אף פעם לא מצאתי את האפיקומן. אתם מצאתם?
יכולות להיות לזה כמה סיבות: גרתי עם ההורים עד גיל 19 וספורות הפעמים שבהן אירחנו בליל הסדר. רוב הזמן סבי וסבתי, משני הצדדים, עוד היו איתנים ולא הסכימו להזיז את הסדר, או כל חג אחר, מביתם. גם בצד הסורי וגם בתוניסאי ביצענו סדר פסח כהלכתו, כולל נטילת ידיים, כולל שפיכת יין לתוך קערה על פי מכות מצרים ואחר כך הורדת כל זה בשירותים בזמן שהאורחים מקללים את המצרים, כולל אלף מנות אוכל כשרות לפסח ולמהדרין, אבל אפיקומן לא היה. סבתי מהצד הסורי לא יכלה להסתכן בכך שלא פחות מ־30 נכדים (אין פה גוזמה ספרותית, היא וסבא שלי נתנו עבודה) ירוצו, יסכנו את עצמם ויריבו זה עם זה עד זוב דם, וסבתי השנייה הייתה מכורה לסדר ולניקיון, כך שלא העזנו לשאול אפילו אם יש אפיקומן, הסתכלנו על המצה השמורה שעטף סבי, ועל אף הפוטנציאל הגלום בה להיות האטרקציה של הערב, התייחסנו אליה בעל כורחנו כמו למצה פשוטה ורגילה.
אף אחת מהסבתות לא אכזבה, זה לא שעמדנו על מרפסות בתיהן והסתכלנו על ארוחות חג אחרות וקינאנו. אצלנו כולם זכו. אצל הסבתא הסורית, זו עם 30 הנכדים, מי שענה בלייב על שאלות שקשורות לפסח קיבל פרס יפה מחנות הצעצועים של דוד שלי. ואצל סבתי השנייה, התוניסאית, קיבל כל נכד 50 שקלים מסבי, שאהב להוציא את השטרות בגאווה אבל את הכסף לחלק לנו תחת השולחן. המבוגרים ידעו וצחקו, אבל אנחנו הרגשנו שסבא נותן רק לנו ויש איזו הסגרת סוד חרישית ומלהיבה.
הסיבה השנייה היא שמגיל 19 גם אם התארחתי בארוחות חג של חברים או משפחה - כבר הייתי גדולה מדי מכדי לתור אחר אפיקומן.
הסיבה השלישית היא שלפני שנתיים, כשגפן נולדה, ממש חודשיים אחרי, החלטתי שאני לוקחת יוזמה ומארחת את כולם אצלי. זו הייתה טרגדיה, כן? לתחזק ילדה ואורחים שחושבים שהגיעו למלון הכל כלול ואפילו לא עוזרים בפינוי הצלחות, איכס, איזו תקופה מגעילה זו הייתה, לא בא לי להיזכר בה.
קראו לזה מזוכיזם או זיכרון לטווח קצר, אבל גם השנה אני מארחת אצלי. הפעם זו רק המשפחה הקרובה, וכל אחד קיבל משימה, למדתי לעמוד על שלי. אמא שלי מבשלת, אחות אחת מביאה את הסלטים ומאכלי הברכות, האחות השנייה את הפיצוחים והיינות, אבא שלי ינהל את הסדר, והתפקיד שלי הוא לדאוג לפלטת פירות ושולחן יפה. עם זאת, בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שנפתחה לשם כך, “העבדים של מרסל", דאגתי לציין שיש לי תינוקת בת שנתיים למקרה שמישהו שכח, ואין סיכוי שמשאירים לי את הבית מבולגן. אמי מיד חיזקה את דבריי והקליטה הודעה קולית שבה היא מאיימת: “אני רוצה לראות שמישהו ישאיר לה את הבית מבולגן!". החלטתי להשקיע קצת יותר, השנה יהיה אפיקומן! כמובן שעוד לא סיפרתי להם את זה, אבל זה בסדר, הם לא קוראים את טוריי כבר שנים, מפחדים למצוא את עצמם בהם.
לאחותי אמילי ולבת זוגה יש שני ילדים בני 5, גפן בת שנתיים, ויש לי עוד אחיין בן 16 ואחיינית בת 21 שישמחו לקחת חלק בטירוף הזה. אין לי מושג איפה אחביא אותו, בטח בין הספרים או במקרר היין, אבל זה לא באמת משנה. קניתי לכולם הפתעות, לגפן צבעי גואש זוהרים וספר של נסיכות, לאחיין שלי מכונית שמופעלת בשלט, לאחיינית שלי ערכת יצירה בגבס, ולגדולים אתן 50 שקל או איזה גיפט קארד. אני כותבת את זה, ויש לי פרפרים בבטן, כי אני בטוחה כל כך שהמבוגרים יהיו כל כך מבושמים מיין ומוודקה כשרה שיתעקשו להשתתף גם במשחק.
אגב, המילה “אפיקומן" באה משם המנהג היווני “אפי־קומון": לאחר משתאות גדולים, אירועים ססגוניים או משהו שהיה שווה להשתכר בשבילו, היו היוונים חוגגים את רוממותו וגדולתו של דיוניסוס בהמון אלכוהול. פעם, כשטיילתי לבדי באתונה, פגשתי בחור יווני, הזמנו קראף של יין. אחרי הכוס הראשונה הוא סיפר לי שהוא עובד בחברת החשמל וזהו, נרדם על השולחן. פגשתי את היווני היחיד בעולם שלא יודע לשתות, כמה מזל רע יש לי עם גברים.
ואם להיות קצת יותר מטאפורית או רוחנית, אני מרגישה שאני מתחילה למצוא את האפיקומן שלי, לאט-לאט הדברים מתאחים והופכים לטובים יותר. פעם, לדוגמה, הייתי משקשקת מהשבתות עם גפן, ידעתי שנהיה לבד ואצטרך להעסיק אותה ושזה קשה, וזה עדיין קשה! היא בת שנתיים, אין לה אחים, ואני כל עולמה, כך שחוץ מהשעתיים שבהן היא ישנה בצהריים, אין לי רגע לעצמי. ובכל זאת, היא כבר יותר ורבלית, אנחנו מנהלות מיני־שיחות מצחיקות כל כך, הן מתחילות ב"אמא, תביא לי כסף, בבקשה", ומסתיימות ב"אמא, אני עצובה".
וכשאני שואלת “למה, גפן?", היא מחייכת ואומרת “עבדתי עלייך, אמא". אני כמובן צורחת בבית ובכל החלונות כמה שאני מאוהבת בה ומתנהגת כמו משוגעת לקול צחוקה המתגלגל. היא מטריפה אותי.
פעם הייתי מקנאה כל כך להוא שהיה חצי מביתי ומלבי, ובעיקר מקנאה ביכולת שלו לפתח דבר חדש על חורבות דבר אחר ובמהירות שיא, וגם זה כבר נגמר וחלף עבר לו, הוא טס לחופשה לא קצרה עכשיו, ובכל יום דאגתי לשלוח תמונות של גפן ולהקליט לו הודעות ממנה. “תודה, מרסל, אני מעריך את זה", כתב והנה עוד תקופה נסגרה לה.
את אפיקומן הזוגיות אני לא מצליחה למצוא, לא משנה כמה אני מנסה, ולצערי מתחילה לבעבע בי העובדה שאי אפשר גם זוגיות, גם קריירה אינטנסיבית וגם תינוקת. אולי זה יבוא יום אחד, ואם לא - אז לא. יהיה לי יותר זמן ליצירה ולעצמי.
פסח בפתח, ובטח גם אתם בהתחדשות מסוימת. בין שאין לכם שום צורך לפנות את החמץ והחגים לא כל כך מעניינים אתכם, ובין שהתחלתם לנקות כבר לפני חודשיים, אין סיכוי שלא פתחתם מגירה וניקיתם אותה או מיינתם את תכולתה, מסרתם בגדים שאותם הפסקתם ללבוש או נתתם סוג של מעות לצדקה לידי משפחה שאין ביכולתה לקנות מצות ומשהו למרוח עליהן. אני לא יודעת אם מצאתם את האפיקומן שלכם ומה הוא בכלל, אם אתם עדיין בחיפוש אחריו או שבאה המנוחה אל חייכם והפסקתם לחפש.
אבל טוב שתשמרו לכם חלקיק מצה עטוף במגבת, שיהיה בשביל מה להתעורר בבוקר, בשביל מה לשאוף, מה לתקן ומה להגשים. אם יש מעגל שלא סגור, שפצעו הוא אי־הסכמה עם בן משפחה אחר, טלפנו אליו, הביאו לו את בשורת האפיקומן. אם זו אהבה נכזבת, לכו אל הים ונשמו את האוויר, הוא יביא אליכם התחדשות. אם זה פחד כלכלי, חפשו דרכים חלופיות, האמינו ביכולת שלכם למלא את המקרר ולהצליח בדבר שבו התברכתם. ואם זו בדידות, צאו החוצה, אין זה משנה לאן, פתחו את לבכם לקבלת דבר חדש וטוב, בטוח יש שם עוד אדם שמחפש אתכם.
ועוד תפילה קטנה: פסח הוא חג העצמאות הראשון של העם היהודי, והלוואי, הלוואי, הלוואי ובפסח הבא נשוב לשבת כולנו יחד ונמצא את אפיקומן האחדות.
חג שמח וכשר.