1. שוב טעיתי. אני והאופטימיות שלי טעינו. לפני הבחירות האחרונות, כתבתי כאן והודעתי בטלוויזיה שאינני בוחר בבנימין נתניהו, אבל אם זה יהיה רצון העם – הוא יהיה ראש הממשלה שלי על מלא והשמש תזרח מעל ראשי ומעל ראשינו כמו מאומה לא קרה. כמו בפעמים קודמות. הפעם טעיתי. חבר הוכיח אותי השבוע וטען שלא היטבתי לראות את ליקוי החמה במלוא עוצמתו ושנפלתי קורבן לאופטימיות הכרונית שלי. הוא צודק.
אינני חש שנתניהו במודל של 2023 הוא ראש הממשלה שלי על מלא. אני כותב זאת והדברים עדיין קשים לי. אבל זה לא אני – זה הוא.
היה לי השבוע ויכוח עם חבר, בכיר מאוד בשירות הציבורי שלנו. הוא איש ימין ותיק וגאה, אבל הוא חש שהמדינה נחרבת מעל ראשו ומעל ראשינו, הוא חרד לעתיד המדינה ולעתיד המפעל הציוני. בלהט הוויכוח, עלתה השאלה אם מלחמת אזרחים עדיפה על החיים בדיקטטורה. נבהלתי משני המונחים וברחתי מהתשובה ומהמשך הדיון, אז לא יודע ולא רוצה לבחור בין השתיים. אני מקווה עדיין שאנחנו בתוך סרט רע, שהשכל הישר יגבר, אבל הפכתי בשבועות האחרונים לאופטימיסט עם ניסיון רע.
מכונת החקיקה דוהרת, דורסת כל דבר בדרך, מנצלת "חלון הזדמנויות", פועלת ביוהרה, בשיכרון כוח, באכזריות ובחבירה מדהימה בין שני אידיאולוגים כמו יריב לוין ושמחה רוטמן, לבין פרגמטיסט כמו נתניהו, שחלק מהחוקים החדשים יסייעו לו אולי להימלט מאימת הדין, ואת החלק השני - שהוא די מתעב - הוא נאלץ לבלוע ולשלם כאתנן.
ואם כבר אדנות ושינוי משטר, נתניהו מבקש לנצל שליטה בלתי מרוסנת במדינה ודורש מהכנסת להגדיל לו תקציבים, עובדי בית, תקציבי איפור ותספורת, הלבשה ונסיעות הרעיה לחו"ל. אינני כותב בינתיים ניקולאה ואלנה צ'אושסקו – בני הזוג ששלטו ביד רמה ברומניה הקומוניסטית וחיו בראוותנות מנקרת עיניים – והלוואי שלא אידרש לכתוב זאת לעולם.
ובימים הללו - בעיניי ימים שחורים של מבוכה, חרדה, קריסה חברתית ושל השתוללות הקיצונים שנוטלים בשבי גם את ראש הממשלה, של חקיקה מטורפת והזויה, של ביטול הפרדת הרשויות, של שינוי משטר ורמיסת נורמות וערכים - האם אנו יכולים עדיין לשיר בקול גדול, בראש מורם ובחזה מתוח את מילות ההמנון שלנו "עוד לא אבדה תקוותנו, להיות עם חופשי בארצנו?"
אני לא רוצה להיות חופשי כמו הונגריה, טורקיה או רומניה הקומוניסטית. אני רוצה להיות חופשי על מלא, להסתמך על מבצר שלטון החוק, על עצמאות מערכת המשפט. וזה הולך ומתרחק.
אני חושב לא רק על ההמנון ועל יום העצמאות הקרב ועל תעשיית הזיקוקים והתעמולה שיסדרו לנו כאן בניצוחה של השרה מירי רגב. אני חושב אפילו על ליל הסדר הקרב, על הרגע שבו יתרוממו עיניי מההגדה ויפגשו את עיניהם של אורי, תמר וענבל ילדיי, כשנשיר "עתה בני חורין", האם נקרוץ אז האחד לשני? האם נדמע? האם נתעלם ונרחיק מבט ועדיין נדחיק?
כן. נותרה בי עדיין מידה של אופטימיות. אני מקווה שכן יהיה דיאלוג, שנימנע ממלחמת אחים ומדיקטטורה. שהציבור והתקשורת והמחאה והנשיא ואולי שניים־שלושה שרים בליכוד יצליחו יחד להחזיר אותנו למסילה.
2. לצד הרשות המבצעת, העסוקה כעת בביצוע שינוי משטרי מהותי במדינת ישראל; לצד הרשות המחוקקת, הנשלטת באופן מלא על ידי הרשות המבצעת והעומד בראשה; ולצד הרשות השלישית, הרשות השופטת, שהכף האימתנית של הדחפור עומדת לעלות עליה, לסדוק ולגרוע מסמכויותיה, לצמצם את השפעתה, לפגוע בעצמאותה ולהכפיף אותה לרשות המחוקקת והמבצעת - לצד שלוש הרשויות שאמורות להיות מופרדות ועצמאיות, קמה כאן הרשות הרביעית – רשות העם והציבור. זו הייתה רשות רדומה ושקטה, שהייתה מתייצבת כשצריך בקלפיות, אומרת את דברה וחוזרת לשגרתה. הרשות הרביעית, רשות העם – היא כרגע הרשות העיקרית והיחידה שיכולה לעצור את הטרפת, להחזיר את האיזונים והבלמים, להרתיע ולמנוע.
הרשות הרביעית היא מחוללת המראה. לרשותה הרחובות, הכיכרות, הרשתות החברתיות, קבוצות הוואטסאפ והטכנולוגיה. ככל שיעמוד לה הכוח, ככל שלא תתעייף, ככל שתלך ותתעצם, תיסע ברכבות, ואם אין אז במכוניות, ואם אין אז ברגל; ככל שיצרפו את הילדים ובני הנוער, את הוותיקים ואת העולים שזה עתה באו – כך תגבר ותתעצב השפעתה של הרשות הרביעית, רשות העם. היא היחידה שיכולה להביא לעצירת הטרפת, לדיאלוג ואולי להסכמות ולהחזרת השפיות.
המרחב של החוק מאפשר עדיין פעולות רבות וביניהן כאלו שלא חשבנו ולא השתמשנו בהן מעולם. ללא אלימות, ללא ונדליזם, מבלי לאפשר לאנרכיסטים להשתלט ולקלקל. עם תנ"ך תחת בית השחי, עם דגל ביד אחת ועם מגילת העצמאות בשנייה.
3. נכון, גם לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מגיעים מאה ימי חסד, אבל הוא מבזבז אותם על פרוצדורה, על מריבות עם המפכ"ל, על אגו וכיפופי ידיים, על התבטאויות קיצוניות ומתסיסות ועל הכרזה על מבצעים שאין להם כל היתכנות. ככל שחולפים הימים, הוא מבין שהחיים באופוזיציה הרבה יותר קלים והרבה יותר מתגמלים תקשורתית וציבורית מאשר בעשייה שבה מונחות על כתפיך משקולות האחריות הביטחונית והציבורית.
בן גביר מגלה שבעוד שבאופוזיציה, בזירות הפשע והפיגועים הוא אסף כוח פוליטי, כעת, בזירות הפשע והפיגועים, הוא מאבד כוח פוליטי. ויש לא מעט זירות כאלה בחודשים האחרונים. גם נרצחים בפיגועים על רקע לאומני בירושלים וגם אירועי פשיעה ורציחות בתוך מדינת ישראל. כל כך הרבה, עד שבן גביר עצמו, חסר ניסיון והבנה בתחום המקצועי, הפסיק להגיע לזירות האירוע. אפילו לקול קריאתו של ראש עיריית לוד למשילות, נענה השר בצלאל סמוטריץ', שהתייצב מיד בעיר, ולא בן גביר.
גמאתי בימי חלדי לא מעט מיילים בקו התפר בין פוליטיקאים ללובשי מדים, ואני יכול לספר לבן גביר שברגעי האמת, במאני טיים, הציבור יישא את עיניו ללובשי המדים שמייצגים את שלטון החוק, את המקצוענות, את הסמכות ואת הממלכתיות. ובימים שבהם המשילות קורסת, הפשיעה גואה, מה שאני יכול לייעץ לבן גביר הוא לדאוג למשטרה לתקנים, לשכר הוגן, למשאבים ולגיבוי, שיאפשרו לה למלא את המדיניות שהיא פשוטה: השבת המשילות והקניית ביטחון אישי ברחובות ישראל.
האפשרות השנייה, כמובן, היא לחפש סיבה טובה לפרוש מהממשלה ולחזור למקום הנוח יותר שבו אפשר במקום לעשות, לקדם ולקחת אחריות – לצעוק, למחות, להפגין, להעליב ולמתוח ביקורת, לצייץ בטוויטר, לחבק ולאסוף קולות.
4. וזה מה שעשתה השבוע ממשלת הימין המלא־מלא, הכי מלא שהיה כאן אי־פעם. היא דנה עם הפלסטינים דרך ארה"ב, וישירות בין צחי הנגבי ראש המל"ל לבכיר הרשות הפלסטינית חוסיין א־שייח', על הסכם שלפיו ישראל תפסיק עם הקמת התנחלויות חדשות, ואילו הפלסטינים לא יבקשו לנקוט צעדים נגד ישראל באו"ם. ממש כך. זה בסדר גמור וככה זה צריך להיות.
אני מבטיח לכם שאולי לא ייצאו צילומים, אבל כן יהיו בקרוב פגישות גם של נתניהו וגם של שר הביטחון יואב גלנט וגם של שר החוץ אלי כהן ואחרים עם בכירים פלסטינים. יסבירו לנו שזה "צורכי הביטחון" וכדומה, אבל רק תתארו לכם מה היה קורה כאן לו זה היה הפוך ויאיר לפיד או נפתלי בנט היו "נכנעים לאיומים של הפלסטינים ומקפיאים התנחלויות".
מיום ליום, משעה לשעה, מתקרבת הממשלה להתנגשות עוצמתית וחזיתית עם קיר המציאות. הבעיה היא שבתוך האוטובוס אלו אנחנו הנוסעים שעלולים להיפגע.
5. מעולם לא כתבתי כאן ולא התייחסתי בשום מקום אחר על הגיגיו, פועלו והתבטאויותיו של יאיר נתניהו, מהסיבה הפשוטה: הוא היה חייל אצלי בדובר צה"ל, וראיתי בכך טעם לפגם, כלפיו וכלפי אחרים ואחרות ששירתו תחתיי. ואם אני חורג מזה, אז זה בגללו ולא בגללי. מבחינתי הוא גדש את הסאה, כשטען השבוע בטוויטר שהשב"כ מוביל את המהפכה נגד הממשלה בראשות אביו. ממש כך כתב.
בזמן שהוא כתב – ראש השב"כ, מפקדות הארגון והלוחמים מנועים מלהשיב לדברי הטינופת הללו, הם בולעים את הרוק והעלבון וממשיכים להגן על אביו, עליו ועלינו בבחינת "מגן ולא ייראה". אבל אני רוצה לרגע בהתנדבות, להיות להם לפה ולהגיד ליאיר נתניהו וללהקת המעודדים שלו שלא יודעים גבולות ושהולכים אחריו ואחר דברי ההבל שלו באש ובמים: לכו לעזאזל, צאו לנו מהעיניים.
את השבת השמשית האחרונה ניצלתי לטיול עם נכדתי אלמה בשמורת טבע נחל תבור המקסימה. עם ישראל כבש את שבילי השמורה, גברים, נשים וטף. אני כמובן בחרתי במסלול הקצר והנוח ושכנעתי עצמי שזה בגלל אלמה.
כל אדם שני שאל אותי "בניהו, מה יהיה? לאן הולכים מכאן?", ואני השבתי "יהיה טוב, מכאן הולכים לאכול משהו", והצעתי כמה שעות של אסקפיזם מהטרפת בשבת, אבל הזכרתי שלכל שבת יש מוצאי שבת. שבת שלום.