לפני כמה ימים ציינתי 33 שנה להיוולדי. הייתי כל כך מותשת מיום ההולדת הגרנדיוזי שחגגתי לבתי, עד שאפילו לא חשבתי לציין את זה באיזושהי דרך. בחצות הלילה קיבלתי שיחת וידיאו, היה זה בחור שהכרתי לא מזמן, שמו שמור במערכת. אגב, אף פעם לא הבנתי את עניין ה"שמור במערכת": איפה המערכת בכלל, ואיך שומרים שם דברים? שיהיה.

עניתי לשיחה, ראיתי אותו, חייכן כזה, בהיר, שיער קצוץ וזיפים. כמה ימים לפני כן היה לנו דייט מהמם באחת המסעדות ביפו. שנינו גרושים, שנינו הלומי קרב ושנינו לא ממהרים לצאת באף הצהרה, כל זמן שכיף לשוחח, להיפגש, לצחוק - זה די והותר. אנרגיה ליותר מזה, לא תמיד יש. בטח לא כשהרבה עוד מדמם.

הוא אחז צ'ייסר בידו ושאל “נו, את מרימה איתי לחיים?". לא היה צריך יותר מזה, השענתי את הסלולרי על אחד הנרות הגדולים בשולחן הסלון שלי והלכתי למזוג לעצמי וויסקי לתוך כוסית צ'ייסר שעליה הכיתוב “רומא" (יש לי אוסף כזה, מכל הארצות, אל תשפטו. במקום זה - תקנו לי כשאתם טסים). חזרתי, הסתכלתי עליו ואמרתי “לחיים".

“חכי רגע", ביקש, “תני לי לברך". והוא בירך, מזל טוב, איתנות, בריאות, ובעיקר־בעיקר התמקד בכך שבעיניו אני אמא לביאה ומהצד נראה שגידלתי ילדה כל כך מאושרת. אנחנו בקושי מכירים זה את זה וכמעט דמעתי, זה ריגש אותי יותר מהכל. שתינו צ'ייסר, דיברנו, צחקנו, באיזשהו שלב הוא כל כך הצחיק אותי שנזפתי בו ואמרתי שאם גפן קמה, הוא זה ששר לה שירי ערש דרך המסך. והופ, הנה הגענו לארבע בבוקר ושנינו נרדמנו.

בדרך כלל אני מתעוררת לפניה, רוחצת לה את הבקבוק בפעם המי יודע כמה, מכינה לה תה עם קמומיל, עוגייה ליד או פנקייק אם אני בכושר באותו הבוקר, ובוחרת איזו חליפה תלבש הפעם לגן. אבל השעה שבה נרדמתי הייתה כל כך מאוחרת שלא שמעתי את השעון המעורר. יומיים לפני כן העברתי אותה למיטת מעבר, אין יותר סורגים ואין לול! היא בת שנתיים, ילדה גדולה ויפה, אז מה עשתה בבוקר?

אחזה את היד של הדובי הלבן שלה, ירדה איתו מהמיטה וחיפשה אותי בכל הבית. חדר השינה שלי היה כנראה התחנה האחרונה. הרגשתי ליטוף על המצח ופקחתי את העיניים: “אמא שלי! בוקר טוב!", צעקה ונקרעתי מצחוק, הרמתי אותה מיד, מנש הכלב שלנו קפץ גם הוא על המיטה.

“אמא שלי! מיטה של אמא", אמרה. “גם של אמא וגם של גפן" השבתי לה, אין שום דבר שהוא רק שלי, הכל שייך גם לך, אהובתי (מקווה שהכתוב פה לא קביל משפטית ותיקחי לי הכל במרד גיל ההתבגרות, אמא'לה). התחבקנו חזק. “גפן, את יודעת למי יש יום הולדת היום?", שאלתי. “לגפן! בת שנתיים", השיבה.

“לא לא", צחקתי, “לאמא!". היא הסתכלה בי במבט מוזר, הרי ימי ההולדת והמסיבות הנלוות אליהם שמורים רק לה ולילדי הגן שבו היא מתחנכת. “כן, לאמא יש יום הולדת", חיזקתי את זה. היא נלחמה איתי קצת. ויתרתי לה. אחרי דקה שוב שרנו “היום יום הולדת לגפן". אחרי שהכנסתי אותה לגן, חזרתי הביתה. הבחור ההוא שלח לי הודעה: “נו, מה תעשי היום?".

התלהבתי ממש, זה יום ההולדת שלי, אני חייבת לציין את זה איכשהו. בשנה שעברה החלטתי שמתחשקת לי שירה בציבור, אז הזמנתי את גבי ברלין לביתו הענק של ידיד שלי ביפו, מלא אלכוהול, מגשי סושי והיה מושלם. השנה משהו כבה בי, התעייפתי מאוד. “אסע למוזיאון ישראל", כתבתי לו, “אף פעם לא הייתי".

“איזה יופי!", השיב. “שלחי לי תמונות".
חשבתי קצת והקלדתי: “או שבעצם אזמין לי מסאז'".
“גם זה נהדר, תתפנקי", ענה. הוא באמת חמוד.

בסוף נרדמתי על הספה, שינה עמוקה כזו, נטולת חלומות. והתעוררתי לקראת הצהריים. אמא שלי שלחה לי הודעה קולית מרגשת וכך גם האחיות שלי, ואפילו עלתה באיזה דף פייסבוק מין כתבה כזו עם אוסף סיפורים שלי ולמעלה נכתב “לכבוד יום ההולדת של הסופרת והמחזאית מרסל מוסרי, קיבצנו לכם כמה מסיפוריה". הרגשתי זקנה, כבר עושים לי לקט? אבל נהניתי לקרוא.

לא אשקר. ציפיתי לאיזו עוגת יום הולדת, אולי לחבר או שניים שידפקו על הדלת, או שמישהו יגדיל ראש וישלח משהו, אבל זה לא קרה. לרחמים העצמיים אני כבר לא נותנת לעבור את סף הדלת, אני כן פותחת להם צוהר מסוים מתוך נימוס, מסננת “כבר תרמתי בעבודה" וסוגרת את הדלת. אבל ידעתי שאני צריכה לעשות משהו, ולו הקטן ביותר, רק כדי לא להיות “אמא של", כדי לשוב ולהיות מרסל לרגע. כתבתי ליהורם, חברי הטוב, ולצוקי, עוד חברה טובה שלנו, אם ירצו לחגוג. “אנחנו כבר קונים לך מתנה", ענו לי מהחנות, “תגידי לאן להגיע".

אז הזמנתי לנו מקום במסעדה בתל אביב, “קומראן", שמעתי עליה לא מעט. השף שלה, דימה, הגיע פעם לבשל לי ולגרוש שלי ארוחת פאר לכבוד יום הנישואים הראשון שלנו. אני זוכרת שהוא השקיע בארוחה ובתפאורה הרבה יותר מהסכום שהוא ביקש, אפילו הביא מישהי שתעזור לו, וכשביקשתי לפרגן בעוד טיפ - סירב. כל כך שמחתי לראות את הצלחתו, היום הוא אחד מהשפים המובילים בארץ. כשלא מצפים לכלום ועובדים קשה, דברים קורים, אחת שיודעת.

יהורם וצוקי הגיעו בתשע אל המסעדה ובידם מתנה. פתחתי, היה שם יין יקר ודיקנטר מאיזה מעצב. חייכתי וחיבקתי את שניהם. שתינו המון, אכלנו בלי הפסקה וכשעלו רקדניות הבטן ורקדו את “בטיילת על המדרכה" של מוג'דה, לא יכולתי להחזיק יותר את הפאסון הספרותי והצטרפתי אליהם. ופתאום הטלפון שלי מהבהב והנה הודעת וואטסאפ “איך אדע שאני במקום הנכון?", הייתה ההודעה מאותו הבחור, והנה הוא נכנס אל המסעדה, חייכן, מברך לשלום את חבריי ויושב לשתות ולאכול איתנו. שמחתי כל כך. באמצע הלילה חזרתי הביתה מבוסמת מעט, והבייביסיטר מסתכלת עליי ומחייכת.

“מי הבחור?", שאלה.
“למי את מתכוונת?", עניתי.
“תראי, קיבלת את זה". על השולחן עמד סחלב גדול, סגול, בתוך מעמד יפה כל כך ולצדו מכתב “מזל טוב, לביאה, ממני". עוד לפני שהפתיע במסעדה, גם דאג לשלוח פרחים. שילמתי לבייביסיטר, חלצתי את העקבים ונכנסתי אל חדרה של גפן, כיסיתי אותה, נישקתי את מצחה והלכתי אל מיטתי. “תודה", כתבתי לו, “עשית לי טוב".

הוא ענה מילים יפות ששמורות רק לנו. בבוקר גפן שוב הגיעה אל מיטתי. “אמא שלי! בוקר טוב!", אמרה לי ושוב חיבקתי אותה והעליתי אותה ושוב מנש קפץ על המיטה.

“אמא, מזל טוב!", אמרה, כנראה פלאשבק מהיום הקודם. “נגמר יום ההולדת של אמא", צחקתי, “אבל היום יום האהבה, ואת מי אמא אוהבת הכי בעולם?". “את גפן!", ענתה. “עד השמיים, העננים והירח", נישקתי את כולה. מנש הצטרף לחגיגה ועלה על שתינו בליקוקים, פאג סיני ששוקל 14 קילו והיד עוד נטויה.

לפני שיצאנו אל הגן, גפן ראתה את הסחלב. “פרח, הנה פרח", אמרה, ניגשה והושיטה את ידה לגעת בו. לא עצרתי אותה, לסחלב לא יקרה כלום, מקסימום יעבור טלטלה קטנה, אבל הזיכרון הזה שצרבתי באותו הבוקר, של פרח מבחור נחמד ויד סקרנית של פרי אהבתי, הכניס אותי אל השנה הבאה ביתר שמחה.

מעניין מה תביא השנה הזו, אקווה לדברים טובים, אבל מה זה משנה? השנתיים הקודמות לימדו אותי שעם הכל אדע להתמודד, ועכשיו, כשבכל בוקר אני גם מקבלת חיבוק ונשיקה מבלי שאבקש, אין שום תחמושת שתוכל לי.
ועד 120 שנה.