אדיבות של מנצחים? קודם שהאופוזיציה ברחוב, בכנסת ובתקשורת תכיר בהפסד שלה

ביום שני בלילה, רגע אחרי שהכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הרכיבים הראשונים של הרפורמה המשפטית, החל מצדם של חברי הקואליציה מבול של קריאות לשיח ולהידברות. "אני שומע את אלה שמברכים, ואני שומע את אלה שחוששים", פתח בנימין נתניהו בסרטון שהפיץ. "אפשר להגיע להסכמות, או לפחות לצמצם את אי־ההסכמות. בואו נדבר כדי שיחד נשיג הסכמה רחבה". גם שר המשפטים יריב לוין חזר על הדברים. "בואו נשב לדבר. אני מאמין שאפשר להגיע להבנות". וכמוהם מיקי זוהר ודוד ביטן ושלל שרים וחברי כנסת.

בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

ומה קורה בצד השני? בצד השני מציבים תנאים. מוכנים לדבר רק אם תעצרו את החקיקה ל־60 יום. מוכנים לדבר רק אם תפסיקו את הדיונים בוועדת החוקה. מוכנים לדבר רק אם ואם ואם. נער הייתי וגם זקנתי, ומעולם לא ראיתי תופעה שכזו, שבה קואליציה בעלת רוב מוצק מעבירה חוק בקריאה ראשונה - ורגע אחר כך מתחננת לאופוזיציה שתסכים לנהל איתה מו"מ, בידיעה שהמו"מ הזה טומן בחובו קיצוץ יוזמת החקיקה שהיא עצמה מובילה. אלא מה?

האופוזיציה, בסיוע ארטילרי נדיב של התקשורת, הצליחה להטמיע פה נרטיב מוזר שלפיו הקואליציה והאופוזיציה הן שתי קבוצות שוות, שעל הקואליציה מוטלת החובה לנהל שיח והידברות עם האופוזיציה לפני שהיא מקדמת חוק שתואם את תפיסת עולמה, ושכל עוד היא לא עושה את זה - היא מגלה דורסנות פוליטית והיעדר תום לב.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>

אז לטובת מי שבלהט הדיווחים והפרשנויות בכלי התקשורת שכח כמה מושכלות יסוד, חשוב להזכיר אותן. הקואליציה מייצגת את רוב הציבור הישראלי. יש לה 64 מנדטים, בעוד לאופוזיציה יש רק 56. כתבתי כאן בשבוע שעבר, ואני חוזר על כך שוב: אני תומך בכל לבי בשיח וגם בפשרות, הן משום שאני מאמין בצורך לעשות הכל כדי למנוע את הקרע בעם, והן משום שאני סבור שבכמה נקודות - הרפורמה, כפי שהיא, הרחיקה לכת.

אלא מה? שאני לא זוכר בהיסטוריה שלנו מקרים שבהם הרוב בכנסת התייעץ עם המיעוט האם וכיצד לקדם חוק שהוא מאמין בו. יצחק רבין לא התייעץ עם הליכוד לפני שהוא העביר את הסכם אוסלו. אריאל שרון לא הציע להידבר עם תושבי גוש קטיף כדי להגיע להסכמות לפני ההחלטה לעקור אותם. מרב מיכאלי לא התייעצה עם איש מהמחנה היריב לפני שבישרה, כשרת תחבורה, שהרכבת הקלה תפעל בשבת. כאמור, אפשר להחליט שחשוב לדבר ושחשוב להגיע להסכמות, ורצוי לעשות את זה כמה שרק אפשר ובכמה שיותר תחומים בחיינו, אבל האופן שבו האופוזיציה והתקשורת הצליחו למסגר את ה"הידברות" כמשהו שמוטל על הקואליציה, איננו אלא תעמולת כזב.

נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר השבוע שהקואליציה צריכה לגלות "נדיבות של מנצחים"? אני הייתי מסכים ומוסיף שהגיע הזמן שהאופוזיציה תגלה מודעות של מפסידים. היא המיעוט, וככזה נכון לה לזנק על כל הצעה נדיבה לשיח שמגיעה אליה מצדה של הקואליציה. למה זה לא קורה עד עכשיו? משום שיש לנו עסק עם אופוזיציה שאינה מודעת לאופוזיציותה.

עולם עם אופוזיציה בלבד

איך הגענו למצב הזה שבו הרוב נדרש להרגיש שמשהו אצלו לא בסדר? בחסותה של תקשורת שמשכנעת את עצמה שלא רק שהצדק נמצא במחנה שלה, אלא שאין בכלל מחנה אחר. אני חי ועובד ומסתובב כבר שנים ארוכות בתוך עולם העיתונות, וההומוגניות הפוליטית של העובדים במקצוע הזה מזכירה לי תמיד אוהדים של קבוצת כדורגל. כי כשאתה יושב ביציע ושר ומתלהב וחוזר יחד עם כל מי שסביבך על שירי העידוד לקבוצה שלך, אתה שוכח שיש בליגה גם קבוצות אחרות - ולפעמים זה קורה לך אפילו כשהקבוצה שלך מדשדשת בתחתית ונלחמת על חייה בליגה.

זה בדיוק מה שעובר על התקשורת הישראלית. באולפני החדשות – בגלי צה"ל וברשת ב', בערוצים 11 ו־12 ו־13 – יש מעט מאוד אנשים שחושבים "אחרת". אם היינו מציבים קלפי באולפנים הללו, בסבירות גבוהה - העמדה השלטת בציבור הישראלי, והמיוצגת על ידי 64 מנדטים, לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. ובאווירה שכזו, בעולם שבו אין קואליציה ויש רק אופוזיציה, האולפנים כולם מרגישים שהם רשאים להתפרע.
מתנהל כאן ויכוח בין קבוצה אחת, נקרא לה ימין, שחושבת שלבית המשפט העליון יש כוח רב מדי, לבין קבוצה שנייה, נכנה אותה שמאל, שמשוכנעת שהממשלה היא זו שמבקשת לעצמה עוצמה רבה מדי.

ומה אירוני בסיפור הזה? שהדיון הזה מתנהל במסגרת עיתונות שיש לה כוח רב משל שתי הרשויות שהוזכרו לעיל, ושמשתמשת בכוח הזה בלי אותם איזונים ובלמים שהיא דורשת מאחרים להשתמש בהם. עיתונות שכל כולה מקהלה אחידה, שמתעקשת לא לשלב קולות נוספים, ושעם העוצמה הגדולה שלה קובעת עבור כולנו מה נכון ומה לא נכון - מתי חשוב לצאת להפגין ומתי הגיע הזמן לשרוף את המועדון.

ברור לי לחלוטין שאם למפגינים הכתומים הייתה ב־2005 עיתונות תומכת כמו זו שיש למפגינים נגד הרפורמה ב־2023, נווה דקלים הייתה היום עיר ואם בישראל. ובמובן הזה, עיתונות עוצמתית ובלתי מרוסנת שכזו, שמשתמשת בכוחה לטובת קידום עמדותיה הפוליטיות, מסוכנת לדמוקרטיה יותר מממשלה כוחנית ויותר מבית משפט כוחני.

עיתונות מפגינה

אלה ימים שבהם מי שלא מעוניין להיות קורבן לשטיפת מוח אופוזיציונית, לא יכול להאזין כמעט לשום תוכנית אקטואליה בתקשורת המרכזית. במשך שנים נהגתי לדלג בדרכי לעבודה, השכם בבוקר, בין כמה תוכניות שעוברות על כותרות החדשות והעיתונים. לכאורה, הדבר הכי יבש שיש. מה כתוב על שער עיתון "מעריב", מה מספרת הכותרת של "ידיעות אחרונות", מה אומרים ב"יתד נאמן". בשבועות האחרונים גם זה הפך לבלתי נסבל.

בתוכנית הבוקר של גלי צה"ל, שבמשך שנים נהניתי משירותיה, המגיש לא מסוגל עוד לקרוא כותרת בלי ללעוג לזו שהוא לא מסכים איתה, בלי להתפלא על ההוא שדעתו נראית לו מוזרה, ובלי להוסיף את השנקל שלו על הטור שלא חופף את דעתו. ואני אפילו לא מדבר על הצורך באיזון ובגיוון ובשיקוף של הדעות בחברה הישראלית. אני מדבר על סתם הקראה של כותרות עיתונים שלא אתה כתבת, ולא אתה ניסחת, אבל חשוב לך מאוד להסביר מה נכון לי לחשוב עליהן.

מצאתי השבוע ידיעה מעניינת שפורסמה באתר וואלה! בימי ההתנתקות. "הכיסוי האינטנסיבי והרגשי של תוכנית ההתנתקות מתחיל לתת את אותותיו בכוחות הטלוויזיה המסקרים", דיווח האתר. "הקו שנשמר עד כה נסדק, וגם הכתבים משנים את הטרמינולוגיה, שהייתה מקובלת בכלי התקשורת עד כה. בולט מכולם הוא הכתב הפרלמנטרי של גלי צה"ל עמית סגל, שנשלח אף הוא לסקר את הפינוי. במהלך דיווחיו, כמו זה אתמול של פינוי ביתו של צבי הנדל בגני טל, התייחס סגל לדברים באומרו 'עקירה' ו'גירוש' בתארו את המתרחש סביבו".

מפקד התחנה דאז, אבי בניהו, סיפר לימים שהרמטכ"ל דן חלוץ דרש ממנו לזרוק מהשידור את סגל הצעיר. עד כדי כך. המילה "עקירה" ביטאה יחס שיפוטי ביקורתי כלפי מהלכי הממשלה בגוש קטיף, והיו מי שסברו שלא יעלה על הדעת שעיתונאי ישלב בדיווחים שלו מילה שכזו. זאת, כשכל עמיתיו בוחרים להצדיע לממשלה, ליישר קו עם הביטויים שהיא ביקשה להשתמש בהם לצרכיה, ולכנות את המהלך "ההתנתקות". בואו נודה על האמת: התנתקות היא מילה שמתאימה לשני קרונות רכבת שנפרדים באמצע נסיעה - יותר מאשר לאירוע שבו המדינה באה עם טרקטורים והורסת לאזרחים שלה את הבית ועוקרת מבתי העלמין שלהם את מתיהם.

אז למה "התנתקות"? אייל ארד, איש פורום החווה של אריאל שרון, סיפר לימים: "כשאני שומע שהולכים לעקור יהודים מבתיהם, זה יוצר אצלי מיד סנטימנט שלילי כלפי התוכנית. כשאתה שומע אחר כך מישהו ממצדדי התוכנית והוא מדבר על 'התנתקות', המילה 'התנתקות' מעבירה אותך למקום חיובי. ודאי שהקרב הוא בין מילים... המילה 'התנתקות', כשבחרנו אותה, הייתה פחות התייחסות לתוכן הרגשי".

זה שבלשכת שרון השתמשו בביטוי הזה, בנסיבות הללו, זה מובן. אבל למה התקשורת אימצה גם היא את המושג ובחרה לעבור אצל שרון? פשוט מאוד. כי זה התאים לה. ומה עכשיו? עכשיו ג'ונגל. עכשיו אפשר רק להתגלגל מצחוק כשנזכרים באירוע ההוא של עמית סגל בגוש קטיף. עכשיו מערכות החדשות משתמשות בזמן השידור שלהן כדי להפגין. ב"הארץ" ב"דה מרקר" וב"כלכליסט" ירדו מזמן מהפסים, ובמסגרת דיווחים חדשותיים, אלה שפעם נהגנו ללמד שהם אמורים להביא עובדות בלבד, מכנים את התוכנית של יריב לוין "התוכנית להחלשת מערכת המשפט" או "ההפיכה המשטרית". בכלי תקשורת רבים אחרים, גם ציבוריים, נעים בין "המהפכה המשפטית" ל"הפיכה המשפטית". זו איננה עיתונות מסקרת, זו עיתונות מפגינה, ואת דיווחיה של עיתונות מפגינה שכזו כדאי לקחת בעירבון מוגבל מאוד.

רוצים עוד דוגמה לעיתונות שמומלץ לא לסמוך עליה? ובכן, למפגינים, ולא משנה מי הם ומאיזה צד, יש נטייה להגזים. גם אם ההפגנה שלהם גדולה - ואין ספק שכאלה הן ההפגנות בשבועות האחרונים - יש להם רצון למכור אותה כגדולה עוד יותר. אני זוכר כילד, בהפגנות של גוש אמונים במקום שנקרא אז כיכר מלכי ישראל, איך היה מגיע תמיד השלב שבו המנחה על הבמה היה מדווח על שורה ארוכה של אוטובוסים עמוסי מפגינים שתקועה בשער הגיא והיא בדרכה אלינו.

זה טריק ידוע במאמץ לנפח את מספרי המוחים, אלא שהטריק הזה מעולם לא הצליח להתפלח למהדורת החדשות. ועכשיו? עכשיו אני שומע מדי שבוע בעיתונות הממוסדת את מספרי המפגינים "להערכת המארגנים". תגידו, זה רציני? ממתי מהדורת חדשות נשענת על הגורם המפגין כדי לספר כמה אנשים הוא הצליח להביא? באיזה עולם העמדה של המפגינים, ולא משנה מי הם, הופכת להיות עמדת מערכת החדשות?

בואו נדבר רגע על מה שמהרגע הראשון נקבע שלא מדברים עליו בחדשות – אותם דגלי אש"ף שמונפים בהפגנות. אומר מיד את דעתי: אני חושב שלדגלים האלה אין רלוונטיות לכלום. אם בתוך עשרות אלפי מפגינים נגד הרפורמה המשפטית ישנם 10 או 30 או 50 דגלי אש"ף, אני בטוח במאה אחוז של־99 אחוז מהמפגינים אין בכלל מושג שזה קורה, ושרובם המוחלט היו מתנגדים להנפת הדגלים האלה, אם היו יודעים עליהם. אז למה אני מזכיר את זה?

כי אני משוכנע במיליארד אחוז שאם בתוך 100 אלף מפגיני ימין היו 50 חברים של אבי מעוז עם שלטים נגד קהילת הלהט"ב, אין שום סיכוי בעולם שהתקשורת הייתה מבצעת את אותה הנחת סוף עונה ומחליטה שאין צורך להתייחס אליהם, בנימוק שזה מיעוט קטן ושממילא הרוב לא קשור אליהם.

מדבר סקר תרחק

בואו נדבר רגע על הסקרים שנופלים על ראשינו בקצב גבוה, כדי לשכנע אותנו שאנשי הימין שבחרו בממשלה - בכלל לא רוצים את הרפורמה הזו. סקר אחד כזה, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, טען השבוע שגם בקרב מצביעי הליכוד אין רוב לתומכים בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אלוהים יודע איך, אבל הסקר הזה מצא את דרכו, ובהרחבה יתרה, אל מהדורת החדשות ברדיו. שמעתי ונשרפו לי האוזניים.

המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהזמין את הסקר הזה, איננו מכון ניטרלי וחסר עמדה - לא בסוגיה הזו ולא בכלל. זה מכון שמתנגד לרפורמה. מכון שעל דף הבית שלו מתנוססת הכרזה "זו לא רפורמה, זה ריסוק הדמוקרטיה", לצד שלל מאמרי דעה נגדה. מישהו מאמין שסקר של פורום קהלת, שמצביע על תמיכה רחבה ברפורמה, היה נכנס לחדשות? ולמה שלא נפרסם גם סקר מנדטים שערך הליכוד שבוע לפני הבחירות? או סקר של מועצת יש"ע שבודק כמה אחוזים בציבור חושבים שצריך להקים יישובים חדשים?

ובכלל, צריך להגיד כמה מילים על הסקרים שמסבירים לנו שמצביעי הליכוד או הציונות הדתית או החרדים בכלל לא התכוונו לרפורמה הזו כשהלכו לקלפי. אז מעבר לעובדה שעל עצמי אני יכול להעיד שכאשר שלשלתי את הפתק לקלפי, הרפורמה במערכת המשפט הייתה הדבר הכי דחוף שחשבתי עליו - אני מוכן להניח שלמצביעים שונים היו תוכניות שונות. אז למה אני בז כל כך לדאגה של פרשנים רבים כל כך למצביעי הימין ולמה שהתכוונו אליו כשהלכו להצביע? כי רק אתמול הייתה פה ממשלה שקמה כולה על שקר ורמייה. לא על תוכנית לא ברורה, שאולי לא כולם הבינו עד הסוף. על שקר ורמייה של ממש. מצביעיו של נפתלי בנט שמעו אותו נשבע לא לשבת עם יאיר לפיד ולא לשבת עם מרצ ולא לשבת עם מפלגת העבודה ולא לשבת עם מנסור עבאס, והוא דרך על כל השבועות שנשבע להם בדרכו אל לשכת ראש הממשלה. נו, והרגשתם שזה הפריע לעיתונות המרכזית באותם ימים?

הלאה. יצחק רבין הלך לאוסלו אחרי שנשבע לא לנהל מו"מ עם יאסר ערפאת. נו, אתם זוכרים את כלי התקשורת זועקים אז שהמהלכים שלו לא לגיטימיים? וכשאריאל שרון עקר את גוש קטיף אחרי שבז לעמרם מצנע שהציע את זה בדיוק, ובהזדמנות אחרת התחייב "דין נצרים וכפר דרום כדין נגבה ותל ­אביב", כמה עיתונאים צעקו לו במהדורת החדשות שהוא שקרן? שיש בעיה עם מה שהוא עושה? האם יכול להיות שאנחנו עדים כאן לרגישות עיתונאית שהתפתחה רק בחודשיים האחרונים בתגובה לקואליציה שהבטיחה רפורמה משפטית, אבל לא כל מצביעיה הבינו שמדובר בדיוק בפסקת התגברות ברוב של 61?

הפורמט של קורח וסגל

מערכת החדשות של ערוץ 13, עוד דוגמה, התגייסה לאחרונה סופית לצד האופוזיציה. איש מהמגישים ומהפרשנים שם לא עושה הצגות. הכל על השולחן. הכל מהמקפצה. גם כשהפרשן המשפטי משתלח במילים בוטות ובגסות רוח בנבחרי ציבור מהמחנה היריב לו. ואחרי שאמרנו את זה, לפני כמה ימים אפילו שם הצליחו לשבור שיא.

זה קרה כשבעיצומה של המהדורה, המהדורה שאמורה לספק חדשות, קיבל הפרשן הצבאי אלון בן דוד זמן מסך ממושך ויקר כדי לעמוד מול המצלמה ולהביע את עמדתו שלו נגד הרפורמה המשפטית, או כמו שהוא מכנה אותה "האיום הקיומי מבית". אנחנו מדברים על הפרשן הצבאי, כן? בכל הטקסט הארוך שהקריא לא היה ולו נימוק אחד שיסביר למה יש בעיה עם הרפורמה הזו.

מה כן היה בו? ובכן, בן דוד סימן כמה אישים במערכת הפוליטית, וכיוון ישירות אליהם את חציו. יש לו טענות לאבי דיכטר, ולניר ברקת, וליואב גלנט, וליולי אדלשטיין. "השתיקה של האנשים האלה תירשם לדיראון עולם", פסק. במדור הדעות באתר האינטרנט של רשת יש בהחלט מקום לדעה של אלון בן דוד על הרפורמה, אבל באמצע מהדורת חדשות? מה זה הדבר הזה? וערוץ 13 לא הסתפק בכך, אלא טרח להדהד את הקטע הזה ברשתות, כאילו הביא הפרשן הצבאי שלו סיפור עיתונאי שהערוץ מתגאה בו ולא סתם דעה לא מנומקת.

"שתיקת הביטחוניסטים בליכוד מול המהפכה המשפטית - תירשם לדיראון עולם", צייץ הערוץ. תגידו לי, זה תפקידו של עיתונאי? לשבת מול המסך, לעבור חבר כנסת אחר חבר כנסת, שם אחרי שם, כדי ללחוץ עליהם להצביע כמו שנראה לו שנכון להצביע? מה בין זה לבין עיתונות? מה בין זה לבין מהדורת חדשות?

וזה לא נגמר כאן, כי שנייה לאחר סיום הקטע הזה היה מתוכנן ראיון עם ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט מעמדת השידור בכנסת, ורוטמן ביקש להגיב על הדברים. "אני רק תוהה - אם יש לכם כל כך הרבה פוליטיקאים באולפן, למה אתם צריכים אותי?", שאל. "אני שמעתי את הדברים של אלון בן דוד. אפילו גרם אחד של עיתונות לא היה בדברים שלו, זה קמפיין פוליטי".

המראיינים, עיתונאים ותיקים וטובים, שאני משוכנע שבתוך תוכם גם הם ידעו שהטקסט הזה של בן דוד לא היה משהו שראוי לעשות באולפן חדשות, יכלו לגלות מעט קלאסה ולאפשר לרוטמן להגיב, לפני שהם עוברים לשאלות שתכננו לשאול. אלא ששניהם לא התכוונו לתת לזה לקרות. "ח"כ רוטמן", קטעה אותו הילה קורח, "מכיוון שזו לא הוועדה שלך אלא האולפן שלנו, אנחנו מראיינים אותך ונשמח לשמוע תשובות...". "זה לא יהיה בפורמט הידוע שאנחנו שואלים שאלה ואתה עונה תשובה כשאתה חושב שאתה יכול לפתוח אותה בנאום פתיחה, כשאתה תוקף את כל האנשים כאן", הוסיף אודי סגל.

התקשורת דורשת התנצלות

וזה כבר קרה ביום רביעי בבוקר בערוץ 12, כשניב רסקין, עיתונאי הגון בדרך כלל, ראיין יחד עם לינוי בר גפן את ח"כ מאיר כהן מיש עתיד. ברקע הראיון הזה עמדו טענות שנשמעו מהאגף השמאלי של המפה נגד חברי כנסת ממפלגתו של כהן שהתקבצו סביב בנימין נתניהו, כשזה ניגש לברך את חבר סיעתם בעז טופורובסקי, שהגיע למליאה אחרי היעדרות בגין תאונת דרכים.

הללו הביעו כעס גדול על חברי יש עתיד, שנראו במפגש הזה כשהם מחייכים אל ראש הממשלה, רחמנא ליצלן, ועל ח"כ כהן עצמו, שבתמונה אחרת נראה מדבר עם השר שלמה קרעי, בעוד האחרון מניח יד על כתפו. "חבר הכנסת ולדימיר בליאק, שאנחנו רואים אותו פה, מהמפלגה שלך, אמר 'אני מתנצל על כך', כי אנשים בחוץ באמת חושבים שאתם עושים את המלחמה, אבל בסוף אתם מסתחבקים איתם", העיר רסקין.

מאיר כהן, איש נעים הליכות, ניסה להסביר. "אנחנו חיים בתוך הכנסת. הרגע הזה עם טופורובסקי היה הרגע הכי אנושי. הוא הגיע אחרי שלושה חודשים, חיבקו אותו, כמובן שביבי כמו ביבי היה הראשון להגיע אליו, וזה בסדר גמור... התמונה שבה אני וקרעי מצחקקים היא תמונה שבאה אחרי שאני וקרעי... אני יושב עם קרעי להסביר לו שהכוונות שלו באשר לתאגיד זה דבר איום ונורא. אז כן, אנחנו מנהלים הידברות, וההידברות היא לא עם כפפות אגרוף. ההידברות היא לשבת ולשתות כוס קפה אחרי הקלעים ולנסות לקדם המון דברים".

בשלב הזה התנפלה בר גפן על חבר הכנסת. "אתה מבקש מאיתנו, מהציבור, לצאת ולהילחם, ואז אתם יושבים ומסתחבקים עם מי שאתם... אז אנחנו גם לא רוצים שתתדיינו. איזה מנדט יש לכם, כשאתם מסתחבקים מצד אחד ושולחים אחרים להילחם?". "סליחה", ניסה כהן להתגונן, "מה זה מסתחבקים איתם? אנחנו יושבים בתוך הכנסת ואנחנו מדברים". "...אתה עומד במליאה ומחובק עם שלמה קרעי", המשיך רסקין כאילו נתפס חבר הכנסת מיש עתיד במפגש רעים עם חסן נסראללה. "אם זו מלחמה על החיים שלנו", המשיכה בר גפן בהסתערות, "ולא איזה דיון על הצעת חוק איזוטרית, אפשר לצפות טיפה לרוח קצת יותר לוחמנית מאשר לבוא ולשלוח אחרים להפגין עבורכם".

ובעוד רסקין מנסה להוציא ממנו התנצלות, כהן ניסה שוב. "אסור לחשוב שלכנסת ישראל אנחנו צריכים להגיע עם נשק וקסדות". רגע אחר כך נשבר. "אם זה נראה רע ואם מישהו נפגע מזה, בוודאי ובוודאי שכולנו מתנצלים...". וזה מטורף. כי אני זוכר איך נכנסו פה במאתיים קמ"ש בבצלאל סמוטריץ', שהצהיר שמי ששותף בממשלת בנט־לפיד "לא צריך להכניס אותו לבית כנסת". ובצדק נכנסו בו, בטרם חזר בו. כי אי אפשר לצאת נגד הקיטוב בעם, ולמתוח ביקורת על התדרדרות השיח, ולבכות על הקרע ההולך ומעמיק, ולנהל במקביל דיון שכזה.

בנימין נתניהו איננו השטן הגדול. שלמה קרעי איננו רוצח המונים. אלא מה? שאחרי שהמפגינים והתקשורת מציגים אותם במשך שבועות כמי שהורסים את המדינה ומשמידים את הדמוקרטיה ומחסלים את הכלכלה ואת כל הדברים היפים שבנינו פה, אין להתפלא שכאשר בני גנץ מדבר עם יריב לוין – הוא נתפס כבוגד. אז כן, מסתבר שאפשר לצחקק עם אחמד טיבי, שהיה יד ימינו של יאסר ערפאת, ואפשר לחייך אל חברי כנסת ערבים שעודדו מחבלים ששחטו ילדים, אבל לדבר עם מי שמוביל שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים? זו כבר חצייה של כל הקווים האדומים. וזה, אם תרצו, זהו המשל המושלם לטרלולו של מחנה פוליטי שלם.

מסיתים בני זמננו

אנחנו נמצאים בימים שבהם הצביעות שולטת. ראיתם את חברי הכנסת של יש עתיד משתוללים ומטפסים על השולחנות בוועדת החוקה? עם יד על הלב, אתם חושבים שאם לא היה מדובר בוולדימיר בליאק וביוראי להב־הרצנו אלא בדודי אמסלם ובדוד ביטן, היינו נתקלים באותה תגובה תקשורתית?

אתם מאמינים שאם לא יפי הבלורית והתואר היו גונבים את הטנק מאתר המורשת בתל סאקי אלא מירי רגב הייתה עושה את זה, זה גם היה מוצג כמו מעשה שובבות חינני? אתם זוכרים את הדיונים שהתפתחו פה בעבר, כשהורים היו לוקחים את ילדיהם להפגנות? זהו, נגמר. עכשיו מסתבר שילדים בהפגנות זה שיעור נפלא בדמוקרטיה.

אותו דבר עם חסימות כבישים. מישהו יכול להסביר מה אומרים הכללים? מתי חוסמי כבישים הם אנרכיסטים שפוגעים בכולנו, ומתי הם כאלה שאפשר להבין אותם וצריך להכיל אותם? ומה עם ההשוואות לגרמניה הנאצית? יותר מ־27 שנה מזכירים לנו את אותו דף שצולם בהפגנה ההיא בכיכר ציון, שבו נראה רבין במדי אס.אס, ומתייחסים אליו כמודל להסתה.

והיום? היום אהוד ברק משווה את נתניהו להיטלר, רם בן ברק מזכיר ש"גם בגרמניה הנאצית עלו לשלטון בצורה דמוקרטית", ורון חולדאי עומד על במה ונזכר גם הוא בגרמניה של 1933. לא אבישי רביב, אלא ראש ממשלה לשעבר והמשנה לראש המוסד לשעבר וראש עיריית תל אביב-יפו, שהוא גם קצין בכיר בחיל האוויר לשעבר. האם גם אליהם נתייחס בעתיד כאל מסיתים? נראה לכם?

שלטון ההון

והערה אחרונה לפני סיום. פרופ' יובל אלבשן הזהיר השבוע בטורו ב"ידיעות אחרונות" מפני מה שיקרה אם מתנגדי הרפורמה יצליחו באופן שבו הם מובילים את המחאה כעת, ויביאו לביטולה. "אני חרד", כתב. "אני חרד שאם זה יקרה, רבים מדי יבינו שאין באמת 'קול אחד לכל אחד', אלא יש מעמד ראשון ושני (בכירי ההון, המשפט, הצבא והתקשורת), שקובעים למול המעמד השלישי (העם) שלא באמת משפיע בבחירתו". "תובנות אלה", הוסיף, "...עלולות להביא למיאוס סופי מהדמוקרטיה, ולקיצה", כשהוא מחדד לגבי אותה "קבוצה קטנה יחסית אבל עם הון כלכלי, תרבותי וחברתי עצום (לרבות חיבור לאליטות בינלאומיות), שמאיימת להכניע ממשלה נבחרת".

אני מתחבר לפרופ' אלבשן. אם איומים באלימות ובסרבנות ובמשיכת כספים מישראל יכריעו את הקואליציה, מהיום והלאה זו תהיה הנורמה. מהיום והלאה נמצא את עצמנו עם ממשלה שאין לה סמכות לעשות דבר, ועם קואליציה שאין לה לגיטימציה לקדם דבר, גם אם רוב הציבור בחר בה. כך, בכל פעם שלבעל כוח כזה או אחר לא יסתדר משהו, הוא יאיים להפיל את הבורסה, יזהיר את המשקיעים הזרים, וימתין שהכנסת תרים ידיים ותיכנע. במקום כנסת נבחרת, ינהלו אותנו מועצה של בעלי הון, שבה יישבו מנכ"ל בנק דיסקונט וכמה הייטקיסטים שעשו מיליארדים - ואלה יחליטו לאן תלך המדינה.

כשהממשלה תחליט להקים יישוב חדש בשומרון, הם יודיעו שהם סוגרים את העסקים כאן. כשהממשלה תחליט לצאת למבצע צבאי, הם יקראו לילדים שלהם לסרב. כשהממשלה תעלה מסים, הם ייצאו לרחובות ויישבעו לעצור את המהלך בגופם. אם מטרת המחאה לרכך את הרפורמה, זה עניין אחד. אם כוונתה להוריד את הממשלה על הברכיים באיומים, זה עניין אחר. כי ממשלה שיורדת על ברכיה נוכח איומים באלימות ובשבירת הכלים, היא ממשלה שמכריזה שאין עוד ערך להצבעה שלנו ואין עוד ערך לקול שלנו. בבוקר שאחרי, אפשר יהיה לכנות בכינויים שונים את המשטר שלנו. "דמוקרטיה" לא יהיה אחד מהם.

קלמן ליבסקינד