המשבר ביחסים עם ארה"ב, שבא לידי ביטוי השבוע בדבריו של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, שאמר באופן הגלוי ביותר: "ישראל לא יכולה להמשיך בדרך הזו. לא אזמין את נתניהו בקרוב לבית הלבן", הוא בבחינת פיגוע מדיני, שמזיק כבר עכשיו לאינטרסים ישראליים חיוניים גם מחוץ לארה"ב.
הקשרים עם ארה"ב מהווים נדבך חשוב בהרתעה הישראלית באזור, ולא פחות חשוב – קלף משמעותי בבניית הקשרים והידוקם עם מדינות ערביות מתונות, שרואות בחשיבות הקשר עם ישראל גם דלת כניסה לשיפור היחסים עם האמריקאים.
שיתופי הפעולה הצבאיים בין ישראל וארה"ב התהדקו מאוד בשנים האחרונות. גם כאשר יחסים מדיניים נמצאים במשבר, שיתופי הפעולה הצבאיים יהיו האחרונים להיפגע. זה תהליך ארוך, ולאמריקאים עצמם אינטרסים מול ישראל באזור, מה גם שישראל עדיין יכולה לעצור את כדור השלג שמתגלגל במהירות.
אבל נראה שבממשלה הנוכחית אין כמעט אף בור שיכול לפגוע ביחסים עם האמריקאים ושישראל אינה מועדת לתוכו. אפשר להתעלם מסימני המשבר, להדגיש את היכולת של ישראל להתמודד לבדה, לשלוח את האמריקאים "להתעסק בעניינים שלהם", כמו שאמרו כבר כמה שרים בממשלה לאחרונה, אבל אי אפשר להתעלם מתג המחיר שישראל עלולה לשלם על התנהלות מדינית־ביטחונית פנימית שעשויה להעצים אף יותר את המשבר עם האמריקאים.
פיטורי שר הביטחון יואב גלנט והבזאר הטורקי שהתנהל לאחר מכן, כאשר גם בשלב זה לא ברור אם ייכנסו פיטוריו לתוקף, היו מבחינת האמריקאים הקש ששבר את גב הגמל. זה לא העניין האישי של גלנט, אלא הכתובת שהם רואים בו ובמערכת הביטחון הישראלית כשחקנים המרכזיים כרגע שאיתם הם יכולים לעבוד ולשתף פעולה – בימים שמיטב המומחים בוושינגטון לא מצליחים להבין את פשר התנהלותו וסדרי העדיפויות של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מעבר לפגיעה האפשרית במהות הדמוקרטיה בישראל, שממנה חוששים האמריקאים, הם מתקשים להבין כיצד למעשה הסיר נתניהו בפועל מראש סדר העדיפויות שלו את הנושא האיראני ונושאים ביטחוניים דחופים אחרים. הרפורמה המשפטית דחקה הצדה הכל, והממשל האמריקאי מוטרד מאוד, וזו לא ססמה.
תגובתו של ראש הממשלה לאמירה החריפה של ביידן כוונה בעיקר לבייס הפוליטי כאן בישראל, שלאחריה נראה כי שרים וחברי כנסת מהקואליציה מנהלים ביניהם תחרות על משפט הזהב שפוטנציאל הנזק שלו הוא הגדול ביותר מול האמריקאים. ללא משמעת קואליציונית, ללא הסתכלות מדינית רחבה, כל חבר כנסת או שר מתנהלים תוך הסתכלות צרה על אינטרסים פוליטיים מקומיים.
סדר יום משובש
כתבנו את זה כבר כמה פעמים בחודשים האחרונים, אבל השבוע זה נכון במיוחד: סדר היום של מדינת ישראל השתבש לחלוטין. בימים שבהם איראן הולכת ומתקרבת לסף חסינות הגרעין והיא אינה רואה בפועל הסכם שמחייב אותה; מלחמה באירופה מסיטה את הקשב הבינלאומי מאיראן; קרב מתחולל על עוצמה והשפעה בין ארה"ב וסין; ישנה התקרבות בין סעודיה ומדינות נוספות במפרץ לאיראן; וכאשר אצלנו האיום הרב־זירתי מוחשי והזירה הפלסטינית קרובה לפיצוץ – ישראל עסוקה באופן אינטנסיבי בפעירת הפצעים העמוקים ביותר שיש לנו בחברה.
למה עכשיו, בעיתוי הזה? ולמה בדרך הזו שבה התנהלה הממשלה בשלושת החודשים האחרונים? אלה הן שאלות מומלצות גם לרבים שתומכים ברפורמה המשפטית ורואים בה כחיונית למדינת ישראל.
ראש הממשלה נתניהו, כמי שהוביל שנים ארוכות את המערכה מול איראן ושם אותה בראש סדר עדיפויותיו, היה לכאורה בימים אלו, שבהם איראן נמצאת בנקודת השיא שלה במרוץ הגרעין, אמור להיות מושקע כולו בסוגיה האיראנית. בהידוק הבריתות, במהלכים מדיניים, בניהול סדרי עדיפויות. כאשר גם בזירה הפלסטינית ומול חיזבאללה אתגרים גדולים.
לכל אלה אין כל קשר לבית המשפט העליון ומעמדו. את המרוץ המטורף לעבר המהפכה המשפטית, שבינתיים הסתיים בהקפאה זמנית, אין כל דרך רציונלית להסביר, וזאת במיוחד בהבנת האיומים בעת הזו שמולם ניצבת מדינת ישראל. האינטרסים המרכזיים שאמורים היו להיות במרכז, אינם, כאשר ברקע מאיים גם משבר כלכלי עמוק וחריף.
ההחלטה להדיח את שר הביטחון גלנט, והנוסח הפזיז והאימפולסיבי שלה, שמסביר במשפט את סיבת ההדחה על רקע משבר אמון של ראש הממשלה בשר הביטחון, היא צעד שקשה למצוא ממנו דרך חזרה.
הספין המכוער שנולד לאחר מכן כבר ניסה להסביר כי סיבת הדחתו האמיתית של גלנט היא היד הרכה לכאורה שגילה נגד סרבנות. ספין שנולד לאחר שהבינו בסביבת נתניהו את הנזק האדיר שנגרם כתוצאה מהדחת גלנט, שבסך הכל שיקף את תמונת המצב והציב למעשה התרעה אסטרטגית חמורה וקרא לעצור את החקיקה.
ההדחה של שר ביטחון בעת הזו, בשיאה של מתיחות ביטחונית, כאשר לישראל יש עדיין פרק מורכב ולא פתור מול חיזבאללה, והזירה הפלסטינית נפיצה במיוחד, היא ברמה של חוסר אחריות ביטחוני־מדיני ומעלה סימני שאלה גדולים בדבר אופן קבלות ההחלטות והרציונליות שלהן – מצד ראש הממשלה וסביבתו הקרובה כאחד. קשה למצוא היום אישיות ביטחונית בכירה שמצליחה להסביר באופן סדור את קבלת ההחלטות.
בשבועות האחרונים כמעט כל בכיר ביטחוני לשעבר שאיתו אני משוחח חוזר בצורה זו או אחרת על אותו המשפט: "זה לא הביבי שאנחנו מכירים". אחריות, פרגמטיות, מתינות, שכלתנות וניהול אסטרטגי מושכל הם תכונות שבהן זכה נתניהו להערכה רבה במשך שנות שלטונו הארוכות, אפילו מבין מתנגדיו וגם כשהיה בעימותים בנושאים מסוימים עם מערכת הביטחון.
הדוברים אינם רק כאלה שכיום הם מתנגדיו הפוליטיים. גם אלו שנמצאים בצד הימני של המפה מתקשים להבין את התנהלותו בחודשים האחרונים – מלבד הסבר הקשור לסוגיית כתבי האישום וענייניו האישיים.
נתניהו זכה במשך שנים ארוכות למעמד של מנהיג ישראלי בולט בעל השפעה בינלאומית גדולה, וככזה ידע גם להוביל להישגים מדיניים. החתימה על הסכמי אברהם החשובים מאוד (לצד הביקורת שעלתה על האופן שבו מידר את השרים ומערכת הביטחון) היא דוגמה להישג כזה שבו לנתניהו קרדיט רב על המהלך.
ההתקררות ביחסים עם מדינות המפרץ בחודשים האחרונים היא בדיוק הדוגמה ההפוכה, המנוגדת כל כך לתפיסת עולמו של נתניהו עצמו. מכאן גם הכאוס המוחלט בהתנהלות הממשלה בתחומים רבים זה שלושה חודשים ארוכים.
נתניהו יכול לבוא בטענות כלפי האופוזיציה על המחאה, אבל בסופו של דבר יש אחראי במבחן ההיסטוריה והוא ראש הממשלה – שבשלושת החודשים הראשונים לממשלתו דחק את המדינה לאחת התקופות הקשות בתולדותיה.
שבר בתוך הצבא
יואב גלנט כשר הביטחון תומך אומנם ברפורמה במערכת המשפט, אבל כבר מתחילת כהונת הממשלה הנוכחית סבר כי ישראל צריכה להיות ממוקדת באתגרים הביטחוניים־מדיניים ולא לרוץ כאחוזת אמוק לעבר הרפורמה. שרים נוספים בליכוד חשבו כמותו, אבל העדיפו את השתיקה.
עוד לפני שהמחאות והרפורמה המשפטית הלכו והסתבכו, ההסכמים הקואליציוניים והקטבים בין הציר הביטחוני־מדיני המתון שאותו הובילו ראש הממשלה אל מול הקו הקיצוני שאותו ביקשו השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר להוביל, יצרו הרבה מתיחויות בשטח.
בכל פינוי מאחז, הוצאת צו מינהלי למעצר יהודים, או ניסיון להרגיע את השטח בזירה הפלסטינית, חצי הביקורת של השרים כוונו כלפי שר הביטחון גלנט, אף שגם הם ידעו שהוא מתואם באופן מוחלט עם נתניהו.
כבר בשלב הראשון זכה גלנט באמון מלא מצד בכירי המטה הכללי והרמטכ"ל בפעולות שעשה כדי לבלום את הזרמים הפוליטיים ואת דרישות האגף הקיצוני של הממשלה מימין ולמנוע מהם לזלוג לתוך הצבא. משבר המילואים, לצד הפיגוע במגידו שבו מעורב כנראה חיזבאללה ופוטנציאל ההסלמה למלחמה בזירה הלבנונית, הובילו אותו להחלטה להתקדם שלב נוסף ולנסות לשכנע את נתניהו כי צריך לדחות את החקיקה ולהגיע להסכמות רחבות, כאשר במידה רבה הוא משמש גם פה לבכירי מערכת הביטחון מול הדרג הפוליטי.
בצבא דוחים בתוקף את הטענות כי לא טיפלו בגילויי סרבנות. לדבריהם, כאשר מבודדים את האירועים, מספר האירועים בפועל של אנשים שאמרו למפקדים שלהם כי הם מפסיקים את שירות המילואים ולא יתייצבו לפעילות מבצעית, הוא נמוך מאוד. מי שחותמים על הצהרות שונות או טייסים שנעדרו מיום אימונים אינם נופלים תחת הגדרה זו, כל עוד לא זימנו אותם לשירות והם סירבו בפועל.
בכירי הצבא מרגישים כעת כי ככל שעובר הזמן, יש ניסיון ליצור נרטיב שלפיו צה"ל הוא מקור המחאה החברתית והבעיה, כספין שמופץ מכיוון הממשלה ולא כי מדובר באירוע עצום ומשברי שהמדינה מעולם לא חוותה, כזה שמעורר ופותח את כל הפצעים בחברה הישראלית ומכאן גם השפעתו על צבא העם. אבל הצבא הוא רק סימפטום בלתי נמנע למשבר חברתי רב־נפגעים.
סיפור הטייסים הוא שונה, אבל משברים דומים היו לרוחב כל צבא המילואים גם במפקדות האוגדות ובחטיבות חי"ר, רק שטייסי המילואים – במשמעות ההתנדבות שלהם פעם בשבוע והערך הסגולי היחסי שלהם כחלק מעוצמת המדינה – זכו לעמדת השפעה יוצאת דופן.
הלחץ שהטייסים הפעילו היה אפקטיבי מאוד גם כלפי הממשלה, ומכאן גם שרים שנשלחו בשם ראש הממשלה, אפילו לאחר ההדחה של גלנט, לנהל שיח ומו"מ עם הטייסים כדי לפתור את המשבר מבלי שיוביל להסלמה נוספת.
לא בכוח
ראש הממשלה, למרות טענתו על "יד רכה בטיפול בתופעות סרבנות", היה שותף מלא להבנת תמונת המצב. במספר פגישות שניהל בנושא עם הרמטכ"ל ושר הביטחון, קיבל נתניהו את ההיגיון שלפיו גם במקרה של הטייסים צריך למצוא את דרך הפעולה שלא תסלים את האירוע, ויש להימנע בשלב הזה מענישה, שכלל לא בטוח שאפשרית, מכיוון שמדובר במתנדבים. הספין נגד גלנט שהוא מודח בשל דרך טיפולו בסרבנות לכאורה, הוא מופרך מיסודו, אלא אם גם לנתניהו עצמו כראש ממשלה אחריות דומה.
אין ספק שכולם מבינים, כולל קציני המילואים והטייסים, כי הכנסת צה"ל לתוך המגרש של המאבק, תוך שימוש במדים או במושב מטוס הקרב, הינה נקודת שבר של ממש, שיהיה קשה מאוד לאחות, וכבר עכשיו יצרה נזקים כבדים.
אנשי המילואים הלכו לצעד הזה בעיניים פקוחות, וכאן בדיוק מצוי הפער המוחלט עם צד נוסף בעם שחושב אחרת לחלוטין. "אין צבא עם בדיקטטורה, ואין סרבנות כאשר נלחמים נגדה. המהפכה המשפטית משמעותה הפרת חוזה עם המדינה, ואני כאיש מילואים – כאן בדיוק החוזה שלי כאזרח מתנדב, עם הממלכה ולא עם המלך – מסתיים".
כפי שכתב אחד מטייסי הקרב, סגן אלוף במיל', בהודעה למפקדו שחשפנו ב"מעריב" והתפרסמה באחת מקבוצות המילואים: "אני לא סרבן, אני עדיין מגן על מדינת ישראל בדיוק כפי שעשיתי מעל 30 שנה, אני פשוט נלחם עכשיו בחזית הבוערת יותר. אני מוצף, אני עמוס, אני עצוב, אני חייב להתעסק בעיקר בימים האלה", כתב הקצין למפקד הצעיר ממנו בהרבה, וביקש שלא לזמן אותו לפעילות אימונים בתקופה הקרובה: "אגיע כמובן כמתוכנן לכוננות בפסח ולכל פעילות מבצעית שנידרש לה. היית ואתה עדיין המפקד שלי – רק תן שריקה מכל סיבה שהיא ואתייצב תוך שנייה".
מה שבעיני אדם מסוים הוא צעד הכרחי במערכה נגד דיקטטורה הוא בדיוק ההפך הגמור למי שמאמין בכל לבו ששינוי מערכת המשפט הוא תיקון היסטורי המבטא את עמדת הרוב בישראל, וכי פעולת אנשי המילואים היא בבחינת שינוי כללי המשחק ופעולת סרבנות כוחנית במיוחד.
על הפער הזה בתפיסות ובעמדות הבסיסיות קשה מאוד לגשר, כל אחד ותפיסתו. אבל אם מישהו חושב שבמקרה שמאמצי הגישור בבית הנשיא ייכשלו החקיקה תימשך כמתוכנן על ידי הממשלה, רק אם תהיה יותר נחישות וענישה במאבק בסרבנות מצד שר הביטחון והרמטכ"ל – הוא טועה טעות חמורה.
הצבא חייב ללבן את הבעיות בתוך היחידות ולנצל את תקופת הקפאת החקיקה. אנשי המילואים אינם חיילים בסדיר, כאשר הסערה בחוץ כל כך עזה, אין סיכוי ששובר הגלים יצליח למנוע את כניסתה לתוך הנמל.
בצה"ל משוכנעים, בניגוד לעמדת ראש הממשלה, כי הצבא פעל נכון ואם היה פועל באגרסיביות, זה רק היה מסלים את הבעיה. הצבא, צריך לזכור, הוא רק סימפטום בתוך המשבר החברתי העמוק שלנו. על הצבא להיות נקי מפוליטיקה, אבל כאשר השבר החברתי בחוץ כל כך גדול, אין כמעט סיכוי שלא יחדור לתוכו, ומכאן הצורך בהסכמות רחבות, כי אחרת המחירים יהיו כבדים הרבה יותר.
קשר משפחתי
וישנם החיים עצמם. כמו משפחות רבות כיום בישראל, בצד של אשתי בולטת התמיכה באחת מקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות ברפורמה המשפטית. התוכן לא קל לעיכול לרעייתי, אבל זה לא ישנה בדבר את אהבתי ואת העובדה שאני בא ביתם והם באי ביתנו.
צד אחד מתקשה להבין צד שני, אבל אני מכבד את עמדתם ומאמין להם שזו תפיסתם האמיתית וחשוב לברר אותה. ואולי זו כבר ההתחלה, לחפש את הדרכים המשותפות ולא להבעיר מדורות ולפתוח פצעים שגם המנתח הפלסטי הטוב בעולם לא יצליח לסגור או אפילו לטשטש את הצלקות העמוקות.
אם לא נמצא דרך לזה, מי שחושב שמשבר המילואים שיחדור לתוך הסדיר לא יעמיק, פשוט לא קורא את תמונת המצב, וזוהי קריאה קודם כל למנהיגים לחשב את המסלול מחדש.
[email protected]