לקראת פסח הקרב ובא, בואו נודה באמת שחוק החמץ הוא מטופש. גם ההטרלה של מלכיאלי ובוסו על קנס או מאסר למי שלא יגיע בלבוש צנוע לכותל היא טמטום שטוב שירד מסדר היום. כמובן שברגע שהדבר הזה עלה, מיד רציתי לנופף בחזייה שלי ולזרוק אותה לכל עבר.
גם הפרדה מגדרית במקומות ציבוריים מעצבנת, כשהיא באה על חשבון הציבור הרחב. שירת נשים והדרה גם כן. אין ויכוח על כפייה דתית ממסדית שנועדה לדחוק אותנו לשורות האחרונות באוטובוס, תרתי משמע.
אבל לא על זה רציתי לדבר. כי בכל זאת, והנה בא האבל, אני נמצאת היום במקום שבו אין לי רצון לצאת לרחוב עם סנדוויץ׳ ביום הכיפורים או כוס קפה ביד וגם לא לנופף בכיכר לחם ברחוב בחול המועד פסח מול מסעדה כשרה. לא רוצה לנופף בעיניו של אזרח רגיל שמאמין אחרת, ולהתריס נגד אמונתו רק כי מנהיגים כאלה ואחרים החליטו שזה המצב. צריך לדאוג שהדברים הללו לא יקרו, אבל בכך אשמים פוליטיקאים מושחתים ולא אזרחים שדתם אמונתם.
אני שותה קפה בכיפור ובפסח אוכלת לחמניות שרכשתי בטיב טעם, אבל אני לא מרגישה צורך להכריז על זה או להתנצל על כך. אלה הם חיי, והנפנוף מול השכן מיותר. בשבועות האחרונים אני נמנעת מכניסה לוויכוחים עם חברים, גם בעניינים פוליטיים אבל בעיקר בסוגיה הדתית. אנשים אמוציונליים מאוד בימים אלה, ואי אפשר להאשים אותם. אלה חושבים שלקחו להם, ואלה מפחדים שייקחו מהם. הם בעיקר לא מבינים איך אני החילונית לא רוצה לשרוף את כל מה שלא מאפשר לי לחיות כמו בכל מדינה מתוקנת אחרת.
הייתי שמחה לתחבורה ציבורית בשבת, הייתי שמחה להפרדת דת ומדינה בכל הנוגע לנישואים או גירושים. אני לא צריכה את דת משה וישראל, אם לא מתחשק לי להתחתן רשמית. תתפלאו לשמוע, אני מאמינה באלוהים. אני לא מתכחשת לדת שלי, אבל אוהבת אותה קצת אחרת. אני גם מבינה את הצורך של אוכלוסייה חרדית לחיות את חייה כפי שמובן לה ורצוי לה, גם אם זה לא מובן לי ורצוי לי. לא, אין מה לדאוג לי, אני מבטיחה לכם שממש לא השתגעתי.
“אבל מה עם הכפייה?", מתעצבנים עליי חברים. אם הוויכוח הזה היה עולה לפני כמה שנים, גם אני הייתי צועקת “כפייה" על כל סממן דתי. אבל למדתי - לצערי קצת מאוחר - שהכפייה היא בעיקר פוליטית. שבסופו של דבר, החרדים שגרים בבניין לידי הם בדיוק כמוני, רוצים לחיות את חייהם כפי שהם רגילים. ראיתם את זה בהפגנה בבני ברק. החברים מהצד השמאלי של המפה תמיד אמרו את המשפט הזה על פלסטינים, שרובם בסך הכל רוצים לחיות את חייהם בשקט. אלה הפוליטיקאים שנלחמים. אז בואו ותגידו לי רגע: מה ההבדל?
לפני כשנתיים יזמתי כמה פרויקטים מעניינים של כתיבה, ולמרבה ההפתעה הצטרפו אליי גם חרדים אדוקים שביקשו לקחת חלק. עם הימים חלקם הפכו לחברים טובים ושיתפתי אותם בכך שהופתעתי מהרצון שלהם לשתף פעולה איתי, החילונית מתל אביב. הכל התבהר אחרי שהתחלנו לדבר. יש בשוני משהו מגשר, אם מסתכלים לו בפשטות בעיניים.
מלחמת אחים כרגע היא המצב האידיאלי עבור מנהיגים, ולא משנה מאיזה צד. בזמן שהם יושבים על הכיסא ומריצים דאחקות עם הקולגות, הם נותנים לנתינים שלהם לריב זה עם זה, לשנוא זה את זה ולהיות אספסוף שמשרת להם את האינטרסים. אני יודעת שאנשים שיקראו את הדברים הללו יכולים להגיב בצורה קיצונית.
ככל הנראה מי שיגיבו כך יהיו אנשים שתפיסת עולמם קרובה יותר לתפיסת עולמי. מדברים לאחרונה על אחדות ועל אלה שמתנגדים לה, אני מניחה שמתבלבלים במונחים ושוב מכניסים פוליטיקה למקום שהיא לא צריכה להיכנס אליו. נקרא לזה יחסי שכנות טובה, שמאפשרים לנו להתנהל זה מול זה קודם כל כבני אדם לבני אדם.
לפעמים ברגעים קטנים של החיים, בשיחה אקראית בסופר, במחווה נעימה של זרים ברחוב או בארוחת ערב ירושלמית שלכאורה רחוקה ממני שנות אור אבל הרבה יותר מחברת ממה שאי־פעם דמיינתי - אני נזכרת שיש אנשים נחמדים בישראל. את הדווקאיות שהם מפנים כלפי השכנים שלהם, הם אמורים להפנות כלפי מי שמנהיג אותם משמאל ומימין, אלו שכבר 75 שנה עובדים עליהם.