בואו נתעכב רגע על בן גביר. איתמר בן גביר. אודה וכן אבוש: הייתי מאלה שחשבו שמגיעה לו הזדמנות. האיש נישא על גלי סנטימנט אותנטי של אובדן הביטחון האישי, התפוררות המשילות, תחושת כאוס. נכון, כל זה קרה במשמרת של ראש הממשלה הנוכחי, אבל בן גביר הביא רוח חדשה של מי שחושב מחוץ לקופסה ויכול אולי לטלטל את המערכת.
באופוזיציה תוקפים את חוק הנבצרות: "הכנסת נמצאת במצב הכי שפל שלה"
הכנסת אישרה בקריאה טרומית את "החוק למלחמה בפרוטקשן"
הוא אכן מטלטל אותה, אבל הפוך. השבוע, באקט ששום מילה חוץ מפשע לא יכולה להגדיר אותו, הוא הביא להפלת חוק הצימוד האלקטרוני שנועד להציל את חייהן של עשרות הנשים הנרצחות כאן מדי שנה (כולל דריה שייטל, אך לפני שבוע, לעיני ילדיה). מה התירוץ שלו? "אני רוצה ללמוד את הנושא". הוא רוצה ללמוד! תלמיד שקדן ויסודי שכמותו. הוא לא למד את המשטרה לפני שהסתער לפרק אותה. הוא רוצה ללמוד את החוק. למה שלא ירים טלפון לח"כ לשעבר קרן ברק, ליכוד, שיזמה את החוק הזה בקדנציה הקודמת (הפעם הביא אותו ח"כ גדעון סער)? הרי הכל כבר נלמד, הוכן, נבדק, נסרק והופק. ומדובר בחיי אדם.
תתעכבו על זה רגע: חוק שהיה בצנרת שש שנים, אושר על ידי כל הגורמים, עבודת מטה משולבת של אין ספור משרדי ממשלה וכל המומחים הרלוונטיים, חוק שעבר בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת בשיתוף פעולה נדיר של האופוזיציה והקואליציה, חוק שיכול להציל נשים שנרצחות בקצב רצחני, לשים קץ לטרור המתמיד שבו הן חיות, את זה ליצן הטיקטוק מעכב כי הוא רוצה "ללמוד". במדינה מתוקנת, הצמיד האלקטרוני הראשון היה מוצמד לבן גביר. שנדע מתי הוא קרוב ונישמר לנפשותינו.
את מה הוא לא מעכב? את ההפיכה המשטרית. 120 חוקים, חלקם הגדול מטורלל לחלוטין, שתפקידם היחיד הוא לפרק את שיטת הממשל, להרוס את המוסדות הדמוקרטיים, להחריב את עצמאות המשפט ולהיטיב עם עבריין, נאשם ומשפחותיהם, את זה הוא לא רוצה ללמוד. כאן, הוא לא מוכן לעצור רגע. מבקשים מהקואליציה לנסות להגיע להסכמה רחבה. לעצור את בליץ החקיקה ולהיכנס להידברות. אפס, אין להם זמן. הם מעבירים את ההפיכה המשטרית הזו כהרף עין, באבחת סכין, בהינף גרזן, בהצעות חוק פרטיות, כשודדי סוסים בלילה. פתאום הם ממהרים. לבדוק? אין צורך. בואו נדרוס.
ישראל עברה בחודשיים האחרונים את אחת מהשמדות הערך המהירות בהיסטוריה. שברנו את השיא של פוטין, שהפך את רוסיה בתוך כמה חודשים מהמעצמה מספר שתיים בעולם לקריקטורה נחשלת. לא עובר יום בלי קטסטרופה. השרים, רובם אנשים חסרי ניסיון שלא ניהלו שום דבר אף פעם, מתחרים זה בזה בהוצאת דיבתה של המדינה המופלאה שלנו.
הוביל את חבורת ההבל הזו השבוע בצלאל סמוטריץ'. אם מופע האנגלית השייקספירית שלו היה השמדת ערך עצמית, הרי שמחיקתה של חווארה, העלמתו של העם הפלסטיני ודחיקתה של ממלכת ירדן ממשפחת העמים הצליחו לעורר עלינו את האחרונים שעוד לא התעוררו. מזל שלא שלחו את שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן לנסות לתקן. היא לא מוזמנת אפילו להיערכות ההסברתית של כל גופי המדינה לקראת הרמדאן.
תאומתה הבוגרת, שרת התחבורה מירי רגב, הצליחה להטריף אפילו את האמירותים השקטים והרגועים בדרך כלל. אלה לא ידעו השבוע אם לצחוק או לבכות כשהיא סיפרה ש"הייתי בדובאי, לא שאני הולכת לחזור לשם, לא אוהבת את המקום הזה", ואחר כך טענה שזו הייתה קריצה. בעודנו מנסים לקומם את ההריסות של זו, הגיעו החרדים עם הצעת חוק נגד מסיונריות, והצליחו להקים עלינו את הנוצרים האוונגלים בארה"ב. אלה, חובבי ציון יהודים, עלולים להפוך עכשיו לאויבים מרים, רק כי גפני השתכנע שהוא ואפסו עוד. נתניהו האומלל מסתובב עם שק גדול ואוסף את מה שכל אלה משאירים אחריהם.
הטור המלא ב"מעריב סופהשבוע"