בשבוע הבא אהיה בן 40. עד אז אני בן 39. לפני שנה, כשמלאו לי 39, מישהו אמר לי שזה הגיל הממוצע שבו עושים פריצת דרך משמעותית שמובילה לזכייה בפרס נובל. לא הצלחתי לעשות שום דבר פורץ דרך בשנה הזו, וכנראה שאת הנובל כבר לא אקבל, אבל אני בחיים. גם זה משהו.
את רוב גיל 39 העברתי לדעתי בפקקים. אם הייתי חי במדינה אחרת עם פחות פקקים, אולי הייתי מגיע לפריצת הנובל שלי, אבל כאן, במדינת כל פקקיה, ארץ זבת גודש תנועה, אין לך אפשרות להתפתח ולקטוף את הנובל. כי אתה תקוע כל הזמן בפקקים. פעמים רבות במהלך השנה האחרונה הבטתי מחלון הרכב בזמן שעמדתי בעוד פקק וראיתי הרבה חתני פרס נובל פוטנציאליים שלא יצליחו להגיע לפרס וגם לא יגיעו הביתה בקרוב.
אני נוטה לזפזפ בין תחנות רדיו בעת השהייה בפקק. זפזפן הנני. פעם אחת, בעת שזפזפתי, נפלתי על ראיון קצר עם מישהי שיצאה בדיוק מבית "האח הגדול" או מהאי ב"הישרדות" (אני כבר לא זוכר בדיוק), וכששאלו אותה מה היא חושבת לעשות עכשיו, היא אמרה שהיא הולכת לעשות רק מה שטוב לה ונראה לה נכון.
נזכרתי שלא מזמן הייתי בפיילוט של תוכנית טלוויזיה חדשה שכוללת פאנל שאני הייתי בתוכו. במסגרת הפיילוט עשינו סימולציה של תוכנית. אחד הנושאים שעלו היה ריטוש ושימוש בפוטושופ בעולם האינסטגרם. זה היה אחרי שקורין גדעון הצטלמה לאיזה קמפיין אופנה בלי שימוש בפוטושופ. קמפיין טבעי בלי ריטוש וטשטוש. התפתח דיון על הנושא, ולידי ישבה איזו כוכבת אינסטגרם ודוגמנית במיל׳ שכשנשאלה מה דעתה על הנושא, אמרה ״אני אומרת שכל אחת תעשה מה שטוב לה״.
המוטו הזה הפך למגיפה, והוא כולל גם את האמירה ״תעשי מה שאת מרגישה״, ״לכי עם האמת שלך״ ו״לכי עם מה שהלב שלך אומר לך״. אין באמירות האלו כלום ושום דבר. אלו אמירות שמייצגות דור שלם שאין לו מושג מה לעשות ואין לו שום דבר מעניין להגיד ומכווץ את הכל למשפטים ריקים מתוכן שאינם אומרים כלום. בגדול גם יגאל עמיר הלך עם האמת שלו ועשה רק מה שהוא מרגיש.
באחת ההרצאות של יובל נח הררי על העידן המודרני שבו אנו נמצאים, הוא מסביר על הקונפליקט שאנחנו נמצאים בו. מישהו פוגש מישהי, הוא מסביר, הוא מרגיש שפגש את הנפש התאומה שלו ולא משנה מה הנסיבות ומה אומרים. הוא מתחתן איתה - כי הרי כיום הכי חשוב זה ללכת עם מה שאתה מרגיש, ללכת בעקבות הלב.
עשר שנים אחר כך הוא פוגש עובדת חדשה בעבודה שלו ומשהו מוזר קורה. הוא מרגיש שהכל היה זיוף, מצג שווא, והנה הנפש התאומה האמיתית שלו, האחת שלו. אז הוא מפרק את הנישואים שלו, מכיוון שזה מה שעושים, הולכים אחרי הלב, אחרי מה שאתה מרגיש, מה שטוב לך.
יש נפגעים לאירוע: ילדים ובני זוג ומשפחות, אבל בעידן שלנו זה לא חשוב כמו ללכת עם הלב שלך, עם מה שמרגישים שהוא נכון. זה מזכיר לי פתאום גם איזה ראיון שעשו עם ניקי גולדשטיין, שפתאום, באמצע החיים, הבין שהוא מאוהב בחבר הטוב שלו ושניהם פירקו את המשפחות שלהם ועברו לגור ביחד. הם הסבירו שם שהם עשו את זה כי הם הרגישו שזה מה שהלב שלהם אמר להם וזו האמת האמיתית שלהם.
עכשיו, גם הצד השני, המפוחד, שבו אתה לא עושה שום דבר ועלול להיתקע בחיים שלמים מוחמצים עם בן זוג שאתה לא אוהב וחיים שאתה לא רוצה, ולחוש שאתה לא חי באמת, אתה ליד החיים, הוא בעייתי. הבעיה היא שאין שום אפשרות להגיד מה נכון ומה לא, מהי הדרך הנכונה. לפני שסוקרטס הוצא להורג, הוא כינס את תלמידיו ואמר להם ״שעת הפרידה הגיעה. כאן נפרדות דרכינו; אני למוות ואתם לחיים. איזו דרך טובה יותר? לאלוהים פתרונים".
אז לא זכיתי בנובל, אבל מה בכל זאת עשיתי? אילו הישגים אני מביא עמי? את ההישגים אפשר לסכם בשתי גמילות ובדולפין אחד שנקרא על שמי ואוהב לשוטט במרחק של ארבעה קילומטרים מחופי אשדוד. נשבע לכם. זה דולפין מצוי בשם ליאור, על שמי. אתם אפילו יכולים לאמץ אותו, אם תיכנסו לאתר של מחמל״י (ראשי תיבות של מרכז חקר, מידע וסיוע ליונקים ימיים בישראל), לעמוד של פרויקט ״אמץ דולפין״.
הסיפור שגרם לזה לקרות הוא מעניין. את אחד הטורים שלי בעבר הקדשתי לשיט סקירת דולפינים עם אנשי מחמל״י. אם נראה דולפין חדש, הם אמרו לי, נקרא לו על שמך. ואכן ראו, דולפין מתוק, נראה טיפה מפוזר ולא ממוקד, גם לא הדולפין הכי מהיר בים התיכון, והוא נקרא על שמי. בחדר העבודה יש לי תמונה גדולה של ליאור הדולפין. ואני בטוח שהוא נושא את שמי בגאווה בעודו מטייל לו בכיף בים התיכון. בפעם הבאה שאתם בהפלגה מול חופי הארץ ואתם רואים דולפין, יש סיכוי שזה ליאור הדולפין. תמסרו לו ד״ש חם.
״אבא, מה אתה רוצה שנעשה ביום ההולדת שלך?״, שאל אותי הילד.
״תראה״, השבתי לו, ״ביום ההולדת שלי אני רוצה ללכת אחרי הלב שלי ואחרי האמת שלי ולעשות רק מה שטוב לי״.
״מה זה אומר, אבא? אני לא מבין״.
״מה זה אומר? שאלה טובה״, עניתי לו.