטוי, הצטרפו לאופוזיציה ובשמה הם מונעים את החופש וחוסמים את הביטוי. אלה הזועקים בגרון ניחר "דמוקרטיה, דמוקרטיה", הם הראשונים לרמוס אותה בכל דרך.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
זה נכון לחברות הייטק שמשגרות את עובדיהן להפגנות, ובפועל מאלצות גם את מי שלא מעוניין בכך לנקוט עמדה ולהכריז באיזה צד פוליטי הוא נמצא; זה נכון למקומות עבודה ציבוריים שממומנים מהכיס שלכם ושלי, שאפשרו השבוע לערוך תחת קורת הגג שלהם כנסי מחאה, כאלה שלא נערכו מעולם בשום הזדמנות אחרת ובשום נושא אחר.
זה נכון בראש ובראשונה לאקדמיה הישראלית, שסיפרה לעצמה תמיד שהיא מקום מפגש לחופש ולפלורליזם, ובימים אלה מתגלה כמוקד של שטיפת מוח פוליטית קשה ובוטה.
שימו לב לסיפור הבא. לפני כשבועיים הזמינה הפקולטה לחקלאות מזון וסביבה באוניברסיטה העברית את הסטודנטים למפגש בנושא "הרפורמות המשפטיות־חוקתיות העומדות לפתחנו". המרצה היחיד שהוזמן להשמיע את עמדתו היה פרופ' ברק מדינה, ממתנגדיה החריפים של הרפורמה.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בתחילת השבוע שלח עילי ספיר, סטודנט שנה ג' בחוג למדעי הצמח, מכתב אל דיקן הפקולטה פרופ' שאול בורדמן. בראשית המכתב חלק ספיר עם ראש החוג את חוסר הנוחות שהוא חש בעקבות המיילים שהוא מקבל לאחרונה מגורמים שונים בסגל האקדמי, בכל הנוגע לרפורמה. "מבלי להיכנס לשאלה האם השימוש בפלטפורמה הזו להעברת מסרים הוא לגיטימי, הפריעה לי ההצגה החד־צדדית של הנושא וכן הטרמינולוגיה שבה השתמשו".
"בעקבות שיחות רבות שקיימתי עם חבריי ללימודים, הרגשתי כי יש רבים שלא מסכימים עם הדעות המוצגות באופן ברור מידי הסגל. ואחרים שמסכימים, היו שמחים לשמוע דעה נוספת. אבא שלי, פרופ' גידי ספיר, הוא פרופסור למשפט חוקתי באוניברסיטת בר־אילן ומתעסק שנים רבות בדיוק בנושאים שעליהם נסובה המחלוקת הנוכחית. לאור בקשה של מספר חברים, החלטתי לקיים מפגש בית, שבו אבא שלי ידבר ויציג פרספקטיבה שונה בנושא", כתב.
"ההיענות למפגש הייתה גבוהה מאוד, מעבר ליכולת הבית שלי להכיל. על כן ברצוני לבקש לקיים את המפגש בפקולטה ולפתוח אותו לכלל הסטודנטים המעוניינים בכך. בעיניי, מפגש כזה יהווה השלמה ראויה למפגש שהתקיים בשבוע שעבר עם פרופ' ברק מדינה, וייתן מענה לסטודנטים המעוניינים לשמוע ולהכיר צד נוסף במחלוקת המשמעותית כל כך", סיכם ספיר.
בעולם שפוי, הצעה כזו לא הייתה צריכה לבוא מצדו של סטודנט, אלא מטעמו של ראש הפקולטה. אוניברסיטה שמעודדת פלורליזם וחופש דעות לא יכולה להציג בפני תלמידיה את העמדה האופוזיציונית להצעת החוק של הקואליציה, בלי להציע להם להיחשף גם לעמדה אחרת. כך או כך, עברו כמה שעות לפני שהסטודנט קיבל את התשובה המדהימה של הדיקן.
"צר לי אם תשובתי מאכזבת אותך: לא אאפשר את קיום המפגש בפקולטה לחקלאות", כתב פרופ' בורדמן, שאף לא ניסה להתכסות בתירוצים טכניים. העמדה המזוהה עם הקואליציה לא נראית לו נכונה, ומשכך אין לו שום רצון לאפשר לה להישמע בין כותלי הפקולטה.
או במילותיו שלו: "המצב מאוד שונה היום בהשוואה למה שהיה לפני שבוע. הממשלה האיצה את תהליך קידום השינויים הקיצוניים במערכת השלטונית, ללא כל נכונות לקיים דיון אמיתי במטרה להגיע להסכמה רחבה בין חלקי החברה", ציין פרופ' בורדמן.
"לשמחתי, הנהלת האוניברסיטה העברית יצאה אתמול עם מסר מאוד ברור נגד מהלכי הממשלה, ואף עודדה את חברות וחברי קהילת האוניברסיטה 'ליטול חלק בהפגנות כנגד החקיקה המשפטית ובאופן יותר כללי להיות חלק מהמאבק הדמוקרטי כנגד הניסיון להפוך את ישראל למדינה שבה יש עריצות שלטונית. זאת עמדה חד־משמעית שלתפיסתי משקפת את הערכים והרוח של האוניברסיטה העברית, ולכן אני מאוד שלם עם החלטתי", כתב.
צריך להזכיר כאן כמה דברים שכמעט נשכחו בלהט התקופה. אפשר להתנגד למדיניות הממשלה, אפשר להפגין נגדה, אפשר גם להזמין להרצאות את מובילי המחאה. אבל אחרי שאמרנו את זה, ראוי לא לשכוח שהרפורמה הזו לא מבטאת עמדה הזויה של שוליים קיצוניים.
את הרפורמה הזו מובילים 64 ח"כים, שמייצגים את רוב הציבור הישראלי. עוד כדאי להזכיר כאן, שפרופ' גידי ספיר, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן, מומחה למשפט חוקתי ומי שהיה מועמד לבית המשפט העליון, לא היה אמור להגיע לאוניברסיטה כדי לעשות נפשות לארגון חיזבאללה וגם לא כדי לשכנע בצדקת דרכו של קרטל הסמים הקולומביאני.
פרופ' ספיר אמור היה, לו היה מתאפשר לבנו לקבל חדר פנוי לשעה קלה, להשמיע את טיעוניו בעד יוזמת חקיקה שנידונה בימים אלה בבית המחוקקים של מדינת ישראל. והמחשבה שאוניברסיטה גדולה וחשובה כמו האוניברסיטה העברית חוסמת את האפשרות להשמיע דעה כזו, היא עוד סמן לחשכת דרכה של האקדמיה.
כך או כך, הסטודנט חשב שלא נכון להשאיר כך את התגובה, ושלח לדיקן הפקולטה מכתב נוסף. לצד הבהרה שלו: "... אבא שלי אינו נציג ממשלה שבא לקדם את עמדותיו. הוא פרופ' למשפט חוקתי הנחשב למומחה בעל שם עולמי, פרסם מספר ספרים בנושאי חוקה, דת ומדינה שפורסמו בהוצאות המובילות בעולם. בין היתר הוא גם ממקימי פורום קהלת ובעל רזומה ארוך מכדי לתאר כאן".
"מעניין גם לדעת כי מורם ורבם של מובילי המחאה הנוכחית... אהרן ברק, רואה באבי בר פלוגתא חשוב, כתב ביקורת לספרו והשתתף בכנסים שאבי ארגן לאורך השנים", הוסיף.
"בנוסף אציין כי למרות עמדתו של אבי בנוגע לשאלת תפקידו של בית המשפט העליון, גם הוא אינו מסכים עם סעיפים מסוימים ברפורמה המוצעת ומאמין כי יש צורך בשינויים, שאגב ממה שאני ראיתי בשבוע האחרון ככל הנראה אכן יקרו, אך אני מבין שהשינויים המדוברים לא תואמים את עמדתך. לא ביקשתי לשנות את עמדת האוניברסיטה או הפקולטה. גם לא הבעתי דרישה מבעלי התפקידים להפסיק להביע את עמדתם, בסך הכל ביקשתי את האפשרות לקיים שיח פלורליסטי ומכבד", ציין.
ספיר הוסיף: "בכל אופן, את המפגש הזה יזמתי בהיסוס מה, כיוון שלא ידעתי מה תהיה מידת ההיענות אליו. אחרי המייל שלך, שהבהיר בצורה חד־משמעית את הצביעות והאנטי־פלורליזם שנוקט המוסד שבו אנו לומדים, התבררה לי החשיבות של לאפשר לאנשים המעוניינים לשמוע עמדה שונה, מנומקת ומבוססת. לכן היה סמוך ובטוח כי אקיים את המפגש (כמובן מחוץ לפקולטה), ואשתדל לתת מענה לכל מי שירצה בכך".
"לסיכום, צר לי כי מי שמוחים ממש בימים אלו (ואני מצטט ממכתבך) בעד 'דיון אמיתי' וכנגד 'עריצות שלטונית', לא רק שמנצלים את עמדתם על מנת לקדם את דעותיהם, אלא גם לא מאפשרים במוסד שבו הם מנהלים, בדיוק את אותם הדברים שעבורם הם נאבקים. תודה על המענה ובהצלחה בהמשך המאבק למען הדמוקרטיה", סיכם.
המכתב הזה כבר לא זכה למענה. כשטלפנתי אתמול אל דיקן הפולטה פרופ' בורדמן, כדי לבקש את תגובתו, הערכתי שהוא יחוש שלא בנוח עם האופן שבו הוא והאוניברסיטה שלו נראים כתוצאה מהאירוע, ושינסה להסביר שדבריו לא הובנו כראוי. ובכן, טעיתי.
"לפני שבועיים", סיפר לי, "הזמנו את הפרופ' ברק מדינה להתייחס לרפורמה המשפטית, ומי שרצה לבוא היה יכול. יומיים לפני הפנייה של הסטודנט אליי פורסמה לשמחתי הצהרה של נשיא האוניברסיטה ושל הרקטור נגד הרפורמה, ואני בירכתי על ההצהרה. בעקבות זה החלטתי שאני לא רוצה לתת במה למישהו שתומך ברפורמה הזו, בזמן שהממשלה מקדמת הפיכה משפטית דורסנית, ואני לא רוצה להזמין את אותו פרופסור, שכולנו יודעים מה הוא חושב. נוח לי מאוד עם ההחלטה שקיבלתי".
הסיפור המטורף הזה מצטרף לשורה ארוכה של פניות שקבלתי השבוע מסטודנטים ממגוון מוסדות אקדמיים, שגילו שהאוניברסיטה שלהם, שבמשך שנים אסרה על פעילות פוליטית בתחומה, השילה את כל המגבלות והפכה למוקד מחאה. אינספור מכתבים שוגרו בימים האחרונים אל סטודנטים מהנהלות האוניברסיטאות, מראשי החוגים ומהמרצים.
אלה ניצלו את מעמדם ואת העובדה שהם מחזיקים בידיהם את כתובות הדואר האלקטרוני של מי שבסך הכל ביקשו ללמוד מחשבים או מתמטיקה, ובחוצפה שאין כדוגמתה השתמשו בהם כדי לקרוא לתלמידיהם לצאת להפגין.
אוניברסיטאות שבימים של שגרה עושות את המוות למי שמבקש מועד נוסף לבחינה בשל שירות מילואים או חתונה, הודיעו לסטודנטים שאם רק ייצאו למחות, האוניברסיטה תסייע להם. "ואם אני ארצה ללכת מחר להפגין נגד משהו אחר", תהה באוזניי סטודנט, "למה שלא אקבל גם אני מועד מיוחד? יש איזו ועדה באוניברסיטה שמחליטה אילו הצעות חוק ראויות ואילו לא? בעד מה חשוב שהסטודנטים יפגינו, ובעד מה לא?".
"אני נרשמתי ללימודי ארכיאולוגיה", כתבה לי סטודנטית, "אני לא רוצה להיות בעד הרפורמה, ואני לא רוצה להיות נגדה. נתתי את הפרטים שלי להנהלת האוניברסיטה לטובת ביצוע תשלומים, רישומים וקבלת ציונים. העובדה שמישהו בהנהלה חשב שאם יש לו את המייל שלי, הוא יכול להרשות לעצמו לשלוח לי את דעותיו הפוליטיות, היא חוצפה שאני לא יודעת אפילו איך להתייחס אליה".
סנאט אוניברסיטת חיפה, מצדו, פרסם השבוע הודעה שבה הוא "קורא לממשלת ישראל פה אחד לא להביא להצבעה בכנסת את ההצעה לשינוי שיטת בחירת השופטים".
"זו הודעה מדהימה", אמר לי אתמול אחד המרצים באוניברסיטה, שביקש לשמור על עילום שמו. "יש בסנאט עשרות חברים, ולמרות זאת ההחלטה שלהם התקבלה פה אחד. יכול להיות שלא היה שם אפילו אחד שנמנע? אם זה מלמד על כך שכולם שם חושבים בדיוק אותו דבר, זה מטריד מאוד. אם זה מלמד על כך שיש שם גם אחרים, אבל הם חששו להשמיע קול כדי לא לפגוע בקידום שלהם, זה מטריד עוד יותר. חוץ מזה, הסנאט אמור לטפל בעניינים האקדמיים של האוניברסיטה. בשביל זה בחרנו באנשים האלה. אני לא בחרתי במפלגה. מי הסמיך אותם להוציא הודעות פוליטיות בשם כולנו?".
די אירוני לראות את ההתנהלות הזו, כשהיא באה באצטלה של דאגה לדמוקרטיה, שכן כך בדיוק נראית אקדמיה במדינה שאין לה ערכים דמוקרטיים, מסוג המדינות שמזהירים אותנו שאנחנו עלולים להידרדר לכיוונן. אקדמיה שמלעיטה את תלמידיה בדעה אחת בלבד. אקדמיה שלא חושבת שראוי לאפשר לסטודנטים לשמוע עמדה אחרת, ולגבש את זו שלהם. אקדמיה שרואה בסטודנטים חיילים שלה, שניתן להפעיל אותם ביום פקודה בעניינים הפוליטיים שהיא מאמינה שהם הנכונים.
וזה עוד לפני שדיברנו על השקרים שמרשים לעצמם בכירי האקדמיה להלעיט בהם את תלמידיהם. לפני כמה ימים, רק לצורך הדוגמה, פרסמו נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' אשר כהן ורקטור האוניברסיטה פרופ' תמיר שפר - הראשון מומחה לפסיכולוגיה, השני לתקשורת פוליטית - מכתב משותף אל "חברות וחברי קהילת האוניברסיטה העברית". "...כולנו מבינים ששינויים מסוימים נדרשים במערכת המשפטית. אך יש הבדל מהותי בין שינויים במערכת המשפטית והרס מוחלט שלה", כתבו.
אחרי שהסבירו את עמדתם, הבהירו השניים גם מה כולל אותו "הרס מוחלט" של מערכת המשפט, שעליו הם כותבים. "אם החוקים המוצעים יעברו – הממשלה תוכל לכלוא אנשים כמו היועץ המשפטי לשעבר או כל אדם שיביע עמדות שאינן נושאות חן בעיניה, כי לא תהיה מערכת משפטית שתוכל לאזנה. לטעמנו מובן מאליו שבמצב של סכנה כזאת אי אפשר להחריש".
ואתה קורא את הדברים ותוהה איפה, לעזאזל, מצאו שני הפרופסורים המכובדים הללו ברפורמה המוצעת סעיף שיאפשר להכניס לכלא את היועץ המשפטי לממשלה? כמה שטויות יכול הנייר לסבול? אלוהים ישמור, אתם אנשים מכובדים. אתם עומדים בראש מוסד שמחנך עשרות אלפי סטודנטים. אין לכם טיפת אחריות?
כאמור, אלה ימים של תעמולה ושל שקר, ימים שבהם האמת נעדרת, ימים שבהם הצד האחד נשמע והצד השני מושתק, ימים שבהם מי שתומך בעמדות הרוב נדרש לראות את עצמו בלתי לגיטימי, ימים שאין בהם עיתונות חופשית ואין בהם אקדמיה חופשית, וכאמור, למרבה האירוניה, מי שאחראים לכל אלה עומדים מדי מוצאי שבת בכיכר העיר וצועקים "דמוקרטיה, דמוקרטיה".
נאום חשוב מאוד נשא השבוע נשיא המדינה יצחק הרצוג. גם אני, כמו רבים שתומכים בצורך לבצע רפורמה עמוקה במערכת המשפט, מסתובב כבר כמה שבועות מוטרד מאוד ממה שמתרחש סביב. מוטרד מהקרע הגדול. מוטרד מהשפה ההולכת ומקצינה. מוטרד ממה שעובר על חברים שלי, שחרדים מאוד לגורלה של המדינה. גם הידיעה שחלק נכבד מהחרדות הללו הן פרי תעמולה ודיסאינפורמציה שמאכילים אותם אמצעי התקשורת לא עושה את המצב קל יותר.
אני מזהה את הרצון הגדול לשיח ולהידברות שקולה מצדם של רבים מאוד במחנה שלי, שגם אם הם משוכנעים שהצדק איתם, הם מעדיפים להיות כמו אותה אם במשפט שלמה, שהייתה מוכנה לוותר כדי שבנה שלה לא ייגזר לשניים.
בהינתן זה, ובהינתן העובדה שגם לטעמי הרפורמה המוצעת הרחיקה לכת בכמה נקודות, נראה שיש מרחב מספק להגיע להסכמות שגם יאפשרו רפורמה משמעותית, וגם ישאירו אותנו יחד. ואחר הדברים האלה, היו לי חסרות כמה מילים בנאומו של הנשיא.
היה חסר לי, אחרי שחלק מחמאות למפגינים והגדיר אותם כ"קהל עצום של פטריוטים – שמממשים את זכות המחאה, זכות יסוד בדמוקרטיה - ומחויבים באופן מוחלט לגורל העם והמדינה", שיגיד משהו על כמה ממובילי המחאה הזו שמאיימים בנשק, שדוחפים למלחמה, שמחכים לשפיכות דמים, שמטיפים לאי־ציות לחוק, שמשווים את ראש הממשלה להיטלר ושמאיימים לרדת מהארץ או להוציא מישראל את כספם.
השורות הללו היו חסרות לי בנאום, לא על מנת לרשום עוד נקודה לטובת הקבוצה שלי בוויכוח המתנהל. הן היו חשובות לי משום שגם לאנשים כמוני, שתומכים כאמור בהסכמה ובהידברות - כזו שלא נוסתה ולא הוצעה בעבר, לא לפני שהממשלה החריבה את גוש קטיף, ולא לפני שהממשלה העלתה ארצה ארגון טרור והעניקה לו סל קליטה - יש קווים אדומים.
אנחנו לא מוכנים שיסחטו אותנו באיומים, ויש לנו תחושה שחלקים מיליטנטיים מבין מובילי המחאה עסוקים בזה ממש. הם מאיימים. הם מפחידים. הם לא מוכנים לדבר. הם לא מוכנים להתפשר. הם דורשים את ביטול כל הרפורמה. הם שוכחים שהיו כאן בחירות אך אתמול, ושיש כאן קואליציה שמבקשת להוביל מדיניות, שלא חייבת להתייעץ איתם, ושאם היא תעשה את זה זו תהיה מחווה של רצון טוב - לא כלפיהם, אלא כלפי החברה הישראלית, שחשובה לכולנו כל כך.
אני חושב שלא יקרה שום דבר אם יריב לוין ושמחה רוטמן, כמפגן של רצון טוב, יודיעו שהם עוצרים את החקיקה לשבועיים. מנגד, גם לא יקרה כלום אם ניסיונות ההידברות לא ייעצרו, ויתקיימו במקביל אליה. אם בסופו של השיח הזה תירשם הסכמה, איש לא יזכור בעוד שנה אם זו הושגה תוך כדי דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, או תוך כדי הפסקה שלהם. אלה עניינים טכניים שחשובים רק לפוליטיקאים שמחפשים את הוויכוח והעימות.
ואחרי שאמרנו את זה, ומבלי להיכנס לדיון מעמיק בסעיפי הסעיפים ובניסוחי הניסוחים, דמותה, צביונה והחלטותיה של מערכת המשפט יהיו כולם תולדה של זהות השופטים. אם הרכב העליון לא ישתנה, לא יעזרו כל השינויים האחרים. אם תבוטל עילת הסבירות בלי לגוון את העליון, אותם שופטים יגיעו אל אותה שורה תחתונה שאליה הגיעו עד היום, במחיר של עוד כמה דקות מחשבה שיסייעו להם למצוא עילות אחרות להיתלות בהן.
ובמובן הזה, השינוי החשוב והמרכזי חייב להיות בוועדה לבחירת שופטים. אז נכון שהרפורמה המוצעת העלימה כמעט לגמרי את האופוזיציה, ובמובן הזה, לפחות בעיניי, היא הרחיקה לכת, אבל כל רפורמה שלא תביא למצב שבו העליון יוטה לכיוון השמרני ובאופן שישקף נכון יותר את עולם הערכים של הציבור הישראלי, תהיה שווה כקליפת השום.
המדינה בוערת, החברה מקוטבת, נשיא המדינה מציג מתווה לפשרה או להסכמה, אבל גם אם המתווה הזה טומן בחובו את הסיכוי להוריד את הלהבות, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוכל להיות מעורב בקידומו. למה? כי היועצת המשפטי לממשלה גלי בהרב מיארה חושבת שהוא נמצא בניגוד עניינים. לא פעם נדמה שיש טהרנים קיצונים, שגם אם המדינה תכלה את עצמה מבפנים - הם יעמדו על ערימת השאריות שייוותרו ממנה, יחככו ידיים בשביעות רצון, ויספרו לעצמם שהעיקר שהדמוקרטיה, כמו שהם תופסים אותה, ניצחה.
ועכשיו למהות. לפני שבועיים שלחה היועצת המשפטית לממשלה מכתב אל ראש הממשלה נתניהו, והזהירה אותו כי ישנו "חשש סביר לניגוד עניינים בין עניינים הנוגעים להליך המשפטי המתקיים בעניינך, לבין מכלול יוזמות החקיקה ורכיבים מהותיים בו". מסמך של המשנה ליועצת ד"ר גיל לימון, שצורף למכתבה, הסביר לראש הממשלה ש"חובת ההימנעות משתרעת על כל מעורבות בנושא, לרבות על פעולה באמצעות אחרים או הנחייתם במישרים או בעקיפין".
ובכן, הרפורמה המשפטית לא נוגעת להליכים פליליים, ומשכך אין לה שום השפעה, לא על תיקיו המתנהלים של בנימין נתניהו ולא על תיקיהם המתנהלים של אחרים. אלא שבמקום שבו הטהרנות מושלת, להיגיון ולשכל הישר והפשוט לא נותר מקום. לימון מסביר במסמך שחיבר מהיכן יכולה לבוא הסכנה אם נתניהו יתערב ברפורמה.
ראשית, הוא מפרט לדוגמה, לממשלה תהיה אחרי הרפורמה יותר השפעה על מינוי שופטים למחוזי ולעליון; שנית, הוועדה לבחירת שופטים, זו שעכשיו תהיה לקואליציה שליטה בה, תוכל להדיח שופטים; שלישית, הוועדה הזו תקבע את זהותו של נשיא בית המשפט העליון, "שבידיו סמכויות ניהוליות משמעותיות". "שינוי כזה", מסכם לימון, "נוגע לאינטרסים אישיים של ראש הממשלה, ונגוע לפיכך בניגוד עניינים מובהק".
אני מרשה לעצמי לומר שמדובר בטירוף מושלם. ביצה שלא נולדה לביצה שלא נולדה. תסריט תיאורטי שאם מתחילים לשחק בו אפשר להגיע לאן שרק מכוונים. שהרי מה החשש? שאם נתניהו יזוכה בעוד שנתיים או שלוש, הוא ירצה לקדם את השופט שאולי יזכה אותו? שנתניהו ירמוז לשופטים שכדאי להם להיטיב איתו עכשיו, כי כך סיכוייהם להתקדם יעלו בעתיד?
ובכן, מעבר לכך שנתניהו עצמו איננו חבר בוועדה לבחירת שופטים, את אותן טענות אפשר לטעון נגדו כבר בהרכבה הנוכחי של הוועדה. שהרי גם היום עומד בראש הוועדה שר המשפטים יריב לוין, וגם היום הוא יכול להוביל מהלכים מושחתים שיקדמו פלוני או יעצרו את קידומו של אלמוני.
ובכלל, נניח שנתניהו יכלא את עצמו בחדר סגור, ינתק את הטלפונים ולא ידבר עם יריב לוין עד אחרי שהרפורמה תעבור. מישהו חושב ברצינות שהיא תיראה רכה יותר ומתונה יותר, ושרק מעורבותו האישית של נתניהו היא שמקצינה אותה? כי כשמשחקים במה יקרה אילו, אפשר להגיע לאן שרוצים.
כן, אי אפשר לשלול את האפשרות שנתניהו יורשע, ואז הוא יגיש ערעור, וכשהערעור יגיע לעליון יוגרל לדון בו שופט שהוועדה החדשה לבחירת שופטים קידמה, והלה ירצה לגמול טוב למי שקידם אותו. אבל כשמתחילים בחישובים שכאלה, אין לדבר סוף. מה עוד שבהינתן העובדה ששניים משלושת השופטים במשפט נתניהו יריחו, עם תום המשפט הזה, את ריח הפנסיה המתקרבת, התסריט הזה הופך מגוחך עוד יותר.
בואו נגיד שערימת ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון שחשפתי כאן בשנים האחרונות הייתה פי אלף יותר מטרידה ופי אלף יותר משמעותית, ולמרות זאת היא לא הטרידה מעולם, לא את העליונים ולא את צמרת משרד המשפטים. איש שם לא השמיע קול כשהנשיאה אסתר חיות הרשתה לעצמה לדון בעניינן של חברות שמשלמות את שכרו של בעלה. גם לא כשהנשיאה דנה לבדה בערעור על החלטה של חברה שלה ששופטת במחוזי. גם לא כשהיא העבירה תיקים עתירי הכנסה לגישור אצל חברה אחרת.
איש לא חשב שיש בעיה כשהשופט עוזי פוגלמן מחק מרשימת המניעויות שלו עורך דין שרעייתו עבדה אצלו, איפשר לו להופיע מולו בדיון, ואחרי הדיון החזיר אותו שוב לרשימת המניעויות. איש לא חשב שיש בעיה כשפוגלמן דחה עתירה נגד דורית ביניש ובעלה, כשהוא מכהן במינוי זמני בעליון, וההחלטה שלו ניתנת שישה ימים לפני ישיבת הוועדה לבחירת שופטים, שבה ביניש דוחפת את מינויו הקבוע.
איש לא צפצף כשהשופטת ענת ברון ישבה בדין בעניינם של תורמים גדולים למוסד שעוסק בהנצחת בנה, ושבראשו עומד בעלה. איש לא הוציא חוות דעת כשמני מזוז דן בעתירה שתקפה גוף, שבתו משמשת בו בתפקיד בכיר.
אז מה עומד מאחורי האיפה ואיפה בכל מה שנוגע לסוגיית ניגוד העניינים? המחשבה של המשפטנים שפוליטיקאים נמצאים תמיד תחת חזקת השחיתות, בעוד השופטים מתנהלים תחת חזקת הניקיון. ולכן את נתניהו צריך להרחיק ת"ק פרסה מרפורמה שאין לה קשר להליכים נגדו, ונשיאת העליון יכולה לעשות מה שבא לה, כי איש לא חושד שמשהו בשיקול הדעת שלה עלול להיות מוטה.
ומכיוון שבחוות דעתו של ד"ר לימון מצוטטות החלטותיה של הנשיאה אסתר חיות באשר לניגוד העניינים של נתניהו, נספר כאן סיפור טרי מהשבוע, שיבהיר למי שעוד צריך הבהרה, כמה מטורפת המציאות וכמה זקוקה המערכת העקומה הזו לריפוי.
בעקבות הנאום החריף של הנשיאה חיות נגד השר לוין ויוזמת החקיקה שלו, פנו מספר ארגונים וגם חבר כנסת אחד אל נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שהם, בטענה שחיות עברה על מספר הוראות בכללי האתיקה לשופטים, בכל מה שקשור לאיסור שחל על שופט להביע דעה בעניינים השנויים במחלוקת ציבורית, ועל הוראות התקשי"ר האוסרות על עובד מדינה להשמיע דברי ביקורת נגד הכנסת והממשלה.
חיות טענה בתגובתה שהטענות "משוללות יסוד", והנציב שהם קיבל את טענתה וסיכם: "מקובלים עליי דברי הנשיאה בתגובה לתלונות, ולפיהם היא פעלה מתוקף תפקידה, כמי שעומדת בראש מערכת בתי המשפט".
על מה נשענה החלטת הנציב? על קביעה שלפיה הכללים האוסרים על שופט להביע דעה בעניינים שנויים במחלוקת מכוונים לשופט סתם, ולא לשופט העומד בראש המערכת. יכול להיות שיש היגיון בגישה הזו, אלא שהיא כולה פרי המצאה ופרשנות, והיא לא כתובה בשום מקום בכללי האתיקה, המדברים על "שופט" ולא מפרידים בין דרגות שונות של שופטים.
אבל עזבו את זה. לא ניכנס להתפלמסות סביב השאלה הזו. לא עליה אני רוצה לדבר, אלא על המציאות האבסורדית שאנחנו חיים בה. אתם זוכרים את החשש של הייעוץ המשפטי שאם נתניהו יהיה מעורב ברפורמה, תקום ועדת חדשה לבחירת שופטים והיא תקדם לעליון שופט שמחר ירצה לגמול טובה לנתניהו, שבזכות הרפורמה שלו הוא מונה? אז מה תגידו על השופט שהם, שמרשה לעצמו לדון בתלונות נגד אסתר חיות שאחראית למינוי שלו לתפקיד הנציב?
הזכרתי פה בעבר, בפעם הקודמת שבה שוהם וחיות לא חשבו שמערכת היחסים שלהם פוסלת אותו מלדון בעניינה, שלפני קצת יותר מארבע שנים, כשהוא פרש מתפקידו כשופט בבית המשפט העליון, היא נשאה דברים בשבחו נוכח כל צמרת המשפט הישראלית. "יקירנו השופט אורי שהם", פתחה והפליגה לספר על הערכים הנפלאים שינק בביתו "אחד השופטים המשובחים", על היותו "דוגמה ומופת למשרת ציבור משובח ומסור", על "האישיות המלבבת" שלו, ועל "הרוח הטובה" שבה ניחן, אשר "תרמה רבות לאווירה החברית השוררת בין שופטי בית המשפט העליון".
"אתה, אורי", סיימה, "בפועלך רב השנים כמשרת ציבור, הגשמת עקרונות של ממלכתיות, באופן מרשים ומעורר הערכה". וכאמור, חיות לא הסתפקה בזה. יחד עם שרת המשפטים דאז איילת שקד, היא פנתה אל הוועדה לבחירת שופטים, וביקשה שזו תאשר את מינויו של שהם הפורש לנציב תלונות הציבור על שופטים, כלומר גם עליה. במילים אחרות, אם לא אסתר חיות, אורי שהם לא יושב היום בתפקיד הזה.
עכשיו תסבירו לי באיזה עולם אסתר חיות עוסקת בענייני ניגוד העניינים של נתניהו, ולא חושבת שיש בעיה שאורי שהם עוסק בתלונות נגדה ומנקה אותה? ושהם, צריך לומר, אפילו לא עושה הצגה של מי שמתאמץ לבדוק את התלונות נגד הנשיאה. בסיבוב הקודם, כשהוא בדק את התלונות על ניגודי העניינים שלה שנחשפו כאן, הוא ביקש את תגובתה, והיא, מצדה, השיבה לו שנהגה כשורה והכל בסדר.
"העובדות שמסרה הנשיאה אינן מתיישבות במלואן עם אלו המופיעות בכתבות", הוא כתב אז, ופסק, בלי לבדוק כלום, לאיזה צד הוא מאמין. "העובדות השונות שמסרה הנשיאה בתגובתה. נמסרו מידיעתה האישית, ולא מצאתי סיבה לפקפק בהן".
זהו. לא אכנס כאן שוב לדוגמאות שהצגתי בעבר, שבהן הוכחתי שהנשיאה שיקרה בתגובותיה, בעוד הנציב שהם לא טרח אפילו להיכנס לתיקים שבהם נטען שהיא פעלה בניגוד עניינים, ולכן לא היה יכול לגלות את זה.
חזרה לנתניהו. האם, ככלל, יש חשש שראש ממשלה שנתון בהליך פלילי יהיה מושפע מזה בהחלטותיו? כן. ולחשש הזה צריכות להיות שתי תרופות. האחת, הידיעה שהציבור הישראלי היה מודע לסיכון הזה ולמרות זאת בחר בו. השנייה, שאיסור על פעולה בניגוד עניינים ייקבע במקום שבו יש חשש נראה לעין שכזה, ולא חשש הבנוי על תילי תילים של תיאוריות, ספקולציות וקונספירציות, משום שלאלה אין סוף.