התמונה שיצאה מביירות ביום ראשון בבוקר הייתה מתוכננת למשעי כמו המהלך כולו שקדם לה. על כורסאות שמנות ישבו שניים זה מול זה. מצד ימין המארח חסן נסראללה, ומולו אורחו אסמאעיל הנייה. על הנייר, הנייה הוא האיש מס' אחת בחמאס בשבתו כראש הלשכה המדינית. אבל הדמות החשובה יותר נחה בכורסה שלצדו. זהו סגנו סלאח אל־עארורי. אל־עארורי, חבר הזרוע הצבאית, הוא איש המבצעים והמוח המתכנן של הנהגת חמאס בחו"ל. בחדר הצנוע ישבו דמויות נוספות, מעניינות בפני עצמן אבל חשובות פחות. המצלמה תפסה חיוכים, וזו גם התמונה שהופצה מבין כל אלה שצולמו באותו מעמד. דיוקנו של אייתוללה חומייני השקיף על כולם מהקיר.
הייתה להם סיבה טובה לחייך. כמה שעות לפני כן הם השלימו בהצלחה מבצע צבאי מתוכנן שאתגר את מערכת הביטחון הישראלית. חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי הגו את התוכנית וביצעו אותה, כל אחד לפי תפקידו. היא הייתה פשוטה ועלתה יפה: לתקוף את ישראל משלוש חזיתות בזו אחר זו. מתקפה מוגבלת, כמעט סמלית, שתחולל רעש וחרדה בצד השני, אבל לא תידרדר לכלל מלחמה.
ביום חמישי שעבר, צוהריי חג פסח, הפתיעו מטחי רקטות מלבנון את שלוות החג של הישראלים. לפי הבנתו של המודיעין הישראלי, את הירי ביצע מנגנון חמאס הפועל מלבנון, ועל כן העונש צריך לנחות על ראשי חמאס ולא על הלבנונים. שרי הקבינט המדיני־ביטחוני התכנסו לדיון חירום, ובסיומו החליטו לתקוף את חמאס ברצועה. כך נשלח חיל האוויר למבצע לילי בעזה.
הזרוע הצבאית של חמאס הייתה מוכנה. היא הגיבה בירי לעבר שדרות ויישובי העוטף. ליל האש ברצועה הסתיים כמו המטחים מלבנון - ללא נפגעים בגוף משני הצדדים. אבל הוא הכשיר את הקרקע לשלב השלישי בתוכניתם: ירי מסוריה. כך נורה במוצאי שבת מטח רקטות לאזור מושב מיצר ברמת הגולן. גם אז, איש משני הצדדים לא נפגע.
פעם, במהלך האינתיפאדה השנייה, יעץ חסן נסראללה לפלסטינים כי אין צורך לבצע פיגוע מדי יום. די באחד כזה אחת לכמה ימים. בזמן שבין לבין, הישראלים ממילא במתח רב. הם נכנסים לכוננות, סוגרים כבישים, בולשים מכל עבר, ומצויים במתח אדיר. לפי אותו היגיון, אין צורך שכל רקטה תהרוג. כזה היה הירי הרב־חזיתי של סוף השבוע שעבר. מטרותיו, בשלב הזה, היו ליצור תודעה רחבה בשני הצדדים. תודעה שנועדה להראות לערבים, וגם לישראל, כי יש מי שעומד מולה איתן וגובה ממנה מחיר.
משום כך שתקה חיזבאללה לאחר הירי, ושתקה חמאס. כדי לא לחמם את הצמרת הישראלית יתר על המידה. הם רצו לירות ולחזור הביתה בשלום. גם את ירי התגובה מהרצועה ביצעו פעילי חמאס באופן מדוד, כעוצמת התקיפות של צה"ל. גם הוא במקורו לא נועד להרוג.
התוקפנות המשולשת שירתה כמה מטרות אצל הפלגים. בראשן, "אחדות הזירות", ערך שאותו הגתה צמרת חמאס במהלך מערכת שומר החומות במאי 2021. לפי הרעיון הזה, כל הפזורות הפלסטיניות צריכות לפעול במשותף, כאילו היו צבא אחד בעל אגפים ופאות. עזה תערוב לאל־אקצא, לבנון תערוב לג'נין, שכם תערוב לעזה. גם ערביי ישראל יתרמו את חלקם ויעיקו על רשויות האכיפה בישראל בימי חירום, וכשצריך גם הרחוב הירדני יצטרף.
המתקפה תוכננה בשבועות שלפני חודש רמדאן כדי לרכוב עליו ועל המתיחות בהר הבית. יש בישראל הטוענים כי היה קורה בכל מקרה. אני לא בטוח בכך. לא משום שהם לא רצו, אלא כי מתקפות כאלה זקוקות ללגיטימציה, כדי שייראו צודקות בעיני העולם כולו. ישראל נפלה בפח שנטמן לה, ובכך סיפקה להם את ההכשר המקווה. במשך שני לילות, בזה אחר זה, פיזרה משטרת ירושלים בכוח מתבצרים מוסלמים במסגד אל־אקצא. התמונות שיצאו משם סיפקו את התירוץ המושלם לתגובה המתוכננת.
העולם הערבי של פעם
את "אחדות הזירות" מנסה הנהגת חמאס לקדם כבר שנים ארוכות, לא תמיד בהצלחה. אך מאז שומר החומות, היא עלתה על הגל. המטרה היא לעורר את גאוות ההמונים ולגייס אותם למערכה, כל אחד בדרכו וממקום מושבו. עד לפני כמה שנים, התקוממות בהר הבית טופלה על ידי ישראל בגבולות מזרח ירושלים. כיום, מתיחות כזו עלולה להדליק כמה זירות במקביל.
במתקפת הרקטות של פסח טיפסו הפלגים קומה. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר. הם לא רק הפגינו אחדות זירתית, אלא אף עשו שימוש בנשק רקטי. ולא בזירה אחת או שתיים, אלא בשלוש. ולא בפערים של חודשים זו מזו, אלא יממות או שעות.
במקרה הזה, אחדות הזירות איננה פלסטינית בלבד. הנה שוב חוזרים פלסטינים ולבנונים להיאבק כתף אל כתף, כמו בשנות ה־80 הטובות. שהרי חיזבאללה, למרות השתיקה, הם בעלי הבית בדרום לבנון, והם פתחו את הדלת לאלה ששיגרו את הרקטות.
יש מבחינתם גם היבט היסטורי בסיפור הזה. פעם התאחדו מדינות ערב למען פלסטין, אבל מאז דומה כי נטשו אותה. והנה, חזרו אדמות סוריה, לבנון והרצועה לשמש יחד בימות מאבק נגד הציונים. הנה באה לידי ביטוי אחדות ערבית, אחדות פלסטינית, וגם התאגדות דתית למען ירושלים. הכל סמלי אומנם, אבל מבחינתם, זו רק ההתחלה.
השנה ימלאו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. רבים הישראלים שהמלחמה הזו צפה ועלתה באחרונה במוחם, בגלל המתיחות הפנימית שמתחוללת בימים אלה. אבל פעם המלחמות היו שונות. הן התנהלו בחזית, הרחק מריכוזי אוכלוסין. המלחמות של היום הרבה יותר פרימיטיביות. האויב אינו מדינה, אלא ישות צבאית כלשהי, או יחידים, ושדה הקרב הוא העורף. האויב אינו שריון ולא חילות אוויר, אלא אזרח סכינאי או ארטילריה פשוטה. את עמק הבכא החליפו כבישי הבקעה, את מעבר המתלה החליף רחוב דיזנגוף, ואת המוצבים הסוריים בגולן החליפו מחסום חווארה ומעבר גלבוע. אפילו שידורי התעמולה עברו גלגול. מכיוון שהאזרח הוא גם לוחם, והרחוב הראשי הוא גזרת לחימה, התמונה של נסראללה ואל־עארורי נועדה לעשות מה שעשו סיסמאות הרדיו של פעם. להעביר מסרים של אחדות ולכידות, להתחזק ולהרחיב את הסדקים אצל האויב.
טועה ישראל אם היא חושבת כי מתקפת הרקטות הייתה חד־פעמית. את המנגנון הזה הם ינסו שוב בבוא העת, וככל שתגבר החולשה הפנימית אצלנו, כך הם ילחצו יותר על הגז. הצבע חזר ללחייהם אחרי שנים שבהן ננטשה הסוגיה הפלסטינית, וארגונים כמו חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי, ביחד עם האיראנים, הפכו למצורעים ומחרחרי מלחמה. בימים הללו הם חוזרים למגרש בכוחות מחודשים, וישראל היא זו שנקלעת לאט ובהדרגה לפינה.
במדינות האזור עוקבים בעניין רב אחר המשבר הפוליטי בישראל. יש המשמינים מנחת; אחרים מתקשים לפענח את המתרחש ומחכים להתבהרות התמונה. המשבר הזה מתרחש בזמן שבו הבית הלבן נקלע גם הוא לחולשה ביחסי החוץ, ובכך האיץ בסעודיה, בת בריתן של וושינגטון וירושלים, לגלות עניין רב באיראן. ההתקרבות ביניהן החזירה את הצבע ללחיי המחנה האיראני כולו ונטעה בו עידוד רב אחרי שנים של סכנות. דווקא בעיתוי הזה מחליטה ישראל לבחון מחדש את רעיון כור ההיתוך שעליו מושתת קיומה. את כל זה ראו היטב אל־עארורי, סנוואר, נסראללה וחבריהם. ראו, והחליטו להעז.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל