פעם יציאה מהבית הייתה עניין פשוט: היינו קובעים מועד למפגש, מביאים בחשבון זמן להתארגנות, גיהוץ חירום, ילדה שלא מוכנה להיפרד ביציאה מהדלת, משאית זבל שאולי תחסום את הכביש לצד מפגע עירוני מתחלף, זמן נסיעה משוער לפי נסיעות קודמות ועדכוני האפליקציה, ופחות או יותר מגיעים בזמן ליעד המבוקש. לא נוסחה מתמטית, אבל אפשר היה להתנהל לפי אומדנים פשוטים. כיום אנחנו בעידן אחר. 

עולם הבלת"מים השתלט עלינו, כשהוא מובל בגאון בידי מגיפת הפקקים. כבר קשה לי לספור כמה פגישות ואירועים החמצתי משום שהכביש הפך למפלצת של זמן, חור שחור שבולע הכל ואין לו התחלה, אמצע וסוף וכל מטרתו לשתות את השעות הפנויות ולהוציא אותנו משלוותנו. מתי בשנה האחרונה ידעתם מתי תצאו ומתי תגיעו, אם בכלל? 

באקלים הנוכחי התנעת רכב שוות ערך להימור ברולטה. מתאמים דברים על הקרח. יאמרו לכם: ״עברו לאוטובוס ולרכבת״, אבל גם בתחבורה הציבורית אין מזור. האוטובוסים מגיעים מלאים או לא מגיעים בכלל, או שהם מגיעים ולא עוצרים בתחנה, או שיש קטטה מפחידה והטרדות מיניות. זו המציאות הדי מחרידה. ומי שמוכנים להסתכן בשבירת ירך ברכיבה על קורקינט הם רק בני 20 ומטה. בקיצור, אין אופציות.

השבוע טסתי לאילת להרצאה. כדי להגיע בשעה עשר לדרום יצאתי בשעה שש בבוקר. שש בבוקר! טירוף. כל חלק במסע הוא תקלה שממתינה להתפוצץ. הכביש פקוק בלי סיבה, נדמה שכבר באופן טבעי, סקרנים שמבקשים לצפות בתאונה קלה מאיטים אותי; רכב מסוג קלנועית שהחליט שהוא עולה על דרך מהירה מוריד את המהירות לכמעט אפס; בולען שמטופל מסיט מהנתיב; רכב שרד של עוד שר מעכב את הזרימה - וההפגנות כמובן. כל מפגעי העולם התאגדו. הכל במטרה אחת - שלא אגיע בזמן. 

על שאר המהמורות אני לא מדבר: עומס בנתב"ג, הנסיעה באוטובוס למטוס, שהיא ארוכה מהטיסה עצמה, והמונית משדה התעופה רמון לעיר. ויה דולורוזה. אז אולי הגיע הזמן להכיר במציאות ולצמצם נזקים: להפסיק להיפגש למפגשים אישיים. בקורונה עברנו למהפכת הזום בגלל החשש מהידבקות. נדמה לי שרצוי שנשוב למודל ההוא, כי אף רשות לא מסוגלת לטפל בדבר הכי פשוט - נסיעה בטוחה ומהירה במדינה שנחשבת למעצמת הייטק עולמית. 

אחרי שבשבועות האחרונים הוא ניתר, אמרו לי: ״לך על הדולר. למה אתה מחכה?״. בחנתי את הפיתוי המדובר וראיתי במו עיניי שאכן הדולר הגיע למחוזות ישנים שכבר הרבה שנים לא ביקר בהם. כמאמין אדוק בשקל חיכיתי. למרות הפטריוטיות שלי והחשש לכספי שהושקע במטבע שלנו, הדולר המשיך לנסוק. רוטמן מרים קול - הדולר עולה. הפגנות מתעצמות - הדולר מטפס. לוין כועס - הדולר בשמיים. 

ניגשתי לבנקאי שלי, למדתי שיש ריביות מצוינות בדולר. טובות מאלו המוצעות בשקל. בלב כבד קניתי דולרים. ואז פלא: ביום שרכשתי מט״ח - הדולר צנח. פתאום השקל שוב עשה קולות עוצמתיים. התוצאה: בלי לעשות דבר הפסדתי כסף. מתברר שרכשתי בשער שיא ויעבור עוד זמן רב, אולי אף פעם, עד שהמטבע יטפס לפיק הזה פעם נוספת. 

היסטורית אני מכונה לאובדן כסף בשוק הפיננסי. יש לי מין כישרון לתפוס מניה בשיא שלה, להשקיע בה ואז לראות אותה נופלת. להיכנס לשוק כשהוא למעלה וברגע שנתתי הוראה לקנות, הכל צולל מטה. 

מי ידע שתהיה מלחמה באוקראינה? מי ידע שניכנס לטלטלה בארץ? שיהיה מיתון? ״ברור״, השיבו לי כל המומחים שיעצו בזמנו לעשות הפוך. ״הנפילה הייתה רק עניין של זמן״. ואתם, לא יכולתם לומר לי? ״חכה, תבחן, אל תרוץ״. כל פעם אני אומר לעצמי שזה הסיבוב האחרון שבו אני משקיע. מעכשיו: חיים, תן לחסכונות שלך לנוח בבנק. אל תיגע. אם יש בלטות, גם לשים שם - זה מצוין. כסף אוהב שקט וגם אני. 