האביב בתל אביב הוא תופעת טבע חמקמקה: בתוך ג'ונגל האספלט כמעט שלא נראות פריחות, ובשוק הכרמל ממילא נמכרים פירות שלא בעונתם. ובכל זאת, גם לטבע העירוני חוקים משלו, כמו למשל הפרשי הטמפרטורה ברחובות בין המדרכה השמשית למוצלת, שמתחדדים דווקא באביב: בצד המואר כבר אפריל, בצד המוצל עוד ינואר. או למשל עונת הייחום של החתולים, שמנסרת את דומיית הלילה ביללות, מזכירה לנו שאחרי הכל סקס, אפילו במובן החייתי שלו, אינו אלא דיאלוג. ומי שעוסק כמוני, במילים, יודע שאת המשוואה הזאת אפשר גם להפוך, שהרי כל דיאלוג אינו אלא סקס.

ולא סתם מיהרתי הפעם להגיע לנקודה בדיאלוג שמתקיים ביניכם לביני: כי איך יודעים שבא אביב לתל אביב, אם לא מסתכלים סביב סביב ורואים איך כולם מתאהבים? מתאהבים ברגע, מתאהבים - ולו אך לרגע.  “לאוהבים, האוהבים את האביב", כתב פעם יורם טהרלב, שרמז בדיוק מה אנחנו אוהבים בעונה הזאת, לאמור: “עם ההיא וההוא והנונינו". והנונינו הזה נשמע כבר מחלונות ברחובות - בסך הכל רציתי לטייל עם הכלבה, והנה, מה ששלום חנוך הגדיר כל כך יפה בשירו “הלילה הזה": “ושתי עיניים ירוקות, שולחות סימפוניית אנקות, סולם מינורי". רוצה לומר, לא בכדי גם ילידי סתיו־חורף כמוני מונים את מניין שנותיהם על פי כך וכך אביבים: כל עוד אתה מלבלב באביב, משמע אתה חי.

תגידו דלק, תגידו פחם, תגידו גז טבעי או אפילו אטום, אבל אין דבר שמייצר אנרגיה יותר מאישה צעירה בשמלה אביבית שיושבת אל שולחן בית קפה בתל אביב: הגבר שיושב לבדו מחייך אליה; ההוא שיושב ליד אשתו מגניב מבטים כאילו אגביים; ההיא שמטופלת בזאטוט טורדני בוהה בה בקנאה מהולה ברחמים: קנאה בחופש שיש לה ורחמים על כך שבקצה כל חיוך אביבי מסתתר זאטוט טורדני (הן אפילו בשיר ההוא של שלום חנוך מוליכה אותה “סימפוניית אנקות" היישר אל המקום שבו “מייללים בהפסקות").

ובכל זאת, נדמה שהאביב בתל אביב השתא נראה קצת אחרת, מזכיר את “האביב של פראג" או לפחות שואב ממנו את השראתו, מותח קו ישיר ממנו ועד לבירה אירופית לא רחוקה, למשל בודפשט. טנקים סובייטיים אומנם לא נראים ברחובות העיר העברית היחידה, אבל רוחות מלחמה מנשבות בה ומאיימות להביא התלקחות גדולה עם בוא הימים החמים הראשונים, אלה שבהם מתחלפות המדרכות - המוצלת והקרירה הופכת למקלט, המוארת והחמימה - למכת שמש.

הסובבים אותי נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: כאלה שמתכננים צעדי מחאה מרחיקי לכת ונשבעים שהפעם ילכו עד הסוף, ברצינות תהומית ואף מבהילה (חלקם הם אנשים שנהגו ללכת עד הסוף בשליחות מדינת ישראל). ומולם כאלה שמזרזים הליכים של קבלת אזרחות זרה, מפרקים תוכנית חיסכון על דירה בניכר - מאתונה ועד ליסבון - או לכל הפחות נענים בחיוב להצעה ההיא שדורשת מיקום מחדש, רילוקיישן, גן העדן הגנוז של הישראליות החדשה. 

כמה שירים עוד אפשר לכתוב על אמריקה (אם להידרש גם למילים של רמי פורטיס)? מסתבר שלא מעט, עד שאפילו בי, הציניקן, שמעודד תמיד הגירה על בסיס אי־שביעות רצון, עולה החשש שמא בסוף יהפוך המקום הזה מארץ בחירה למשכנם של חסרי הברירה. 

המשפט הבא עלול לעורר תרעומת בקרב כמה קוראים, אבל הפעם אני נאלץ להתעקש, שכן ראיתי את זה קורה בחברות מסחריות: בא לשכונה בחור חדש (טוב די, אחרי אלון אולארצ'יק אני מפסיק לצטט), בעלים או מנכ"ל דומיננטי, שלא מבין שבסופו של דבר אין לחברה הון זולת כוח האדם שלה. האווירה במסדרונות הופכת לקודרת, פתאום עוזב אחד שקיבל איזו הצעה בתחום קצת שונה, ואחריו קמה והולכת מישהי שנחטפה על ידי המתחרים וכך הלאה, עד שמהר מאוד נשארים בעסק רק מי שאין להם ברירה, וזו כבר באמת תחילת הסוף.

לתהליך יש חיים משלו, כלומר, לא תמיד יש לו קשר לעובדות: זה כלל לא משנה אם בקצה הרפורמה הזאת נמצאת בודפשט, ורשה, או כמו שנכתב בשלט שנשא עמו מפגין צעיר בירושלים “ברלין 1933" - או שאולי להפך, כמו שטוענים תומכיה ובצד השני שלה מחכות לכולנו טורונטו או ונקובר. מה שמשנה הוא הלך הרוח שנוצר סביבה בקרב מי שיראים מהשלכותיה. לכן כל נאום נקמה של ח"כ דוד אמסלם, למשל, מסוכן הרבה יותר ממשפט שהצליח השר יריב לוין להכניס לנוסח החוק המוצע, כי העניין כאן אינו המהות אלא האווירה.

ובאווירה שמסביבי, אני נתפס כמעט חתרני כשאני בוחר (עדיין) לעסוק בשלי, לגדר את ד' אמותיי, לבצר את האהבה החדשה־ישנה שהכתה בי בעוצמה שכזאת והזכירה לי שתל אביב, כמתחייב משמה, אינה אלא אלטנוילנד: ארץ ישנה חדשה.