די, נמאס. לא צריך לחפש פשרה. השמאל מסתער על גבעת הקפיטול שהיא גבעת רם, מקום משכנה של הכנסת, ותוקף מהיבשה ומהאוויר. עוד מעט יתקפו גם מהים, יארגנו משט מטורקיה של מפקדים בכירים מהצבא הטורקי שיגיעו ארצה לספק רוח גבית וללמד את ראשי פלוגות האנרכיסטים איך לבצע הפיכה צבאית.
הרצוג הציג את המתווה: "מלחמת אחים היא קו אדום, לא אתן לזה לקרות"
מי שיוביל אותה יהיה הגנרל בדימוס אהוד ברק, שלשבחו ייאמר שהוא לפחות אומר את האמת: "המחאה איננה מרד או סירוב, אלא התרסה בפעולה כנגד אי־הלגיטימיות העמוקה של ממשלת עריצות, עד שתופל או תקופל". ברק פתח את הדלת. הגיעה העת להוציא את המרצע מן השק, להוריד את האיפור ולומר את כל האמת, ללא מורא, גם אם היא תרגיז מאוד את מהנדסי התודעה שוטפי המוח וכמובן את שטופי המוח עצמם.
הפלישתים המודרניים שבאים עלינו מהשמאל ניסו להפיל ממשלה בקלפי – ולא הצליחו. כמה וכמה פעמים. משנואשו – טפלו על ראש הממשלה הנבחר של הימין שורה של האשמות שווא תפורות ובחלקן הזויות. משגם היתרים הללו נפרמו ונדחו על ידי הציבור שחזר ונתן את אמונו בנתניהו – ניסו להשתלט על כיסאו באמצעות קנוניה פוליטית, וגם זה נידון לכישלון וקרס כעבור שנה. הציבור חזר ואמר ביתר שאת את דברו בקלפי.
עכשיו נשלפו נשקים חדשים. בחסות תקשורת שחדלה להיות עיתונות והפכה לזרוע תעמולתית מלאה – הם מסתערים על גבעת הקפיטול שלנו. מתכננים הפיכה צבאית שקטה. של סרבנות, של מרד, של שימוש משולח רסן בזרועם המשפטית. היועמ"שית ובג"ץ הם ראש הממשלה וממשלת ישראל בפועל. הם מעולם לא עמדו למבחן הבוחר, אבל בחסות תקשורת מטעם גובר כוחם על כוח הנבחרים ועל הקול של הציבור וההכרעה בקלפי.
באופן לא סודי בעליל הם מכינים גם את מתרס ההתקפה הבא. הדיבורים על כך כבר הפכו לגלויים. תחילתם של מעשים כבר נראתה בשטח, כאשר ריצת אמוק להרע נראתה בחוצות כיכר המדינה בתל אביב כשנודע שאשת ראש הממשלה צובעת את שערה אצל הספר המקומי.
הדיבורים על "רצח ראש ממשלה שני" כבר הפכו לקול ברור וגלוי, שלא צריך את עוף השמיים בשביל להוליך אותו. דמו של נתניהו הותר. לצדו, גם דמם של שרים וחברי כנסת העוסקים במלאכת תיקון מערכת המשפט. המון משולהב לעולם אינו בולם את עצמו. הוא צריך כוח נגדי שיעמוד מולו, אבל זה בעייתי כאשר גם המשטרה נתונה לחסדי אותה תקשורת.
השמאל הישראלי – שמעולם לא התנצל על אלטלנה ועל הניסיון הבוטה לחסל יריב פוליטי (מנחם בגין ז"ל) באמצעות תותח – לא מרגיש צורך להתנצל על שום אלימות או סרבנות. במובן מסוים, טוב שהמחאה הממומנת בנדיבות מפליגה והנתמכת באמצעי התקשורת המובילים במדינה עולה לטונים גבוהים. רק כך נחשפת מסוכנותה לציבור הישראלי.
עוצמת המחאה והגורמים שממנה היא יוצאת רק מציפה עוד יותר את הצורך ברפורמה המשפטית. כמי שעד לאחרונה סבר שיש מקום להידברות ולהסכמה רחבה – אפילו אני מתחיל להשתכנע שחבל על כל מילה ושנייה שיוקדשו לניסיון כזה. השמאל חותר לתבוסה מלאה של הממשלה. להרמת ידיים. לסילוק של נתניהו. לביטול הכרעת הבוחר. לחיסול הדמוקרטיה – כל עוד הדמוקרטיה הזו מביאה לתוצאות בחירות שאינן רצויות לו.
דיקטטורת השמאל
אני רוצה להזכיר לכל מי שכבר שכח: היו פה ממשלות שקיבלו החלטות מכריעות כשיותר ממחצית העם התנגדה להן באופן גורף, חרף שטיפת המוח התקשורתית. ממשלת רבין החליטה על הסכמי אוסלו ולא נדברה עם אף אחד. לא התפשרה עם הציבור הימני. לא ניהלה מדיניות של קשב למחאה החריפה שהייתה כאן. היא פיזרה הפגנות במדיניות של שבירת ידיים ורגליים. חנקה את קול המחאה בכוחנות ובדורסנות.
מכת"זיות היו משחק ילדים כנגד האלימות המשטרתית שהופגנה באותם ימים כלפי המפגינים. תשאלו את משה פייגלין, שכתב בעקבות זאת את הספר "במקום שאין אנשים" ותיאר את התסכול שאחז בציבור המפגינים הימני. זה לא נגמר בהסכמי אוסלו. ההתנתקות נולדה כאשר ראש הממשלה אריאל שרון ובניו היו תחת חקירות משטרה צולבות. אז התקשורת לא יצאה חוצץ כנגד הלגיטימיות של ראש ממשלה שהיה אחוז בגרונו ובגרון בניו.
להפך, בראש חוצות ובגאווה, ללא שמץ של חשש, התייצב נציג השמאל אמנון אברמוביץ' על כיסאו באולפני הטלוויזיה ושיתף את הציבור הישראלי ואת העולם כולו במלאכת האתרוג התקשורתי המוענק לשרון בגין תוכנית ההתנתקות, או אם תרצו בגין קידום האג'נדה של "הצד הנכון".
ההתנתקות עברה כאן "בנחישות וברגישות". זוכרים את הססמה? היא עברה במלואה. ללא פשרה. ללא הידברות. ללא ויתורים כואבים ללמעלה ממחצית עם ישראל שהתנגד לה בחריפות. איומי סרבנות נתקלו אז בחומה תקשורתית בצורה. המערכת כולה יצאה נגד. הממסד נעמד על רגליו האחוריות כדי לחסל את התופעה בעודה באבה, שהרי היא הייתה "מהצד הלא נכון".
המחאה הייתה אז עצומה. בשיאה, הציתה את עצמה ילנה בוסינובה למוות במחאה על הכוונה לגרש יהודים מבתיהם ומחבלי מולדת. היא לא זכתה שידברו בה שמץ שמצו של דיבור תקשורתי, כפי שזכה לו איציק סעידיאן, שהצית את עצמו בגין בקשה שלא נענתה להעלאת דמי הנכות שלו. סעידיאן שיחק לידי התקשורת, שעטה עליו כמוצאת שלל רב כדי לבקר בחוסר פרופורציה את ממשלת נתניהו־גנץ.
מה שאנו רואים לנגד עינינו זה מיעוט שלא ניצח בבחירות, אבל מחזיק שליטה בראש הפירמידה התקשורתית, הצבאית, האקדמית, המשפטית וכו'. זו שליטה היסטורית עוצמתית, שפשוט חייבים לפרק אותה. היא מוכרחה איזון. בלי זה אין משמעות לתוצאותיהן של בחירות דמוקרטיות בישראל. מערכת המשפט הנשלטת על ידי השמאל תמשיך לסרס את ממשלות הימין ובחסות התקשורת תשטוף את מוחות הציבור.
אין מקום להידברות על אי־קבלת תוצאות הבחירות. אין מקום לפשרה. זו מהות הדמוקרטיה. הרזון ד'אטר שלה. אין לה משמעות אחרת. אם העם לא קובע, אלא ביהמ"ש, היועמ"שית או התקשורת – אז זו דמוקרטיה דמיקולו. זהו משטר המתחזה לדמוקרטי כמו בסוריה או במשטרים אפלים אחרים. אין לי צורך בדמוקרטיה כזו, ושום כסות של "מאמינים במגילת העצמאות" לא תכסה על ערוותה.
ההבדל המרכזי בין השמאל לימין הוא שהשמאל בשרירות לב הפך את התותח ל"קדוש". הימין נגעל אפילו מהמחשבה על כך. לא מכיר אדם שמכנה את האקדח של יגאל עמיר "קדוש". אצל השמאל הביטוי "התותח הקדוש" – כן, הכוונה לאותו תותח שטיבע את אלטלנה באירוע שבו נרצחו 16 יהודים על אוניית האצ"ל בידי "אחיהם" מהשמאל, נולד ישירות על ידי ראש ממשלת השמאל דאז, בן־גוריון. לא עשב שוטה מהשוליים.
כל המערכת הפוליטית המשיכה להשתמש בביטוי הזה עד ימינו אלו. אצלם התותח ממשיך להיות קדוש ולהבדיל, רימון ההלם שהושלך לעבר מפגין עלה למדרגת נשק דורסני שהונף בידי קלגס יהודי. אתם מבינים את גודל האבסורד?
אנחנו חיים במדינה לא דמוקרטית מקום המדינה ועד היום. מדינה שנשלטת על ידי דיקטטורת השמאל. הגיע הזמן בשנת 2023 לבצע מהפך.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד