משה מוזכר בהגדה של פסח פעם אחת בלבד. מסכת חייו המפוארים והמיוסרים התחילה בתיבה קטנה ביאור והמשיכה בבית המלוכה במצרים. שם היה לו עסק עם מלך שעשה ככל שעלה על רוחו במשך שנים, ובין היתר שעבד עם שנראה לו בעל פוטנציאל התרבות מאיים. צרה גדולה, אף שחז"ל מתארים אותו כמי שגובהו בסך הכל אמה אחת. חז"ל מספרים שגם זקנו היה באותו האורך והיה לו איבר נוסף בגוף באורך אמה פלוס זרת, מעין רגל נוספת ושכל אחת ואחד יבינו מה שהם רוצים. אני מדמיינת מעין קופסה עם פתיל קצר שלא מבינה איך נפלו עליה כל המכות האלה. 

מסכת החיים של משה כללה גם מסע במדבר במחיצת חבורת נודניקים מאותגרי ניווט ומפגש מקרוב עם אלוהים. ואחרי שהוציא את החבורה מעבדות לחירות והתהלך איתה 40 שנה בחום ובגשם והביא לה את עשרת הדיברות, הוא נקבר איפשהו על הר נבו. לא ברור היכן בדיוק. אפילו לא זכה להיכנס לארץ המובטחת. 

גם אליהו הנביא הזכור לטוב עלה השמיימה בסערה וזהו. שניהם בעלי שיעור קומה, עם פוטנציאל עלייה לרגל גם אחרי לכתם לעולמם, ואולי זו התשובה לשאלה שמעסיקה אותי כל כך. מה זה פה, לא מגיע להם קבר משלהם? ציון מקום? משהו? אני רוצה להאמין שהתשובה מורכבת משני דברים: האחד - קדושת החיים על פני המוות. כל מקום עלייה לרגל של אדם מת, עלול להפוך את המוות לעיקר. הדבר השני הוא ענווה. שלא יעלה להם לראש גם אחרי מותם. שלא יחשבו בחייהם שמשהו מגיע להם. שהם מורמים ממישהו. 

בזמן האחרון אני עדה לתופעה מאוד משונה: אל ההשתלטות של ה"אני" ו"אני" ו"אני" ו"אני" על כל שיחה, מצטרפת איזו נימה של "לקחו לי", עם וריאציות שונות לאמירה "זו אפליה שאיני מוכן או מוכנה לשאת עוד". לתוך החלל הזה שבין הציפייה להתרחשות, תיכנס דרישה מרחיקת לכת. הרי כבר סיכמנו שהטבע מתעב ואקום. אז אם לקחו למאן דהוא, עליו למלא את החלל שממנו נלקח הדבר.

אתן לדוגמה בחור כלשהו מפורום כלשהו שקרוי על שם מגילה כלשהי. עד לפני זמן קצר, בודדים ידעו מהו הפורום הזה ומה קורה מאחורי דלתותיו הסגורות. לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף שם על ידי איש נחמד וחכם בדיון שכותרתו: "גלי צה"ל - מניין ולאן". לא היה לי מושג לאן חותר הגוף הזה. היו שם כמה עיתונאים, ולהוציא הדברים שאמר הוותיק והמנוסה שבהם, לא הצלחתי לשמוע הרבה בין ה"אני" ו"אני" ו"אני" ו"אני" שנשמעו כמו נאומי מעליות, רק שלא הבנתי מה הם נועדו למכור לי. 

לא שיערתי לעצמי שיושב שם אוסף אנשים שרואים בעצמם מהפכנים שבאים לשנות סדרי עולם, כאלה שמושפעים מתרבות שלטעמי אינה בהכרח מתאימה לתרבות הישראלית ומנסים לשאול מודלים ממשטר שאינו בהכרח מתאים לישראל. הרפתקנים חולמניים שמתפעלים ממודלים שטרם הוכיחו את עצמם באיזשהו מקום ומוכנים לערוך ניסויים על המדינה היחידה בעולם ובהיסטוריה שמספקת ליהודים מקלט אמיתי. הייתי שמחה לדעת לכמה מהם יש גם ניסיון מוכח בניהול סיכונים ברמה העסקית, אבל זה כבר עניין לטור אחר.

הבחור הזה באמת מאמין שהוא אזרח סוג ב', כי לא קיבלו את הצעותיו. עכשיו, כפי שהתרשמתי, הוא הכל פרט לסוג ב'. גדל באזור מבוסס היטב, קצין ביחידה מובחרת, בעל תארים מתקדמים ועוד דבר - היה בגיל צעיר סמנכ"ל אותו גוף שסיפרתי עליו. הוא מצטרף לעוד כמה מקופחים. 
תחביב לאומי נהיה לנו: למצוא את הקיפוח ולדהור עליו.

הימין מקופח כי לא קיבלו את דברו, אם כי לא זכור לי שמישהו ערך איזשהו סקר אמיתי בקרב המצביעים בעניין שינוי המשטר בארץ. השמאל מקופח כי הימין שומר טוב־טוב על הכיסאות שלו באמצעות טיפוח הקיפוח. המתנחלים מקופחים (תהרגו אותי, אני לא יודעת למה. לעשרות התנחלויות יש הטבות מס יפות, קרקעות זולות ועוד כמה בונוסים שכירושלמית אני יכולה רק לחלום עליהם); החרדים מקופחים (תהרגו אותי למה ב', אין לי כוח להיכנס לרשימת ההטבות שלהם), החילונים מקופחים כי הם נושאים בנטל של החרדים והמתנחלים המקופחים.

יוצאי ארצות האסלאם מקופחים כי ככה האשכנזים המקופחים שקופחו עם עלייתם ארצה אמרו להם. שהם מקופחים. הרוסים מקופחים כי הם רוסים, והאתיופים מקופחים כי הם אתיופים, והערבים הישראלים מקופחים קצת פחות מהערבים הפלסטינים, שגם בתוכם יש מקופחים יותר ופחות. תלוי מאיפה הם. העיקר שנישאר מקופחים, נוריד את ראשינו בכלימה ונגיד בשקט ובערמומיות: מגיע לנו. אנחנו הרי מקופחים.    

סבתא שלי החכמה הייתה אומרת: "קצת צניעות לא תזיק. את יודעת? אין לנו קבר לבכות על משה, ואלוהים אפילו לא מוזכר במגילת אסתר. לא נראה לי שזה היה מפריע להם בכלל". בעצם היא לא הייתה אומרת "אלוהים", אלא "השם". מסתכלת עליי בעיניים חכמות ואומרת: "השם". ככה, בשם הענווה. אולי מהענווה תבוא החירות.