השבוע בפעם הראשונה הרגשתי ממש כמו אבא. לא מבחינת האחריות, זו כבר יושבת עליי מזמן. המחויבות הרגשית, הפיננסית, הבריאותית, הנפשית וכו' נחתה עליי מזמן ברמה של התקף חרדה. זה קרה לפני ארבע שנים בערך, כשיום אחד הבנתי שלמעשים שלי יש השלכות עמוקות והם עלולים להשפיע על עוד שני יצורים חסרי ישע לחלוטין. 

אי אפשר להתפטר בזעם מהעבודה, להמר על סטארט־אפ חסר סיכוי, לטוס לחו"ל בפתאומיות כי יש קרב אגרוף שאתה פשוט לא יכול להפסיד, לצאת מהבית כדי לרדת על לאפה באמצע הלילה (שזה פשע בפני עצמו, עם או בלי ילדים) ועוד שלל דברים שגורמים לבן אדם להרגיש חופשי. פתאום קלטתי שכל הגחמות הללו חלפו, ואנחנו, אשתי ואני, כבולים. אסירים מרצון אומנם, אבל עדיין אסירים. 

ובכל זאת, השבוע חל שינוי. עליתי דרגה ולראשונה הצלחתי להטיל מרות. לא בעקיפין, או על הדרך, אלא ישר. דוך לפנים. סיפור המעשה מתחיל באשמורת הלילה, עם הקטנה שלי אמי. אי־שם באזור שתיים אחר חצות השובבה, בקביעות, קמה. הסיבה לדבר לא ידועה. אולי זה קורה משום שהיא מתבלבלת בשעות ואולי מדובר בניצול נבון של העובדה שאחותה הצוררת והגדולה ישנה. בכל מקרה, אמי מתעוררת ומיד מתחילה מסיבה בבית, כשהתינוקת בתפקיד המפיקה הראשית: שירים, ניתורים ואווירת חינגה כללית מלווה ברעש פסיכי ובצחוק בלתי פוסק ממלאים את מעוננו.

לאורך שעות אנחנו מתחננים, פוקדים ובוכים שתרגיע, ודבר לא עוזר. רק אחרי שהאור מפציע בקצה החלון, בלי שום אזהרה מוקדמת היא קורסת כמו רובוט שהבטריות שלו התרוקנו וצוללת לשינה עמוקה. במקביל ובתיאום מחשיד, הגדולה פוקחת עיניים. בנקודה הזו אחד מאיתנו המבוגרים האחראים נוטש את המיטה. אשתי ואני חולקים את המטלה. פעם היא ופעם אני. הגזמתי. רוב הפעמים זו היא, ומדי פעם זה אני. 

השבוע תפסתי יוזמה. קפצתי מהשמיכה כדי להכין את מיכאלה לגן. הפתיחה נראתה מבטיחה, והבוקר התחיל נחמד לאללה. הכנתי קפה וציירתי עם מיכאלה. היא הייתה שלווה. התלבשנו על חוברת צביעה של אנה ואלזה. אני שוקל לפנות לדיסני ולדרוש שכר דירה מהצמד, היות שלאחרונה הן עברו לגור אצלנו. לאן שלא תסתובב תראה את דמויותיהן. על מברשת שיניים, בובות ותחתונים והיד עוד נטויה. 

סיימנו את החלק האומנותי והתחיל השלב הפרקטי: ההתלבשות. היא עשתה הכל ממש לבד, עד שהגיעה הדרישה לצמה. לצערי, אני חלש בז'אנר הזה. לא מסתדר לי. אמא היא האוטוריטה בעניין. מיכאלה, שמכירה את מגבלות אביה, ניגשה לכיוון חדר השינה. עצרתי אותה. לא רציתי שהשינה של אשתי תיפגע. סיכמנו שתצפה במעט טלוויזיה בחדרנו (אשתי לא מתעוררת מהרעש. גיליתי עם השנים שיש לה יכולות ניתוק מרשימות) ואחר כך זוגתי תקום ותייצר תסרוקת כרצונה. לחצנו יד באופן סמלי. דרשתי שתביט בעיניי ותתחייב וכך עשתה.

נכנסנו לחדר. אבל אז, מעשה שטן, נשכחו כל הסיכומים ופורקת העול העירה את אמה וצעקה שהיא רוצה צמה. חטפתי עצבים. בקול מאופק ואסרטיבי שלחתי את הילדה לחדרה. כעבור כמה הפצרות היא, למרבה פליאתי, נכנסה אליו. סימנתי לה שתשב במיטה ותחשוב על מה שעשתה. זה לא קרה. במקום זה המטירה עליי שלל קריאות שלא אחזור עליהן. חלקן בעברית וחלקן בג'יבריש. כשמיכאלה ממש כועסת, היא עוברת לג'יבריש. לא נרתעתי, והמשכתי בקול רגוע ובטוח. כלפי חוץ נראיתי בשליטה, אבל בפנים פקפקתי עמוקות ביכולת שלי להכיל את התקרית. כדי להוסיף אסרטיביות חסמתי את דלת חדרה כך שמנעתי ממנה לצאת. אחרי מספר מחאות היא פרשה למיטתה והמתינה. 

כאב לי הלב. ברגע אחד הפכתי מאבא חביב וכיפי למישהו קצת אחר: רס"ר צבאי שמאוד לא מתחשק לי להיות. כעבור מספר רגעים נתתי לה אישור לפנות לאמא. בהתאם היא הלכה לאט וברוגע, ביקשה צמה וקם הדבר ונהיה. מאוחר יותר אשתי אמרה לי שמיכאלה נפגעה מאוד ועם זאת, מאותו הרגע רמת הקשב שלה אליי הוכפלה, אם לא יותר. יכול להיות שלפעמים לטפטף טיפה, לא הרבה, של מש"ק משמעת לתוך עצמך, זה דבר לא רע. מקווה שזה יחזיק מעמד כמה שיותר, עד הפעם הבאה שהיא תשבית אותי. 