על המזוודות: כמה ישראלים באמת יעזבו את המדינה בעקבות הרפורמה המשפטית ?| שמואל רוזנר‎‎

סמנו ביומנכם: 25 באפריל, שמונה בערב. האירוע עוד לא נקבע, אבל נדמה שכל יום מקרב אותו. מקום משוער: אצטדיון רמת גן. בשורת המכובדים חברי כנסת, שרים לשעבר, שופטים לשעבר, פקידים בכירים לשעבר. על הבמה, המנחים קוראים למדליקי המשואות.

זה ערב יום העצמאות, וזה טקס המשואות של ישראל החליפית. שניים מזוכי פרס ישראל, שהחליטו לוותר על הפרס בגלל המצב, מתכבדים ראשונים. הם מדליקים משואה "לתפארת מדינת ישראל". אבל המשואה איננה המשואה הרשמית של מדינת ישראל. זו משואה אחרת.
בערוצי השידור המסחריים התלבטות קצרה והכרעה חד־משמעית: משדרים רק את הטקס הרשמי, בהר הרצל. אבל בבתים רבים הצופים מתחברים לשידור הישיר ברשתות החברתיות. הם מוותרים על נאומו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה כדי לשמוע את נאומו של יו"ר הכנסת לשעבר והנשיא לשעבר, ראובן ריבלין.

לא שיש לי איזו אינדיקציה שריבלין יסכים לככב באירוע כזה. אם צריך לנחש – אניח שלא יסכים. לא הוא ולא רבים אחרים. אבל יהיו מי שיסכימו, אם יהיה מי שיארגן את האירוע הזה. בארסנל האפשרויות של מתנגדי הרפורמה המשפטית, זו בהחלט אפשרות. אם לא תהיה פשרה, אם לא תהיה הסכמה, אם לא תהיה עצירה של החקיקה, אם עד ערב פסח, תחילת אפריל, כמה חוקים יעברו בקריאה שנייה ושלישית – במקרה כזה יהיו למארגנים שבועיים וחצי להעמיד אירוע על הרגליים.

אירוע שיסמל יותר מכל את מצבה של ישראל. מדינה מפוצלת, שבה צד אחד מתנכר ככל יכולתו למוסדות השלטון. רצוי, בלי אלימות. בלי "מלחמת אזרחים". הרבה לפני שיתממש תסריט של קרבות ירי ברחובות, יתממש תסריט של התפוררות סמלית של הממלכה. בהרבה מאוד ארגונים ותנועות מתקיים כעת דיון על היום שאחרי. מה לעשות אם וכאשר החקיקה תעבור. מה לעשות אם וכאשר הפשרה תעבור. מה לעשות אם וכאשר החקיקה לא תעבור. בהרבה מאוד ארגונים ותנועות מבקשים להפוך את המשבר להזדמנות.

רם עמנואל, היועץ לשעבר של ביל קלינטון וברק אובמה, ראש עיריית שיקגו לשעבר, טבע את המכתם המוכר: "אתם אף פעם לא רוצים לבזבז משבר רציני". בשנת 2008 היה משבר כלכלי גדול. עמנואל רצה שאובמה ינצל אותו כדי להעביר חוק ביטוח בריאות. בישראל של 2023 האפשרויות של האופוזיציה עוד נשקלות, וגם לא מוסכמות. יש מי שיסתייגו מטקס משואות חלופי. בני גנץ הסכים להיות ראש ממשלה חליפי, אבל עוד לא מבקש לייסד מדינה חליפית. הוא רוצה להיות ממלכתי, ולא לפרוש מהממלכה. בקצה השמאלי של האופוזיציה יש גורמים שבכלל לא מעוניינים בטקסי משואות, קבוצות שיום העצמאות לא משמח אותן.

אבל באמצע יש המון גדול, מבולבל, מבוהל, מתלבט. כמו חיה שנלכדה באור המסנוור של הג'יפ, המחנה קפא, לא יודע אם להילחם או לברוח. ואם להילחם, על מה להילחם. על המדינה, או על הקמה של אלטרנטיבה בתוך המדינה? אלה מחשבות על אוטונומיה, על התנתקות חלקית, על מחנאות לעומתית, על הקמת קנטונים.

בינתיים, הציבור המבולבל עושה גם וגם. גם להילחם וגם לברוח. מצד אחד, הפגנות ענק, מהלכים לשיתוק של המשק אם וכאשר. מצד שני, כל משפחה לעצמה, עם האפשרויות לרילוקיישן, ביחד או לחוד, כולם או רק הצעירים שעתידם לפניהם. המספרים, שמיד נציג, מדכאים. הרבה מאוד ישראלים לא משוכנעים שעתידם איתנו. יכול להיות שטקס המשואות החלופי יהיה להם גם טקס שמבטא פרידה.

על המזוודות

דיבורים על עזיבה, או איומים בעזיבה, הם דיבורים של מצב רוח. רוב המדברים יישארו, אלא אם המצב יהיה חמור הרבה יותר מעכשיו, וכנראה שאפילו אז, משום שהעולם לא מחכה למיליוני ישראלים. רוב המדברים לא בהכרח מתכוונים. הם חושבים לעזוב משום שאינם מזהים מוצא אחר. או שהם אומרים שהם חושבים לעזוב כי הם מרגישים שחייבים להגיד משהו – רצוי דרמטי. הם חושבים לעזוב משום שהמצב מעיק עליהם. הם חושבים לעזוב משום שהם מבחינים בתהליכים דמוגרפיים ואידיאולוגיים שמפחידים אותם, אפילו אם הרפורמה המשפטית לא תעבור, או תעבור במתכונת של פשרה.

כמה יעזבו? כמה מתכוונים באמת? לא קל לדעת. אבל הנתונים שנציג כאן מרעישים. יותר מרבע מהיהודים בישראל עונים בחיוב על השאלה אם שקלו לעזוב או להמליץ לילדיהם לעזוב, או אם התחילו בצעדים לקראת עזיבה. למעשה, לא כל כך רחוק משליש מהם. תכף נראה את הנתונים.
ברור שממשלה נבחרת איננה יכולה לנהל מדיניות שמושתתת על החשש מפני עזיבה של אזרחים לא מרוצים. במקרה כזה, אף ממשלה לא יכולה לנהל מדיניות כי תמיד יהיה מישהו בצד השני שאיננו מרוצה, ואולי שוקל לעזוב.

כשדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב, הרבה מאוד אמריקאים השמיעו איומי עזיבה. רק מעטים עזבו בפועל. על טראמפ האיומים האלה כמובן לא השפיעו, ומי שנשארו לא התחרטו: אחרי ארבע שנים טראמפ הפסיד בבחירות, כך שעזיבה הייתה מוקדמת ומיותרת. זה יכול לקרות גם למי שימהר לממש את מחשבות העזיבה שלו, רק כדי לגלות – בעוד שנה, או חמש, או עשר – שסתם עזב. שיכול היה להישאר, להילחם, לשפר. שהוא חי בגלות בלי סיבה מספיק טובה. וגלות, לרוב בני האדם, היא לא מקום נוח.

מצד שני, מדינה חכמה אינה מתנהלת באופן שגורם לחלק ניכר מאזרחיה להרגיש שאולי כדאי לעזוב. מדינה חכמה אינה מתנהלת כך, אלא אם יש לה סיבה חזקה מאוד. ברור שאם צריך לצאת למלחמה – כי אין ברירה – אז יוצאים למלחמה, בידיעה שיהיו מי שייבהלו ויברחו. ברור שאם יש אינטרס חזק לבצע שינוי מדיניות, כזה שעתיד ישראל תלוי בו, אזי אין מנוס מביצוע השינוי, גם אם התוצאה תהיה עזיבה של אזרחים שאינם מרוצים ממנו. כאמור – אם אין ברירה, אם המהלך חיוני, אם הצורך קריטי. אם ההנחה היא שהקושי לעכל את המהלך לא יביא לעזיבה המונית, או לעזיבה של מי שהנוכחות שלהם חשובה במיוחד לעתידה הכלכלי או הביטחוני של המדינה.

האם המהלך שהממשלה מובילה כעת קריטי מספיק כדי להצדיק מחשבות על עזיבה? זו שאלה כפולה: שאלה לממשלה – האם זה באמת כל כך חשוב, עד שלמדינה כדאי לעשות את הצעד גם במחיר גבוה מאוד של עזיבת רבים. שאלה למהרהרים בעזיבה – האם זה יהיה באמת כל כך נורא, עד שהחיים בישראל לא יהיו נסבלים יותר.

עשירים עוזבים יותר

הנה מה שמתברר מנתוני שאלון המדד, כפי שנותחו ושוקללו על ידי פרופ' קמיל פוקס. אלה נתונים שעובדו למדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל על סמך קרוב לאלפיים שאלונים (למה רק יהודים? כי נכון לעכשיו, נראה שערביי ישראל לא ממש משתתפים בעימות הגדול על הרפורמה המשפטית). אלה נתונים דרמטיים, לפחות בעינינו. כאמור, יותר מרבע מאזרחי ישראל היהודים שקלו עזיבה "בעקבות האירועים האחרונים". שיעור קטן הרבה יותר, אבל לא מבוטל (6%) אומרים שגם החלו לפעול בכיוון הזה.

יותר מרבע! ואם זה לא נשמע לכם הרבה, חשבו על זה במספרים: שני מיליון ישראלים שוקלים לעזוב. ובעצם, זה לא בדיוק שני מיליון, כי הסקר הוא למבוגרים, והמשפחות שאולי שוקלות לעזוב יהיו משפחות יותר קטנות, ואין ערבים ששוקלים לעזוב. אז נוריד קצת: נניח שמיליון ישראלים שוקלים לעזוב. נשמע לכם מעט? ומה אם נאמר לכם שככל שההכנסה שלהם יותר גבוהה, כך עולה הסיכוי שהם שוקלים לעזוב? זה נשמע קצת אחרת, נכון? מצד אחד, זה לגמרי צפוי: מי שיש לו ממון יכול להרשות לעצמו ללכת.

מצד שני, זה קצת מעצבן - למה שנחשיב עזיבה של עשירים יותר מעזיבה של עניים. מצד שלישי, זה בהחלט משמעותי - אם מיליון ישראלים שהכנסתם גבוהה מהממוצע יזלגו בהדרגה החוצה, מצבה הכלכלי של ישראל יושפע מזה. ונוסיף על זה עוד נתון: אותו שיעור של ישראלים ששוקלים לעזוב, שוקלים גם להוציא כסף החוצה מישראל. יותר מרבע, 7%, אומרים שכבר הוציאו כסף.

רוצים לראות מספרים? נציג את המספר המייצג את כלל אזרחי ישראל היהודים, ואז נציג גם את הנתונים של בוחרי כמה מפלגות. כאמור, במפלגות המרכז־שמאל הנטייה לשקול עזיבה בולטת מאוד, לעומת המצב במפלגות הימין ובמפלגות הדתיות. יכול להיות שזה נובע ממחויבות קצת חלשה יותר בקרב בוחרי המפלגות הללו לחיים בישראל, אבל זה בעיקר נובע מהאירוע שמוביל כרגע להרהורי עזיבה. זה אירוע שמשפיע על תומכי המרכז־שמאל המתנגדים לרפורמה המשפטית, ואיננו משפיע על תומכי הימין־דתיים שרובם תומכים במידה זו או אחרת ברפורמה.
שימו לב לזה: 53% מבוחרי יש עתיד, המפלגה השנייה בגודלה בישראל, שקלו לעזוב, או נקטו צעדים לקראת עזיבה. יותר ממחצית הבוחרים. זה המצב גם בשאר מפלגות האופוזיציה, למעט המחנה הממלכתי. מקרב בוחרי מפלגה זו, מדובר על קצת יותר מרבע (25% שקלו ועוד 3% פעלו, ויש גם 4% שלא יודעים).

יהיו שיראו בנתונים האלה הוכחה לכך שבאופוזיציה, בשמאל, תקראו לזה איך שאתם רוצים, פשוט פחות אוהבים את הארץ. אולי יראו בזה סיבה נוספת לביטויים מהסוג של "לכו לעזאזל" (את זה אמר שר התקשורת שלמה קרעי על טייסי חיל האוויר שאיימו לא לבוא למילואים). גם את האינסטינקט הזה, של "לא רוצים, לא צריך", אפשר להבין. יש משהו לא נעים באזרחים שמחזיקים ביד מזוודות. ומצד שני, מה חשבתם שיקרה, שכל אזרחי ישראל יישארו בישראל לא משנה מה?

זה לא עובד כך. לא בישראל ולא באף מקום אחר. לאזרחים יש הרבה שיקולים כאשר הם בוחרים איפה להיות. יש שיקולי הרגל, יש שיקולי אידיאולוגיה, יש נאמנות, יש פרנסה, יש נוחות, יש משפחה, יש חברים, יש שפה ויש משטר. כן, יש גם שיקולי משטר.
לא מעט סינים היו מן הסתם מהגרים למדינות אחרות, לא משום שאינם פטריוטים סינים, אלא משום שהיו מעדיפים לחיות תחת משטר אחר. לא מעט רוסים עזבו את רוסיה, לא משום שאינם פטריוטים רוסים, אלא משום שהחיים תחת המשטר הסובייטי, או הרוסי, שהיו להם כמובן גם ביטויים חברתיים וכלכליים, נעשו בלתי נסבלים.

תאמרו: אבל ישראל לא מתקרבת לשם. יכול להיות שלא. אבל בזה לא צריך לשכנע אותי, בזה צריך לשכנע יותר מרבע מהיהודים בישראל ששוקלים לעזוב. לכישלון לשכנע אותם יהיו תוצאות. וביטויים כמו "שילכו לעזאזל", בגרסה בוטה יותר או פחות, לא ימנעו את אותן תוצאות.
המחנה הפשרני

תגידו מה שתגידו, המפלגה של בני גנץ היא מפלגה עם דנ"א מיוחד. יש שיקראו להם חלשים, חסרי חוט שדרה. יש שיאמרו שהם פתיים, שוטים. יש שיחשבו שהם תמימים. ויש שיאמרו דווקא ההפך: הם אלה שבאמת מוכנים לפשרות כואבות, באמת ממלכתיים, באמת מציבים את טובת המדינה לפני טובת המפלגה.

תחשבו מה שתחשבו על המפלגה, על עמדותיה ועל תומכיה, זו מפלגה שניכרת בשונותה. הסקר שאתמול התחלנו לפרסם את ממצאיו, על הרפורמה המשפטית והשלכותיה, מדגים את העובדה הזאת היטב. כמעט בכל שאלה יש מחנה ימין, ויש מחנה מרכז־שמאל – ויש המחנה הממלכתי. הוא באמת מחנה לעצמו.

הנה דוגמה: כמה מתומכי הליכוד רוצים פשרה יותר מכל אפשרות אחרת? 44%. וכמה מתומכי יש עתיד רוצים פשרה יותר מכל אפשרות אחרת? 43%. כמעט אותו שיעור לשתי המפלגות. כי התומכים של שתיהן מעדיפים ניצחון על פני פשרה. 52% מבוחרי הליכוד בוחרים באפשרות "הכי טוב אם הקואליציה תעביר את כל מה שהיא רוצה". 55% מבוחרי יש עתיד בוחרים באפשרות "הכי טוב אם הקואליציה תיכשל לחלוטין בהעברת הרפורמה".

זה לא אומר, כמובן, שבהינתן האפשרות של תבוסה או פשרה, בוחרי הליכוד ויש עתיד יעדיפו את התבוסה המפוארת על פני הפשרה הפושרת. מן הסתם, במקרה כזה גם הם ירצו פשרה. אבל כאשר מציעים להם ניצחון מלא (עם או בלי רפורמה, לפי המחנה), או אפשרות של פשרת ביניים, בשתי המפלגות הגדולות מעדיפים את הניצחון המלא.

במחנה הממלכתי זה לא המצב. קודם כל, משום שרבים מתומכות ומתומכי המחנה הממלכתי היו בעד רפורמה מלכתחילה (58%, בזה הם דומים לעוד מפלגת אופוזיציה – ישראל ביתנו). אבל זה לא רק העניין הזה, של מפלגה שבוחריה חלוקים בעמדתם על עצם הצורך ברפורמה, זו גם האמונה – כנראה משותפת – בפשרה כערך. רוב תומכי המחנה הממלכתי רוצים את הפשרה, ומעדיפים אותה על פני ביטול כל הרפורמה או העברת כל הרפורמה. הם כנראה רואים תועלת אמיתית, מהותית, במצב של פשרה (71% מהם בעד פשרה).

יותר מזה, הם בעד פשרה כמעט בכל סעיף ברפורמה. קחו לדוגמה את הרכב הוועדה למינוי שופטים. האם תתעקשו על עמדתכם, או תסכימו לנוסחת ביניים? בליכוד, מתעקשים (81%). בציונות הדתית של רוטמן, עוד יותר מתעקשים (87% נגד פשרה). גם תומכי מרצ מתעקשים (83% נגד פשרה). וגם תומכי העבודה (63% נגד פשרה).

המפלגה שתומכיה בולטים במיוחד ברצונם בפשרה – לא כולם כמובן, אבל כמחצית בהרבה מאוד סעיפים – היא המחנה הממלכתי. ומכל המפלגות, תומכי המפלגה הזאת הם גם מי שמנסים להיות הכי ענייניים, ולהפריד בין המחלוקת על הרפורמה לבין השאלה אם הממשלה צריכה להמשיך לכהן בתפקידה.

חלק גדול מהם (40%) לא מביעים עניין בהפסקה מיידית של כהונת הממשלה. מבחינתם, שהרפורמה תעבור או לא תעבור (כל אחד לפי עמדתו) והממשלה תמשיך לכהן. זו עמדה ייחודית בקרב חברי האופוזיציה, שרוב תומכיה רוצים בהפסקת כהונת הממשלה בהקדם, ובהליכה לבחירות חדשות (75% מתומכי יש עתיד, 69% מתומכי העבודה, 62% מתומכי ישראל ביתנו).

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים של אתר המדד, בדיווחי כאן חדשות, ובמאמרים מהעיתון "ניו יורק טיימס".