1. בשנות ה־50 פרסמה בעיתון אישה בשם דורותי מרטין, שכונתה מריאן קיץ', שעל פי מסרים שקיבלה מכוחות על־טבעיים - סוף העולם הגיע, ויש לזה גם תאריך: העולם עומד להיהרס ב־21 בדצמבר 1954. מריאן גיבשה סביבה כת מאמינים בשם ״המחפשים״, שהאמינו בצורה קנאית במסרים הללו. ככל שאמונתם התחזקה, הם זנחו את עבודתם ואת משפחתם, וחייהם נסבו סביב הצרכים והמטרות של הכת. חברי הכת, כך נאמר למריאן על ידי הכוחות, יהיו היחידים שיקבלו ישועה בזמן שכל העולם ייחרב - וכל הטוב הזה יקרה באמצעות חלליות שיביאו אותם למקום מבטחים.
הפסיכולוג החברתי לאון פסטינגר החליט ליצור קשר עם אנשי הכת כדי לתעד את האופן שבו יגיבו כאשר לא יופיעו צלחות מעופפות בשמיים. העניין של פסטינגר היה בתופעת הדיסוננס הקוגניטיבי - מצב של מתח פנימי הנגרם כאשר המציאות סותרת את האמונות שלנו. הדבר המעניין בתופעה זו הוא כמה כוח יש לאמונות הללו להתעלם מהעובדות, מכל מה שקורה בפועל. זה גם מסביר את האירועים שפוקדים את מדינתנו לאחרונה. מדוע כל צד מתבצר בעמדתו ולא פתוח לשמוע את עמדות הצד השני. זאת ועוד, לא רק שאין פתיחות להקשיב - ככל שהאירועים מסלימים, כל צד בטוח יותר ויותר בצדקתו.
קיימת אצלנו נטייה אינהרנטית לנסות להפיג את המתח הזה בין המציאות לבין האמונות שלנו, בעיקר במצבים שבהם אנחנו ממש רוצים שהאמונות שלנו יהיו נכונות. למעשה, מתרחש תהליך שבו מוחנו ״מתאים״ את העובדות לאמונות שלנו. השאלה היא כיצד נגיב כאשר הדיסוננס הקוגניטיבי יהיה חזק כל כך, עד שיאיים להרוס את מערכת האמונות שלנו? זה מה שפסטינגר רצה לברר כאשר הצטרף לכת. נחזור לסיפור הכת. כמובן שביום המיועד אף חללית לא הגיעה לאסוף את חברי הכת. יותר מזה, להפתעתם לא ניכרו שום סימנים לכך שהעולם בא אל קצו. חברי הכת ישבו בדממה בביתה של מריאן במשך שעות.
כשהייאוש של חברי הקבוצה, שהקריבו כל כך הרבה כדי להגיע לרגע הזה, עמד לפרק אותם - קיבלה לפתע מריאן מסר נוסף מהפלנטה קלארון: העולם ניצל ברגע האחרון בזכות אמונתם של חברי הכת. המסר הזה נתן משמעות חדשה לחברי הכת - האמונה והמחויבות שלהם יצילו את העולם. אומנם חלק מהם התאכזבו עד עמקי נשמתם ועזבו, אבל שימו לב לתופעה הבאה: אלו שנשארו – אמונתם התחזקה. הם הראו מידה רבה יותר של לכידות והחלו להגן על רעיונותיהם בצורה קיצונית ולפעול במרץ כדי להפיצם.
2. ככל שאנשים רוצים להאמין יותר במשהו, כך הדיסוננס הקוגניטיבי חזק יותר. ככל שאנשים כבר הלכו כברת דרך, ויתרו על דברים משמעותיים, והקריבו דברים שחשובים להם - עולה הסיכוי שאמונתם באותו משהו רק תתחזק. מוחם יקדיש מאמץ עילאי להתאמת המציאות, כך שתתיישב עם האמונות שלהם. אנחנו נוטים לדבוק הרבה יותר בעמדות שלנו, לא משום שהן הוכיחו את המציאות טוב יותר, אלא בגלל המאמצים שנעשו בעבר כדי לשמור על אמונות אלה.
ב־50 השנים האחרונות פסיכולוגים מנסים להבין מדוע מוחנו התפתח כדי לתחזק ולשמר את הדעות שבהן אנו אוחזים - ולהיהפך אטומים לטיעונים המפריכים את דעתנו. כצופים מהצד, אנחנו נוטים לתפוס התנהגות זו כלא רציונלית, אך רציונליות, במובן של שקילת החלופות והסקה על סמך עובדות, אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי - לכן היא לא קיבלה עדיפות.
באחד הניסויים המפורסמים שבחן זאת, נבדקים נטלו חלק במשימה משעממת לכל הדעות - העברה של חפץ ממקום למקום במשך שעה. לאחר הניסוי, לקבוצה אחת של נבדקים הציעו דולר בתמורה לכך שיספרו לסטודנטים שהיו בתור לניסוי אחריהם, שהניסוי היה ממש מעניין. לקבוצה השנייה הציעו 20 דולר עבור אותה בקשה. כל הנבדקים, ללא יוצא מן הכלל, הסכימו לשקר לנבדקים הבאים אחריהם. כששאלו את הקבוצה שקיבלה 20 דולר מדוע הסכימו לכך, התשובה הייתה שבעבור 20 דולר הם מוכנים לשקר. כששאלו את קבוצת הנבדקים שקיבלה דולר אחד, הם טענו שהניסוי היה מעניין.
יש לנו דחף לשמר תפיסה עצמית קוהרנטית, שתהיה הלימה בין האמונות והתנהגותנו בפועל - מושג הנקרא עקביות קוגניטיבית. בעת התמודדות עם מצב של פער בין התפיסה העצמית שלי (האם אני אדם שמוכן לשקר בעבור דולר?) לבין ההתנהגות (שיקרתי בעבור דולר) - נפעל להסרת הדיסוננס באמצעות שינוי הדעה או שינוי ההתנהגות, מה שיותר קל באותו רגע.
כך, חייל שנשלח למשימה שאינו מאמין בה יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמשימה תיראה לו הכרחית וצודקת. מקבלי החלטות, גם לאחר שנוכחו לדעת שאינם צודקים, ימשיכו לסדר לעצמם את העולם כדי להגן על עצמם מפני הפער בין המציאות לבין האמונות שלהם.
אנשים משמרים את האמונות שלהם לא מפני שהן הוכיחו את המציאות טוב יותר, אלא בגלל המאמצים שנעשו בעבר כדי לשמור על אמונות אלה לצוף. הידיעה שאנחנו יכולים ליפול בקלות כזאת למעין פונדמנטליזם באמצעות דיסוננס היא לא רעיון שנוח לנו לחיות איתו. משמעות המנגנון הפסיכולוגי שמחווט בנו היא שאנו לא חופשיים לפעול באופן רציונלי, אלא אנחנו כבולים באמצעות מנגנון רציונליזציה שמכווין את התנהגותנו.
3. בספרו "The Enigma of Reason" כותב הוגו מרסייר כי היגיון (Reason) הוא תכונה שהתפתחה בסוואנה שבאפריקה - כמו הליכה על שתי רגליים או ראייה תלת־ממדית - ושהיא חייבת להיות מובנת בהקשר הזה. מוחנו לא התפתח לחשוב בצורה לוגית, לפתור בעיות מופשטות או לסייע לנו להגיע למסקנות ממידע חדש. המניע היחיד להתפתחות המערכת הקוגניטיבית הוא יכולתה לסייע לנו לפתור בעיות הנגרמות כתוצאה מהחיים בקבוצות שיתופיות.
היכולות הקוגניטיביות התפתחו כדי למנוע מאיתנו "להידפק" על ידי אחרים בקבוצה. אבותינו, שחיו בקבוצות קטנות של ציידים־לקטים, לא התעסקו עם בעיות כגון מהי התכונה האידיאלית למנהל או עם מאמרים מפוברקים (Fake News) בטוויטר. הם נדרשו להבטיח שהם לא אלה שמסכנים את חייהם בציד בעוד אחרים מסתובבים להם בנחת. לכן אין רווח גדול בשינוי עמדתך כאשר יש רווח הנובע מלדבוק בה. זהו אחד מהמקרים הרבים שבהם הסביבה השתנתה מהר מדי עבור הברירה הטבעית.
ככלל, רגשות חזקים לגבי נושא מסוים לא נובעים מהבנה עמוקה. התלות שלנו בתבונתם של אחרים עשויה להיות בעייתית, כיוון שאם עמדתך כלפי מצע פוליטי של מפלגה אינה מבוססת ואני נסמך על דעתך, אז גם דעתי אינה מבוססת. אם הצלחתי לשכנע אדם נוסף להסכים איתי - גם דעתו אינה מבוססת, אך כעת שלושתנו בטוחים בעמדתנו. לניסיון לשקול עובדות המנוגדות לתחושתנו אין יתרון במונחי אבולוציה. לאבולוציה אין עניין באמת, אלא בהישרדות גרידא, ולכן חשיפה לעובדות הסותרות את המידע שיש בידינו - לא רק שלא תערער את אמונתנו, אלא שתחזק את העמדה שבה אחזנו מראש.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה