בין החותמים על מכתבי "עצרו את ההפיכה המשטרית" ראיתי כמה שמות מוכרים. יוצאי יחידות עילית צבאיות, מהם גיבורי מלחמה - טייסים ומטכ"ליסטים, 8200 ו־669, שב"כ ומוסד. וכששאלתי איך אינם נרתעים משימוש בדרגות, ביחידות המילואים או ה־בדימוס שלהם לצורכי מאבק פוליטי או אידיאולוגי, והאם אינם חשים בריח הפוטש הנודף מהמהלך, הסבירו לי שאני לא מבין; שהעבר המשותף בשדות הקרב והרעות - הפך את ההשתייכות ליחידה הצבאית לחלק בלתי נפרד מזהותם. הם חותמים בשם צוות רועי או פלוגה ג', כמו שמשפטן חותם כיוצא הפרקליטות.
מפקד חיל האוויר על השעיית מוביל "מחאת הטייסים": "תיאם וסנכרן אי-התייצבות"
הרמטכ"ל לאנשי המילואים: "סרבנות היא 'קו אדום', לא צריכה להיות בפרוטוקול הצבאי"
לרגע קל רציתי להאמין להם, אבל הכתובת כבר הייתה על הקיר. מכתב נגד הרפורמה בשם יחידה צבאית כלשהי הוביל לצעדת אנשי מילואים לירושלים, עם או בלי טנק גנוב. וכיוון שהצעדה לא עצרה את הרפורמה – הצעד הבא היה איום בסרבנות. הסרבנות בפועל והעריקה הן השלב ההכרחי הבא במדרון החלקלק הזה. סרבנות ועריקה במובן המוסרי־ציבורי, לא על פי חוק השיפוט הצבאי.
תרמית עמוקה הייתה טמונה בטיעון "השייכות ליחידה הצבאית היא חלק מזהותי", כיוון שמתכנני המהלך כבר יזמו מראש את שלביו הבאים, שסופם – מעורבות פוליטית עמוקה של הצבא בשלטון. מאחר שהרמטכ"ל צריך לתווך את ממדי סכנת סרבנות המילואים לראש הממשלה, הוא הופך בכך את הצבא לגורם פוליטי בנוסח הטורקי בתקופה שהצבא היה שם "מגן הדמוקרטיה". וכך, בשם הדמוקרטיה, העלו אותנו מנהיגי המחאה על הדרך המובילה לדיקטטורה צבאית.
הסרבנות אינה רק הפיכת הצבא לגורם מכתיב ("דיקטטור") בדמוקרטיה שלנו. מובנה בה גם שקר עמוק. חיילי 669, יחידת החילוץ הצבאית, ובהם לוחמים ורופאים שהצהירו כי לא יתייצבו לשירות מילואים במלחמה, הודיעו בעצם לחבריהם ביחידה כי הם מתכוונים לשבת בבית, כשחבריהם יילחמו בשורות חסרות בשדה הקרב.
הטייס הפצוע בשטח עלול למות, כי הרופא הסרבן לא יגיע אליו. חבריהם הלוחמים, אלו שייצאו לקרב, עלולים להיפגע בשטח האויב כי החיפוי לא התייצב. הסרבנים, ש"יחידת המילואים היא כבר חלק מזהותם", בוגדים בחבריהם בשם הרעות והנאמנות. וגם אם יחזרו בהם, הרי הם כבר אמרו לחבריהם במפורש – היינו מוכנים להפקיר אתכם בשדה הקרב. בדרך למלחמה בדיקטטורה, הם כבר בגדו בחבריהם.
כ־200 רופאים צבאיים במילואים - גם הם בין הסרבנים. רבים מהם גם היו פקודיי בחיל הרפואה, ואני מתבייש בהם. כרופא אני טיפלתי גם במחבלים או בחיילי אויב פצועים - משום שהיו פצועים. כך היא שבועת הרופא; ואילו הללו מצהירים – כרופאים! - שלא יגיעו עוד לטפל בחיילי צה"ל פצועים בשדה הקרב, כי דיקטטורה.
סרבני המילואים מאנשי 8200 מודיעים בעצם ליחידות השדה שייצאו לקרב, שהם אינם מתכוונים להודיע להם כי מארב אויב ממתין להם ממש מעבר לעיקול הכביש. ואנשי הגנה אווירית כבר חתמו על מכתב איום סמוי בסרבנות, ולכן לא יהיו די סוללות כיפת ברזל להגן על האזרחים. טייסים סרבנים מודיעים כי לא יגנו על שמי המדינה ולא ימריאו ליירט מטוסי אויב שיבואו חלילה לתקוף. ואם מבנה היירוט יהיה חסר בגלל סרבנותם, ומטוסי אויב יצליחו לחדור? ייהרגו גם נשים וילדים וזקנים. מה אומרים בעצם הטייסים הסרבנים - שימותו האזרחים כי דיקטטורה?
ואולי גרועים מהם - הטייסים הסרבנים־למחצה, שרק הודיעו כי לא יגיעו להתאמן. ואם הרפורמה לא תיעצר? הם יודיעו על "הקפאת כשירות מבצעית"? הם לא יבואו "בגלל הדיקטטורה" לטיסה השבועית הנדרשת לשמירת הכשירות, ואם ישראל תחליט לתקוף באיראן – שלא נסמוך עליהם. כי אם חלילה תפרוץ מלחמה, כבר לא יהיה אפשר להציב אותם מיד למשימות טיסה.
לכן, למשל, לא כל סוללות הנ"מ של האויב יושמדו, וחבריהם - מאלו שלא נשארו בבית - עלולים להיהרג או ליפול בשבי. מצדם, שהמשפחות השכולות יאשימו את בנימין נתניהו, ושהטייסים בשבי יחשבו על שמחה רוטמן. המחיר יהיה נורא, אבל אנחנו ננצח במלחמה גם בלעדיהם, כי אין לנו ברירה. גם במלחמת העצמאות נלחמנו בגבנו אל הקיר, אבל היו רבים שישבו בבתי הקפה בתל אביב.
"הארץ" ערך סדרת ראיונות עם מצהירי סרבנות, והכותרת הייתה "עדויות הטייסים והמפקדים: 'מי שחושב שיישאר צבא אחרי ההפיכה לא מבין כלום'". כל מיני "מומחים" אומרים לנו שבלי המוחים והמפגינים והסרבנים – אין צבא. אבל מה נראה לכם? שאם חלילה נאבד במלחמה מחצית מהטייסים או חיילי יחידות העילית – נפסיק להילחם? כמה טנקים נשארו לאביגדור קהלני בעמק הבכא? אז הוא נסוג? נכנע? פרופ' יגיל לוי ערך פעם מחקר שמסקנותיו היו שבשנים האחרונות 78% מחללי צה"ל היו מהפריפריה. ומה במלחמה הבאה? 90% יהיו משם, כי רבים מאזרחי מדינת תל אביב מצהירים שלא יתגייסו. כי החרדים. כי הדיקטטורה.
הרמטכ"ל חייב עתה להדיח מהצבא כל סרבן שאינו חוזר בו בפומבי בשמו ובדרגתו וביחידתו הצבאית. זה מבחן הרמטכ"ל ומבחן הצבא כולו. אוי לנו אם ייכשל בו. כשם שמפקד חיל האוויר בעבר דן חלוץ הדיח מהצבא טייסים שחתמו על מכתב סרבנות לבצע "פקודות בלתי חוקיות בשטחים", כשם שהרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון הדיח עשרות מפקדים במילואים שהודיעו ערב ההתנתקות כי יסרבו לגרש, אז עכשיו חלוץ מודיע שלא יתייצב אם ייקרא למלחמה, ויעלון קורא למפקדי המשטרה לסרב פקודה.
אבל שום צבא בעולם לא יכול להשאיר בשורותיו חיילים ומפקדים המצהירים שלא יתגייסו, או שהם במילואים־על־תנאי. כל מפקד צריך לדעת מראש כמה צוותי טנקים וצוותי אוויר יתייצבו לשירות בפועל, לא כמה יש לו על הנייר. אסור להסתמך על אלו המאיימים לא לשרת.
התנועה הקיבוצית שינתה את פניה. רובה הופרטה, אבל עוד לפני ההפרטה כבר הסתמנה ירידתה מבימת ההיסטוריה. הקיבוצניקים כבר לא מילאו את השורות בבה"ד 1 וכבר לא היו רוב הטייסים או המג"דים. בכך שמטו מידיהם, בכוונה או באדישות, את הובלת החברה הישראלית. הם כבר לא היו עמוד האש.
הסרבנים היום בטוחים שהצבא לא יוכל להתקיים בלעדיהם. בשורות החותמים יותר מאלף קצינים בתפקידים חשובים. הם מאיימים על ממשלה נבחרת בקטסטרופה ביטחונית, אם לא תיענה לתביעותיהם. זוהי מעין הפיכה צבאית בשם בג"ץ ובחסותו המובטחת.
אליעזר שקדי, מי שהיה מפקד חיל האוויר, כבר הודיע שהוא היה נענה לפסיקת בג"ץ ולא לפקודת הממשלה, שהיא המפקד העליון של הצבא, והם אינם מבינים שהצבא והמדינה ימשיכו להתקיים גם בלעדיהם, כי אין לנו ברירה. תחילה יהיה צה"ל חלש יותר, יהיו הרבה יותר פצועים והרוגים בין הנותרים בשדה הקרב - אבל צה"ל יילחם, וינצח, והמדינה תסתדר בלי הסרבנים העורקים מהצבא - עריקה מוסרית וציבורית.
לא משפטית. כוחם והשפעתם במדינה של הסרבנים ושולחיהם ילכו ויפחתו. אין ואקום. אלו שהם חוששים מהם כל כך - בני הציונות הדתית "המשיחית" בעיניהם, או בני הפריפריות שהם בזים להם - ימלאו את שורות הלוחמים עוד יותר ממה שהם עושים זאת כבר עכשיו.
אלו שמוותרים היום על השירות – מוותרים בכך גם על ההגמוניה.