לא מזמן ישבתי עם חבר ילדות טוב שלי, קיבוצניק עד היום, שכאשר הוא היה ילד, משפחתו עזבה קיבוץ בתהליך הפילוג, ועברה לקיבוץ אחר. הוא סיפר לי שאז החליטו “אין ביקורים!". כן, אסור היה לבקר את בני המשפחה שנותרו בקיבוץ שנעזב, ולבני המשפחה מהקיבוץ שממנו התפלגו אסור היה לבקר את בני משפחתם שהתפלגו.
רק אחרי כמה שנים הייתה פגישה של ההורים שלו והדודים שלו. הוא היה אז ילד, אבל היום זכר לספר לי שהם ישבו יחד ולא הבינו על מה היה בעצם הריב. הכל חוזר. גם הילדים של היום לא יזכרו על מה רבתם והחרמתם כמו מכורי מדון.
זו תקופה קשה לדמוקרטיה. רק לאחרונה הבטתי בתהומות האוניברסיטאיות האלה - מסמך שהסיר את הדם מהפנים שלי. ראיתי לראשונה בחיי בעיניי מכתב מהנהלת אוניברסיטה לסטודנט שאני מכיר. מכתב שנשלח לכל הסטודנטים. קצת ציטוטים: “הסערה המשפטית שמתרגשת עלינו מאיימת להחריב את היסודות העמוקים ביותר של ישראל".
“אנו חשים חובה מוסרית, מוסדית ולאומית לפנות אליכם, ולהשמיע את קולנו ולהתריע מפני האיום על הדמוקרטיה הישראלית". כתיבה היסטרית, שקרנית, אלימה, מאיימת, חצופה וגסת רוח. רק אנשים בעלי מזג דיקטטורי יכולים לכתוב כך לסטודנטים ולאנשי סגל התלויים בהם. וכותבים. ומכתיבים.
התושבים בונים, בונים, בונים ושוב בונים, והמדינה שלהם הורסת, הורסת, הורסת. נכון, המדינה גם בונה. אבל מה שהיא עושה טוב, לא מכשיר את ההרס במקום אחר.
היא גם צירפה כמה תמונות.הצפרדע קרא את כל זה, אבל הוא ראה רק את התמונות שצירפה הנסיכה. את החיוך שלה, את פניה השלווים ובאחת התמונות היא נראתה גם בגופייה טובת לב. מתוך השלולית הוא קרקר בכל כוחו: אני, אני, אני.
התרעות פיקוד העורף