שר הבטחון יואב גלנט עשה במוצאי שבת מעשה מובן מאליו: בדילמה בין טובתו האישית לבין טובת מדינת ישראל, הוא בחר בטובתה של המדינה. הבעיה היא, שהמעשה הזה כבר אינו מובן מאליו. להיפך: בזכותו/בגללו, הפך אתמול גלנט בעיניהם של רבים לגיבור ישראל. כשניגש לסכם את מורשתו הרעילה של בנימין נתניהו, זה יהיה הפרק הראשון: העובדה הלא תיאמן שהוא הפך את כל סובביו ואת רוב חברי המערכת הפוליטית לאופורטוניסטים כמותו, לאנשים שמעדיפים להכנע לפחד ולהעדיף את טובתם האישית, מאשר את טובתה של המדינה.
אובד עצות: האם נתניהו באמת האמין שירדים את המחאה בנאום רווי שקרים? | בן כספית
בן גביר קרא לפטר את גלנט; אלו הח"כים מהליכוד שתמכו בשר הביטחון
מן העבר השני, בצד של מלאכי החבלה, נשקלה אתמול האופציה להציב אולטימטום בפני גלנט: או שתודיע שאתה מצביע בעד ההפיכה המשטרית, או שנפטר אותך. ואת מי ימנו במקומו? את אבי דיכטר. בתנאי שיסכים, כמובן. האם אפשר לסמוך גם על דיכטר שיעדיף את טובת המדינה או טובתו? אין לדעת. בימים טרופים והסטוריים אלה, אין לדעת כלום.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ככל שחולפים הימים ואיתם האירועים המדהימים, התמונות הבלתי נתפסות והמצבים המטורפים אליהם נקלענו, כך הולך וגובר החשש שבנימין נתניהו אינו כשיר לתפקידו. כנראה שהם ידעו מה שהם עושים כשהתעקשו לתקן את חוק הנבצרות החדש. על פי התיקון, גם אם ראש הממשלה יוצא לנבצרות מסיבה רפואית/נפשית יידרש רוב של שני שליש מחברי וועדת הכנסת כדי שזה יקרה. כלומר תיאורטית, גם אם נתניהו יודיע בנאום לאומה שהוא לא כשיר, הוא יצטרך לגייס רוב שיאפשר לו לעזוב את הקוקפיט בו הוא מתבצר. אם לא יושג הרוב? אז הוא ימשיך להטיס את המטוס האבוד שלנו, אל תוך ההר.
נתניהו דומה למהמר מטורף שזה עתה הפסיד את כל כספו במשחק פוקר סוער. אחרי שהפסיד את הכסף, הוא מהמר על המכונית. אחרי שהפסיד גם אותה, הוא מהמר על הבית. אחרי שהפסיד גם אותו, הוא מהמר על אשתו והילדים. ועל זה בדיוק מהמר עכשיו בנימין נתניהו: על הבית, על העם, עלינו.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים<<<
אחרי שאמרנו את כל זה, אין מנוס מהודאה בכך שיואב גלנט נכנס במוצאי שבת לנעליו של נחשון בן עמינדב. הוא הישיר מבטו למכונת הרעל, שהחלה לטווח אותו כבר ביום חמישי, ועשה את הדבר הנכון. בברירה בין עתידו הפוליטי לבין שלמות צה"ל וצבא העם, הוא בחר את הבחירה הנכונה. יכול להיות שהוא חש, כמו רבים, שיש גבול לרעל. יכול להיות שגם הוא מבין שהביביזם לא יישאר כאן לנצח.
שהחברים איבדו את הבלמים, טרפו את הקלפים ושברו את הכלים. יכול להיות שהוא מביט במחאה, המדהימה והעוצמתית שהיתה כאן מאז ומעולם, ומבין שאסור לו להשאר בצד הלא נכון של ההסטוריה. כל אלה ייחקרו בעתיד. בהווה, יש כאן מלחמת גוג ומגוג על הדמוקרטיה הישראלית ויש כאן סכנה ברורה ומיידית לבטחון הלאומי. גלנט קורא את המודיעין ומכיר את ההתראות, הוא גם מבין עד כמה ההפיכה המשטרית החפוזה שהמיטו עלינו כמה קיצונים משיחיים מערערת את יסודות עוצמתה של ישראל ושוחקת את הרתעתה.
מה שמדהים זה לא מה שגלנט עשה, אלא העובדה שנתניהו מתעלם מכל זה. האיש שהיה פעם זהיר, מחושב, סולד מהרפתקאות, מתרחק ממלחמות וממעט בפעולות מסוכנות, הפך לפירומן הכי מסוכן בשכונה. אנחנו מאשימים את בן-גביר, לועגים לסמוטריץ' ומגחכים מול הברקותיהם היומיומיות של טיפוסים כאלמוג כהן וצביקה פוגל, אבל אשם יש רק אחד. בנימין נתניהו שמו. בשלב הטיעונים לעונש, לא יוכל לטעון שחשש מבנו, רעד מרעייתו או סתם נלקח בשביים של לוין, רוטמן ואמסלם. זה לא יעשה רושם על שופטי ההסטוריה. כל הטוב הזה שמקיף אותנו בשבועות האחרונים, שייך לו.
חוויתי אתמול חוויה מכוננת בהפגנה בקפלן. מדובר בפגישת מחזור של מדינה. בשלוש וחצי שעות פגשתי שם אין ספור חברים מבית הספר היסודי (שלא ראיתי עשורים ארוכים), מבית הספר התיכון, מהפלוגה, מהחטיבה, מהילדות הרחוקה. אנשים, נשים, זקנים וטף מכל המגזרים, צבעים וגילאים, מאוחדים כולם סביב דגל אחד, כחול-לבן, המתנופף להם מעל הראש או על הכתף. אנשים עם עיניים בורקות, לב הולם ואהבה אינסופית למדינתם, כפי שנחזתה בידי מכונניה, כפי שהוקמה בידי מייסדיה. ישראל היהודית, ציונית, נאורה, ליברלית, מכילה ומאירה לגויים. אנשים שנרדמו זמן רב, שקעו בשנת חורף ארוכה דורות שלמים, עד שהתעוררו בצעקה וחשו להציל את המולדת.
כל מפגין והשלט שלו. שלטים שהוכנו בבית, על קרטון מאולתר, עם "טושים" צבעוניים, הודבקו בסלוטייפ מרושל, הוצמדו למקל אקראי והונפו אל-על. אנשים השקיעו את כל הלב, הרגש והיצירתיות בשלטים שלהם. אני ננעלתי על ילדון, אולי בן 5, שישב בגאווה על כתפי אביו והחזיק בידו הקטנה שלט קרטון לא גדול, אבל פשוט: "תנו לגדול בשקט".
הרי זה כל מה שביקשנו. עד שהגיע יריב לוין, רכוב על הדחפור, ופרץ לחיינו עם האובססיה המטורפת שלו להחריב את מערכת המשפט, ישראל היתה סיפור ההצלחה הלאומי הגדול ביותר בכל הזמנים. אימפריה שקמה מתוך חורבותיו של עם. מעצמה עולמית (לא, לא איזורית. עולמית) בתחומים רבים ומגוונים. כלכלה עוצמתית, מערכת בטחון אדירה, מערך מודיעין שאין כמותו בעולם, חיל אוויר הטוב בתבל, מוסד, שב"כ, אקדמיה, מדע, מכון ויצמן, טכניון, תוצר לאומי, מדד האושר, העיר המופלאה בתבל (ת"א) והעיר הקדושה והמפעימה בעולם באותה מדינה קטנה אחת.
הם באו פתאום ובאיבחה אחת מאיימים על כל זה. הם כמעט הצליחו. מה שקילקל להם, זו הזחיחות, שכרון הכוח, תאוות השליטה והתיאבון המוגזם. 141 חוקים, חלק מהם מטורללים לגמרי, נמצאים בהליך כזה או אחר של חקיקה, במכנה משותף אחד בלבד: כל מטרתם היא להמליך את המגזרים הפחות יצרניים והלא משרתים, על המגזרים שכן.
אז זה לא יקרה. רק כשאתה עומד שם, במרכזו של ים האדם הגועש הזה, אתה מבין שאי אפשר יהיה לנצח אותו. זו היתה חוויה חשמלית. מטען מהיר של אנרגיה פלאית מרגשת המעורבבת באדרנלין פורץ. מחאה כזו לא נראתה כאן אף פעם.
היא לא שייכת למעמד כלשהו, היא לא שייכת למגזר כלשהו, היא לא שייכת לאף אחד, חוץ מאשר לעצמה. יחידה ומיוחדת. אחרי שהודינו לגלנט, צריך להודות גם לנתניהו. תודה לך על שאיחדת את כל חלקיו הציונים, הפטריוטים, התורמים, המייצרים והמשרתים של העם הזה. תודה על זה שהענקת לנו את הזכות להילחם, שוב, את מלחמת העצמאות שלנו. אנחנו ננצח.