"נא להסתכל לכיוון הכניסה״, הכריז פתאום הדי־ג׳יי של האירוע, וכל העיניים הופנו לשם. לכאורה זה היה עוד יום סתמי בחיי, יום שבו נקלעתי לחגיגת בת מצווה של בת משפחה באיזה אולם אירועים בקצה של גדרה. אבל למעשה זה היה יום של פריצת דרך בחיי. יום שבו אבין משהו שישנה את חיי.
האורות באולם כבו, ואז בשנייה אחת החלו אורות צבעוניים לצבוע את המקום ומוזיקה חזקה החלה להתנגן ברמקולים, ומבעד לדלת הכניסה נכנסו שני אנשים שסחבו משהו שנראה כמו סירת קאנו משונה. הם התקדמו לאט־לאט לכיוון השולחן שבה ישבה כלת השמחה והוריה, וכולם מחאו כפיים בהתלהבות השמורה למשחקי אליפות וגמר גביע. ניסיתי להבין מה זה הדבר המשונה הזה ולא הצלחתי להבין.
אנשים התחילו למחוא כפיים וחלקם אפילו קמו מכיסאם ומחאו כפיים בעמידה. לא הבנתי מה קורה פה. שאלתי את יושבי השולחן מה קורה כאן בעצם, מה זה כל הטירוף הזה שמתחולל כאן, והוסבר לי שההתרחשות שבה אני חוזה כעת היא הטרנד הנוכחי באולמי השמחות, בר פירות שמוגשים על סירת קאנו. לא ידעתי איך להגיב. אולם הרגשתי שמצופה ממני להגיב. הפעם האחרונה שהייתי במצב כזה הייתה כשבני שאל אותי איך עושים ילדים ואני נאלמתי ולא ידעתי מה להגיד.
בינתיים סירת הפירות המשיכה לשייט אל עבר שולחן השמחה הראשי, ואני פתאום, ברגע אחד, הבנתי שאני נמצא ברגע משמעותי ופורץ דרך בחיי. חשבתי לעצמי שאולי אם כמה פעמים בשבוע, לפחות פעמיים, ברגע אחד, פתאום היה כבה האור, מוזיקה חזקה הייתה מתחילה להתנגן, ואל המקום היו נכנסים שני אנשים עם קאנו פירות ששט ישר אליי, אולי זה היה משנה לחלוטין את הרגשת האפרוריות והסתמיות, אפילו הדכדוך, שמלווה אותי לכל מקום. נניח שאני בדיוק יוצא מהמקלחת, מתנגב, וכמו בכל יום מביט במראה ורואה שם אדם בן 40 תשוש וחסר כוח ואני מתחיל לחשוב לעצמי איך הזמן חלף בלי שהספקתי כל כך הרבה דברים שהייתי אמור לעשות ועוד שנייה אני בוכה, אבל אז פתאום, בבת אחת, האור כבה, מוזיקה מתחילה וקיאק פירות נכנס לחדר האמבטיה, ואני מתחיל לנגוס בחתיכות המנגו והקיווי החתוכים כל כך יפה, אני מניח שזה היה משנה לגמרי את כל התמונה. אני מניח, בעצם אני בטוח, שתחושה של אופטימיות וויטאליות הייתה מציפה אותי והייתי מרגיש שהנה אני נוכח באמת בחיים שלי ואני נחוש ומוכן להסתער על כל האפשרויות המגוונות שהחיים מציעים לי.
או שנניח אני עומד מול המקרר בסוף היום ומביט על התמונות של ילדיי הממוגנטות למקרר ואני מתחיל לחשוב איך הצלחתי לדפוק שתי מערכות יחסים והפכתי לאבא במשרה חלקית שרואה את ילדיו במשמרות ועכשיו יש לי ילדים שחצי מהזמן הם לא יותר מתמונה על המקרר, אז אם פתאום, באותו הרגע הלא פשוט הזה, בום, אורות כבים, מוזיקה מתחילה להתנגן (הצעה מוזיקלית: המוזיקה שתתנגן תהיה ״כתם הפרי״ של אתניקס), וסירת קאנו עמוסת פירות משייטת אליי - או אז, הייתי מרגיש שקרן אור של שמחה ואופטימיות נוגעת בי והייתי פוצח בריקוד קטן כשהפירות על הסיפון מתקרבים אליי. הייתי מרגיש שאני זורח. ללא ספק.
אני בטוח שיספיקו פעמיים־שלוש בשבוע כאלה כדי שמדד האושר הפרטי שלי יעלה פלאים.
״תרצה משהו, אדוני?״, שאל אותי המפעיל של סירת הפירות שעבר בין הנוכחים וביקש לקבל הזמנות. התבוננתי במגוון הפירות החתוכים המונחים על הקיאק: תפוחים, קלמנטינות, מנגו, קיווי, תותים, אשכולות ענבים ירוקים ואדומים, פומלה.
״אתה נראה לי בחור של מנגו, קיווי וקצת פומלה״, הוא אמר בחיוך והגיש לי צלחת קטנה ומלקחיים קטנים. ״נכון מאוד, אני לגמרי מעדיף פירות טרופיים על פירות הדר, אני אדם טרופי באופי שלי״, אמרתי לו ובחרתי לי מבחר מרתק ומסעיר של פירות טרופיים. המוזיקה המשיכה להתנגן, ואני ישבתי ואכלתי פרי אחר פרי בשלווה קיומית.