מ־17:00 אחר הצהריים ועד 22:00 בלילה דיברו מעל הבימה במרכז ענב בתל אביב, ובאולם לידו, על הרפורמה המשפטית שממשלת ישראל רוצה לבצע. אבל כמעט אף אחד לא אמר רפורמה, רצוי היה לומר שם רק "הפיכה משטרית", וכמעט צמוד לכך - כל אחד מן הדוברים היה צריך להוסיף שכיבוש ארץ ישראל הוא רע. המילים "קץ הדמוקרטיה" ו"קץ הכיבוש" היו השליטות בכנס הזה. הכל היה שם מוקפד משטרית. הכל היה אחיד. מגוון דעות לא נשמע אפילו בשיעול. ואני רואה פתאום שבהזמנה כתובה ססמה כזו "הארץ, לחשוב פתוח".

זה היה אוסף של דוברים שכולם אמרו אותו דבר, ומבין המילים שלהם עולה זעקת הכאב הזועמת על כך שבגלל הדמוקרטיה הדעה שלהם איננה של כולם. באחד מן הפאנלים אפילו שאלה המנחה את הקהל, והניחה מראש מה תהיה התשובה לשאלתה: "יש פה מישהו בעד הרפורמה?" - איש לא הרים יד (גם אני לא, לא בשביל ויכוח הייתי שם). הם מתייחסים למילים שלהם כאילו הן מתארות אמת. זהבה גלאון מגדירה את מי שהיא רוצה להפיל מן השלטון "קואליציה פראנואידית, מגרגרת שנאה". המילים האלה מגדירות בעיני רבים בישראל דווקא את כוחות המחאה.

האולם היה גדוש. הארגון למופת. צריך לומר שזה היה אירוע בתשלום, 120 שקל לאדם. לא אירוע לשכבות המצוקה. ובכל זאת, האולם בן 300 המקומות היה מלא, ואנשים אפילו ישבו על המדרגות. השופט לשעבר פרופ' חנן מלצר הוא קצת אויב העם כאן, כי הוא שפט באותו הרכב בג"ץ אשר לא חסם את דרכו של נתניהו לראשות הממשלה. "למה נתתם לביבי בבג"ץ ללכת לבחירות?", מטיח בו המנחה גידי וויץ. "לא הייתה עילה להתערב" עונה מלצר ומבהיר: "שאף אחד לא יחשוב שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק", אבל מבטיח שתכף הוא יגיד מה כן כדאי לעשות.

על פניו אני מזהה חיוך קצת ערמומי, כאשר הוא רומז על תחמושת חדשה שהוכנסה לעולם המשפט: ההשתק. על סמך זה, הוא מציע, אפשר להוציא את נתניהו לנבצרות, וכך מעורר בקהל המסוכן ששומע אותו תקוות מחודשות לביטול הצבעת הישראלים, על ידי תרגיל בבית המשפט.

אחד הדיונים שעניינו אותי במיוחד היה נקודת המבט של אנשי ההייטק שהצטרפו למחאה ומנהלים פעולות כלכליות נגד ישראל. שאול אולמרט, יזם הייטק, מספר שהוא העביר את הכסף של חברתו לחו"ל כמחאה, ועוד מתלונן שקראו לזה מעשה לא פטריוטי: "לא יודע מה פטריוטי בלתת לסמוטריץ' לנהל לי את הכסף", הוא אומר בארסיות. כמו הרבה דוברים, גם הוא משלב את המילים "אני בעד רפורמה אבל...".

ובעיניי, הכי מעניין היה כאשר בשיחה עלתה השאלה המתמיהה איך זה שבמדינות אחרות, שבהן אין דמוקרטיה, הכספים של המשקיעים בכל זאת ממשיכים לזרום. ואז אמרה יודפת הראל בוכריס, מנהלת מקומית של קרן הון סיכון אמריקאית, משפט קצר שלא שמו לב אליו מספיק: "במדינות אחרות אף אחד לא דיבר על מלחמת אחים".

האם אתם מבינים מה נאמר כאן? האיום במלחמת אחים הוא הסיבה לזהירות המשקיעים. זה ההבדל בין הימים שלפני המחאה הנוכחית, לבין ישראל כאשר היא הייתה דמוקרטיה סבלנית. אני לא מאשים את המשקיעים שנזהרים, גם אני לא הייתי משקיע במדינה שנכנסת לטירוף מלחמת אחים, שאין מצב אנושי מטורף והרסני ממנו.