לבנות מחדש | מרסל מוסרי

הבית אפרורי לי מדי. כשהתגרשנו, נתתי לו כמעט את כל הרהיטים, רציתי להכניס חדש, לא לשבת על הספה הנמוכה ההיא שהתעקש לקנות כי זה מתוצרת איטליה וכידוע, איטלקים הכי טובים בפסטות ובספות.

וגם את השולחן לא רציתי. לא את שולחן האוכל, שעליו קיוויתי כל שישי מחדש שיהיה קידוש ומצאתי את עצמי מסיימת לאכול לבד ומפנה את הכל. ולא את שולחן הסלון, שעליו הנחתי לא פעם יין ונרות ריחניים אבל נטפליקס האפיל על כל תשוקה שניסיתי לשדר. רציתי לשכוח, עד היום אני לא שוכחת ואולי עדיין מדממת, אבל לפחות הרהיטים הללו כבר לא פה וגם לא הגורם שהחריב לי את האמון בזוגיות, שגם ככה היה רעוע.

אין לי מושג בעיצוב, אף פעם לא היה לי. בכל הקשור לאומנות שהיא לא כתיבה ספרותית, לירית או דיבור ופרזנטציות על במות, אני קלולס. הדבר היחיד שאני יודעת לצייר זו השמש, ואולי איזה ילד עם קווים ועיגול שאמור להיות הפרצוף. גם הכתב שלי מכוער ממש, אני חותמת המון על הקדשות ספריי, בעיקר אחרי הרצאות או סדנאות ומבחינה במבטם המתפלא של קוראיי. כתב ילדותי נורא, מוזר וכמעט לא מובן.

בזמן האחרון מבעבע בי הרצון להפוך את הבית לחמים יותר, צבעוני, נעים. יש לי חשק שיהיה מהבתים האלו שמארחים בשישי בערב ועוד במדרגות יש ריח של תפוח אדמה עם רוזמרין, עוף שנצלה לאטו בתנור ודגים. יש לי חשק שבכניסה אל הבית יראו אותי בו.

נכון, עכשיו תלויות המון תמונות שלי ושל גפן, ועוד תמונה שרכשתי באינטרנט ומסגרתי, ויש גם נרות, ספרים והרבה צעצועים, והבית תמיד נקי, גם אם אני באפיסת כוחות אחרי יום שלם עם גפן. אבל אין לו אישיות, חפץ לא קשור למשנהו ואין אף צבע.

נרשמתי לסדנת עיצוב כזו למתחילות, בזה אני יודעת שאדבק ולא אפרוש באמצע כהרגלי ואשאיר שם את כספי. ויש לכך סיבה יחידה - הסדנה הזו היא מפגש חד־פעמי, בן שלוש או ארבע שעות, אין לי לאן לברוח גם אם אני ממש רוצה. בה בעת, רכשתי מנורות יפות, כל מיני מוביילים צבעוניים למרפסת השמש הגדולה ונטולת השימוש שלי, והשבוע גם אזמין מקרר חדש, כי שלי כבר די מתפרק.

הבוקר, אחרי שלקחתי את גפן לגן ושטפתי את האוטו, חזרתי הביתה. הסתכלתי בכל הדברים שקניתי, אין לי מי שיתקין לי אותם. נכון, הייתי נשואה לשיפוצניק, אבל עכשיו הוא מתקין דברים בבית של אחרת ואת המעט שיש מוטב שיושקע בגפן.

התקשרתי לאיזה הנדימן מהשכונה, הוא כבר התקין לי כמה דברים בבית, אבל חיפש עבודות גדולות יותר, אף על פי שפרגנתי בטיפ בפעם האחרונה, הוא די התחמק. אני מבינה את זה, גם אני לא הייתי מחפשת פה חניה ומעלה את כל הציוד בשביל לתלות כמה מנורות ולדפוק כמה מסמרים.

החלטתי שאני עושה את זה לבד, לפחות שיהיה משהו חדש עד הסדנה ההיא. אם אצליח לתלות דבר אחד, כוח האינרציה והאמביציה שלי כבר יביאו לי את שאר הדברים, ומי יודע? אולי אגלה שאני טובה בזה ואתחיל לצבוע רהיטים ישנים, לשפץ, אתראיין בתוכניות בוקר שבהן אף אחד לא צופה ואעשה הסבה מסופרת למשפצרת.

התחלתי עם מובייל צבעוני שרכשתי באינטרנט. הוא לא כבד כל כך, לקחתי כיסא כתר, כי אין לי סולם, פטיש שהגרוש שלי שכח פה ומסמרים שהיו לי ויצאתי עם כל אלו למרפסת השמש. טיפסתי בזהירות על הכיסא, מתפללת שכתר לא הוזילו את החומרים שלהם ולא אמצא את כל 100 הקילו שלי מאושפזים במחלקה השיקומית בוולפסון, אם יש כזו בכלל.

הצלחתי לטפס על הכיסא, חייכתי לעצמי ואז הסתובבתי אחורה, מבט אחד מהגובה הזה על כל השכונה שלי והנה הגיעה הסחרחורת, לא ויתרתי לעצמי, בידיים רועדות דפקתי את המסמר, דפיקה ועוד דפיקה והנה הוא נופל. כך נפלו גם השני והשלישי. ברביעי ירדתי מהכיסא ונכנסתי אל המעלית. שלוש דפיקות על הדלת של הבניין ממול, פתח לי בחור נמוך, שחרחר, עם מכנסיים מלאים בצבע ומברשת ביד. “שלום", אמר.

“מצרים, נכון? סבתא שלי הייתה רואה אותו הרבה בטלוויזיה", ניסיתי להנגיש את המילים. הוא מדבר עברית פי מאה יותר טוב מכפי שאני מדברת ערבית, גם אם היה מנגיש לי זה לא היה עוזר.

“פה ממול", עניתי. הוא סגר את הדלת אחריו ובא איתי, לא דחה אותי לזמן מאוחר יותר ולא שאל שאלות, מצד אחד לא היה לי נעים מהשכנים ששכרו אותו, מצד שני זה עניין של כמה דקות וכל חוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים תלוי בזה.

לפני כמה רגעים הוא יצא מביתי והנה אני כבר בחדר העבודה יושבת וכותבת לכם. יש לי עוד הרבה עבודה על הבית הזה, הרבה חברים גודשים אותו, שלי ושל גפן, בכל שבת, גם אם אנחנו לבד, יש קבלת שבת. אחד מקוראי “מעריב" כתב לי למייל לא מזמן: “מרסל, למה את נתפסת תמיד בקידוש שלא היה לך? אם את רוצה אחד, תעשי!".

לקחתי לתשומת לבי ואני עושה. יש תמיד ריח תבשילים ותמונות יפות של שתינו. עוד מעט אצבע אותו בעוד כל מיני צבעים וחפצים, וכל אחד מהם יזכיר לנו סיפור, הצעצועים של גפן, הצלחות היפות מחמותי לשעבר, הכיפות מאבא שלי, הספרים, שכמה מהם אני כתבתי, והרוח שמזיזה את המוביילים עכשיו מנגנת לי משהו ישן ויפה ששרה אסמהאן. אגב, זו אום כולתום שרצחה אותה, בדוק.