את נאומו ביום שני החל ביבי עם משפט שלמה. בכוונת מכוון הוא לא היה ברור עד הסוף לגבי הנמשל, אבל למי שהקשיב לסאב־טקסט – הנמשל נכח שם לחלוטין. לשיטתו של נתניהו, שתי הנשים שרבות על התינוק הן אנלוגיה לאלו שבעד הרפורמה ואלו שנגד.
למרות עצירת החקיקה: לפיד תוקף את נתניהו - "גדול הנוכלים בתולדות המדינה"
לאחר פיטורי גלנט: המסר הסודי והחשאי שהעביר ביידן לנתניהו
אבל יש צד שמדינת ישראל חשובה לו יותר מהצד השני, ולכן הצד הזה, שמדינת ישראל חשובה לו יותר, החליט שלמען שלמות המדינה – הוא יוותר, לפחות בשלב זה. אמירה זו סותרת לחלוטין את זה שביבי רואה עצמו כראש ממשלה של כולם. ראש ממשלה של כולם ישים את עצמו בנעליו של שלמה - ולא יזהה עצמו עם אחד הצדדים במשפט שלמה.
קולו בזמן הנאום ושפת גופו הסגירו שהוא נשא את נאומו מתוך תחושת מועקה אדירה. לראשונה בחייו ביבי מוצא עצמו במצב שבו מסנדלים אותו מבפנים ומבחוץ. הוא רגיל להיות זה שמושך בחוטים, זה שמאיים, מבטיח הבטחות, מזיז אנשים ומחזיק את כולם קצר. זה שמצליח להנהיג בקלות משמעת סיעתית.
לראשונה, הוא מוצא את עצמו במצב שבו הוא אומנם ראש ממשלה בקואליציה רחבה, ימין על מלא, ועם זאת, הוא ראש ממשלה ללא יכולת משילות - לא בקואליציה ולא בעם. את ההודעה על פיטוריו של יואב גלנט הוא עשה מתוך ייאוש, צעד אימפולסיבי שמראה על הפאניקה שבה הוא נתון.
הסיבה שנאומו נדחה מעשר וחצי בבוקר לשמונה בערב היא הניסיון להגיע לפשרות והסכמות בקואליציה, בפרט עם איתמר בן גביר. ללא בן גביר אין לנתניהו קואליציה. בשום שלב לא עברה לנתניהו בראש המחשבה לעשות את המעשה האצילי ולהתפטר. צעד זה לא קיים בלקסיקון האפשרויות הזמינות.
קווי אישיותו של נתניהו לא מאפשרים לו לוותר בשלב זה. הוא אומנם משכנע את עצמו שהוא עושה זאת למען עם ישראל, אבל למעשה הוא מנסה להיאחז בכוח בנרטיב המסדר שלו, זה שמסביר שביבי הוא דמות משיחית ששינתה את ההיסטוריה. ביבי חי למען הנרטיב הזה. הבעיה היא שהנרטיב הזה הולך ומתפורר.
מבחינתו של נתניהו, אם הוא לא קיים בסיפור, מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. העובדה היא שהוא לא מטפח יורשים, הוא לא דואג למה שיקרה אחריו, הוא לא מנסה להשכין שלום בעם. הוא לא מוכן לקבל אנשים שלא חושבים כמוהו, מה שגרם לו להודיע על פיטוריו של גלנט. הוא נלחם מלחמת הישרדות. זו גם הסיבה שהוא לא עצר לגמרי את החקיקה, אך הוא גם לא ילך איתה עד הסוף. הוא מנסה למשוך זמן.
הצליחו לערער את ההיגיון
המאבק הצודק מאין כמוהו התחיל בניסיונות לדבר להיגיון של הצד השני, המשיך ביציאה לרחובות, הסלים עם מאבק המילואימניקים והוצאת כספי המשקיעים מישראל, אך ללא הועיל. ביבי היה אדיש לכל אלו כמו גם למסרים המודאגים שנשמעו מארה״ב ומשאר מדינות העולם.
הקואליציה הייתה נחושה להמשיך בחקיקה. למעשה, ההישג במאבק לא הגיע כתוצאה מכל אלו. עצירת החקיקה הושגה כתוצאה מדבר אחד - ערעור ההיגיון של הצד השני.
אם יש דבר אחד שמשותף למרבית כוכבי הקואליציה זה שהם מאמינים בכוח. הם מאמינים בלב שלם שהם יכולים לעצב מציאות חדשה על פי ראותם מתוך כך שזכו בבחירות, תוך התעלמות מוחלטת מרצונות הצד השני. החבורה הזו מאמינה שזכייה בבחירות פירושה קבלת מנדט לכפות את ערכיהם ואת האידיאולוגיה האפלה שלהם.
מתחילת הדרך מובילי המאבק יריב לוין ושמחה רוטמן היו נחושים להתעלם מכל הקריאות ומהמסרים שהופנו אליהם. הם לא ראו צורך להסביר את עצמם או ליצור תנאים להידברות. ככה תופס עצמו צד כוחני – אני ניצחתי, שהם יבואו אליי אם הם רוצים, אני לא מתכוון לעצור את החקיקה.
רק דבר אחד מובילי ההפיכה לא הביאו בחשבון – שהצד השני, השמאלני, יפה הנפש והליברלי, הגיע לנקודת האל־חזור. בשיחות סגורות אמרו לעצמם מנהיגי הרפורמה שהצד השני יתייאש, ש״אין לו מה שנדרש״ כדי להמשיך במאבק לאורך זמן. אבל לא רק שהמחאה לא שככה, היא הלכה והתעצמה, וממחאה מאורגנת - המאבק הפך למחאות ספונטניות וספורדיות, שכבר לא ניתנות לשליטה.
כל עוד המאבק היה מאורגן והייתה כתובת ברורה של ראשי המאבק, הוא היה ניתן לניבוי. אבל מה שקרה לאחר שגלנט פוטר כבר יצא משליטה לחלוטין. אלפי אנשים יצאו לרחובות בכל הארץ עד השעות הקטנות של הלילה.
למעשה, אלה לא האמריקאים ולא המילואימניקים ואפילו לא ראשי האוניברסיטאות שגרמו לנתניהו להודיע על עצירת החקיקה. זו הנחישות, זה הברק בעיניים, זו ההבנה שהצד השני נחוש יותר וילך עם זה עד הסוף.
זו הייתה ההתפכחות וההבנה שלראשונה זה זמן רב המאבק כבר יצא מגבולות ימין ושמאל. חלק מתומכי הליכוד הנאמנים ביותר התנגדו לרפורמה, ולו רק בגלל הנזק שהיא גורמת לעם ישראל. בנקודה זו ביבי חש שהוא מאבד שליטה והבין שהוא חייב לעצור.
אבל דווקא עכשיו, כשהצלחנו להגיע להישג כל כך משמעותי, אני חוששת כפי שלא חששתי במהלך כל ימי המאבק. אני חוששת שאף כי המטרה סומנה והמטרה הושגה, לפחות חלקית, לפחות באופן שמאפשר הידברות, בתנאי שהמטרה אכן הייתה לעצור את החקיקה - לצערי, עבור קומץ שגודלו עדיין לא ברור, המטרה היא לא הדמוקרטיה אלא ביבי. זו טעות.
בין שנסכים לכך ובין שלא, מפלגת הליכוד נבחרה ברוב דמוקרטי, ואם אנחנו מקדמים דמוקרטיה, אנחנו צריכים לקחת אחריות ולעצור בנקודה הזו. לעצור ולתת סיכוי לשפיות להרים ראש.
במציאות שבה אין מבוגר אחראי, אנחנו נדרשים להיות המבוגר האחראי. המאבק הצודק שלנו אינו מאבק על ימין ושמאל. לפחות זה המסר שניסו להעביר המפגינים לאורך כל ימי המאבק. המאבק הוא מאבק על המדינה האהובה שלנו. ניהלנו קרב בלימה, כיתרנו את הארמיה השלישית, ועכשיו הגיע הזמן לעצור ולהתחיל במשא ומתן.
להיות המבוגר האחראי זה אומר להבין שיש מחנה שלם שמרגיש שדווקא בלימת החקיקה היא "קץ הדמוקרטיה". הוויתור על הרפורמה המשפטית נתפס באגף לא מבוטל בתוך הימין ככניעה לסחיטה באיומים, ושבישראל לא כל הקולות שווים, שקולם של הטייסים שווה יותר מקולה של הפריפריה ושכספם של ההייטקיסטים מכתיב מדיניות יותר מפשוטי הבוחרים. אני לא חושבת שזה המצב, אבל אני קשובה לו.
בשלושת חודשי כהונתה הקואליציה עשתה שגיאות רבות. הבולטת שבהן הייתה שיכרון הכוח, הבוז והזלזול בחרדות המחנה המפסיד וההבטחה היהירה לדרוס. זה התהפך עליה. לכן עכשיו כדאי להראות לצד השני את הדרך - אל תשתכרו מהניצחון, אל תשפילו, אל תחזרו על הטעות שלהם.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]