ארזנו מספיק כדי להטביע את הטיטאניק. שלוש מזוודות בגודל עצום, עמוסות בכל טוב, נאטמו עד לדרגת פקיעה. חיתולים, מוצצים, משחקים, בקבוקים, פורמולה, בגדים קלים, בגדי ים ובגדים בינוניים. שיהיה מהכל. כלבו קטן על הגב שלנו.

יצאנו עם וואחד מטען בדרך לטורקיה. כמדי שנה בפסח, טסנו לאותו יעד. יש לנו מקום קבוע באנטליה. הכל כלול. משהו אקסקלוסיבי. מכיוון שזו עדיין לא העונה, הריזורט ריק עד נטוש, והמחיר סביר בהחלט. נאמר שילמנו כמו שהיינו משלמים עבור שלושה ימים באילת במלון ארבעה כוכבים ועל בסיס חצי פנסיון, וזה במקרה הטוב. הלוקיישן הטורקי גם מאפשר לי לעבוד טיפה ולצלם, אז זה יוצא מושלם. ביזנס פלוס פלז׳ר. 
מעבר למה שנקבע, באנטליה אין צורך להוציא דולר נוסף. האירוח על בסיס הכל כלול פועל שם על סטרואידים: מהבוקר ועד הלילה דוחפים אוכל. פה ארוחת בוקר מפטמת ושם גלידה וסנדוויצ'ים ועמדת אלכוהול. ליד הבריכה ברביקיו, ובלובי נשנושים 24/7. וכמובן, המיני־בר גדוש בחטיפים, שוקולדים ושתייה. הכל כלול בחשבון החופשה. הטורקים כנראה רוצים לחסל אותנו דרך הבטן, וזה עובד להם. 

עלינו למטוס שעות אחרי ערב החג, לפני הסלמה הביטחונית הנוראה שפגעה במדינה. איך שנחתנו, הבנו שטעינו בגדול עם בחירת הגרדרובה. קר עד קר ביותר, ואין לנו בגדי חורף. אחרי שפרקנו את תכולת המזוודות, שהפכה מכורח הנסיבות לבליל בגדים מיותר, עשינו את דרכנו לאחת מחנויות המציאות שיש בקניון הקרוב. ב־200 שקלים סגרנו את הפינה לכל המשפחה ועוד נשאר עודף. אשתי, שהכינה חליפות ובגדים כאילו היינו בראד פיט ואנג'לינה ג׳ולי בימי השיא שלהם, התבאסה ששונמכה לדרגת פלאחית מקומית עם וסט בצבע חאקי. מודה שבעיניי זה היה ממש יפה, וכשחשבתי על המחיר בכלל הוקסמתי. אבל זה היה משברון קטן מול מה שחיכה לנו בהמשך. 

יתוש טורדני תקף אותנו בלילה. בין מאות התרופות והקרמים שהבאנו, שכחנו את דוחה היתושים הנדרש, מה שאפשר ליתוש לחגוג ולקרוע אותנו. הקורבן המרכזי הייתה הבת הקטנה, אמי בת השנתיים מינוס. בכללי היא רגישה ליתושים, והזן הטורקי אכזרי במיוחד, מסתבר. העין התנפחה לה לממדי ענק, ולרגעים נדמתה לקיקלופ קטן ובלונדיני. לה זה לא הפריע. אנחנו לעומת זאת נכנסנו למצב התקף לב. רגשות אשם, זעם פנימי והלקאה על רמת הורות נמוכה. 

העלינו רופא לשיחת ייעוץ בזום (מתברר שכלל ביטוח הוא אחלה ביטוח, לפחות לעניין הזה), קנינו משחות לרוב (ברבע מחיר מישראל) והתפללנו. כעבור יומיים של צער וייסורים, הנגע חלף והילדה שבה לראות הכל ובבירור. הללויה.

בעקבות היחלשות המטבע שלנו, ואחרי שנים, חוזרת התחושה מפעם שהכל יקר. זוכרים את הימים שבהם נסיעה לחו״ל הייתה עניין נדיר והתחשבנו על כל פאונד, דולר או יורו? אז החשבונות הללו חזרו לתמונה. השקל שלנו צנח ב־10% לפחות מול הדולר. חדשות רעות לנו. פתאום, אפילו בטורקיה יש דברים שחושבים כמה פעמים אם לקנות. חבל. 

ומהכלכלה, לביטחון - אף פעם לא הרגשנו פחד בהיותנו בטורקיה, ופתאום בעקבות הבלגן, כשנשיא טורקיה ארדואן נשמע מאוד אגרסיבי כלפי ישראל, ראינו את הכותרות מהארץ ונבהלנו. כששאלו אותנו מאיפה אנחנו, ניסינו להתחמק, להתעלם או להעביר שאלה. 

בנסיעה במונית לקניון השמאטעס הרגשנו אפילו קצת מאוימים, כשהנהג, כנראה מנימוס תמים, ביקש לברר איזו שפה אנחנו מדברים. השבתי במבטא האמריקאי הכי כבד שיכולתי לגייס שאנחנו מניו יורק, ודווקא אז מיכאלה החליטה לשיר שירי ליל סדר. ״שקט״, מלמלה אשתי לעברה. ״לא שרים עכשיו״. הבת הבכורה לא התרשמה מההוראות הלחוצות והמשיכה לזמר כמעט את כל שירי החג ברצף. כבר ראיתי איך לוקחים אותנו לאיראן. כשהגענו למוקד הקניות, שחררנו אנחת רווחה. את הדרך בחזרה למלון כבר עשינו ברגל. הכי בטוח.

יום השואה קרב ובא. השנה זכיתי להיקרא לבית הנשיא, לאירוע מיוחד שישודר בקשת 12. אני בן ונכד לניצולי שואה. סיפרתי מול המצלמות את הסיפור של בני משפחתי והסברתי על ההנצחה שאני עוסק בה. ציינתי גם את העובדה שהם, שורדי השואה, שילמו מחיר כבד מאוד כדי שנשרוד ונחיה כאן, בארץ ישראל. לדעתי אנחנו צריכים להיות ראויים למחיר היקר הזה. משהו שאני מנסה לזכור מדי יום, בטח בימים המתוחים האלה.