ההתפתחויות שחלו בתחום בדיקות הדנ"א והדיוק שלהן בשנים האחרונות, הראו כי 70% מההרשעות של אסירים שיושבים בכלא היו שגויות. במילים אחרות: אנשים יושבים בכלא על פשעים שלא ביצעו. 21% מהם נידונים למוות. רומן זדורוב הוא אומנם המקרה הכי מתוקשר בארץ, אבל הוא בהחלט לא היחיד.

מה שהוביל לפתיחה מחדש של התיק של זדורוב ולבסוף לשחרורו הוא פיתוחים בתחום בדיקות הדנ"א. מידת דיוק גבוהה של הבדיקה אפשרה להוכיח באופן ודאי שלא נמצאה עדות לדנ"א שלו בזירת הרצח.

כאשר מנסים להבין מה עומד מאחורי מרבית ההרשעות השגויות, מוצאים שהגורם מספר אחת להרשעת שווא הוא עדויות ראייה שגויות. עדים, ולעתים אף הקורבן עצמו, מזהים אדם כפושע אף על פי שהוא חף מפשע. עדות ראייה, בפרט כשמדובר על פשעים חמורים כמו רצח או אונס, אינה דבר של מה בכך. כיצד זה ייתכן שיש כל כך הרבה אנשים שבטוחים למעלה מכל ספק שראו אדם מבצע פשע, כאשר למעשה אדם אחר

ביצע את הפשע?

בשנת 1984, כשהייתה בת 22, עברה הסטודנטית ג'ניפר תומפסון אונס אכזרי במיוחד, שלווה באיומי סכין בדירתה בברלינגטון שבקרוליינה הצפונית. במהלך האונס נשבעה לעצמה ג'ניפר שאם תצליח לשרוד, היא תדאג שהוא ישלם על מה שעשה לה. לכן היא דאגה להתבונן היטב בפניו בזמן שאנס אותה.

ג'ניפר אכן שרדה. עוד באותו יום הרכיבו חוקרי המשטרה בעזרתה של ג'ניפר קלסתרון של האנס מתוך הזיכרון. היא התאמצה להיזכר בפניו האכזריות ושלפה את כל הפרטים שהיו עדיין טריים במוחה. השוטרים השוו את הקלסתרון שהרכיבו לתמונות של פושעים שהיו במאגר שלהם. לבסוף הראו לה החוקרים צילום של רונלד קוטון, צעיר שחור בעל עבר פלילי.

"זה האיש", היא אמרה ללא שום ספק בקולה. קוטון הוזמן למסדר זיהוי. כאשר נכנסה לחדר וראתה מבעד לזכוכית את קוטון כשלידו עמדו חשודים נוספים, היא הצליחה לזהות את קוטון בוודאות מלאה. ג'ניפר אמרה מאוחר יותר, "קשה לי לתאר את השנאה ואת הזעם שחשתי כלפי האיש הזה". קוטון נעצר, נשפט, הורשע, ונידון למאסר עולם.

שלוש שנים חלפו. בשנת 1987 הכניסו לבית הסוהר שבו ריצה קוטון את מאסרו, אדם בשם בובי פול, שהיה דומה מאוד לאנס במראהו. אותו בובי, שישב עם קוטון בתא, התחיל לצחוק על קוטון וסיפר לו בזחיחות שקוטון למעשה יושב בכלא בגללו ושהוא, בובי, האנס של ג'ניפר.

קוטון פנה לעורך דינו וביקש משפט חוזר. במשפט החוזר התבקשה ג'ניפר תומפסון לזהות את בובי פול. ג'ניפר הביטה על בובי, מעל דוכן העדים, והצהירה בשבועה: "מעולם לא ראיתי אותו. אין לי מושג מי האיש הזה".

קוטון המשיך לטעון שהוא חף מפשע, אבל זה לא עזר לו. הוא נשאר בכלא. חלפו עוד שמונה שנים. בשנת 1995, בעזרת טכנולוגיות דנ"א חדשות, התברר בצורה חד־משמעית שבובי פול הוא אכן האנס. קוטון שוחרר מן הכלא לאחר שריצה בו 11 שנות מאסר.

לאחר השחרור שלו, קוטון נפגש עם תומפסון בכנסייה. היא סיפרה על הפגישה: "פשוט בכיתי. הסתכלתי עליו ואמרתי, 'אם אגיד לך שוב ושוב, בכל דקה ובכל שעה של חיי, שאני מצטערת, האם תצליח לסלוח לי?', והוא עשה את מה שלא יכולתי להעלות בדעתי. הוא התחיל לבכות בעצמו, ואמר 'כבר סלחתי לך לפני שנים, ג'ניפר'".

ועכשיו ההסבר

הזיכרון שלנו אינו כונן של מחשב. פרטי מידע אומנם מאוחסנים בזיכרון, אבל כאשר אנו מאחסנים זיכרון מסוים, הוא עובר שינויים. למעשה הזיכרון מאירוע נוטה להשתנות בכל פעם שאנחנו שולפים את אותו אירוע מהזיכרון, מבלי שיש לנו יכולת לחוש בשינוי שחל. לא רק שהזיכרון שלנו גמיש, הוא מאוד רגיש להטיות וסוגסטיות. לכן, אם אני יודעת מהן הרגישויות שלכם, אני אוכל בקלות יחסית לעצב לכם זיכרונות חדשים ולשנות את אלו הקיימים.

בניסוי שערכה הפסיכולוגית אליזבת לופטוס, היא נתנה לסטודנטים לצפות בתאונת דרכים מצולמת. שבוע לאחר הצפייה שאלה קבוצה אחת של נבדקים: "האם ראיתם זכוכיות שבורות על המדרכה בזמן שהרכבים התנגשו זה בזה?". קבוצה אחרת של נבדקים נשאלו שאלה זהה למעט שינוי אחד מכריע – את המילה "התנגשו" היא החליפה במילה "פגעו": "האם ראיתם זכוכיות שבורות על המדרכה בזמן שהרכבים פגעו זה בזה?".

בסרט של התאונה שראו הנבדקים כלל לא נראו זכוכיות שבורות, אבל זה לא הפריע למרבית הנבדקים להגיד שראו. אבל החלק המעניין ביותר היה שנבדקים שלהם נאמר "התנגשו" דיווחו במידה רבה יותר של ודאות שראו זכוכיות שבורות, וכן הם טענו שהיו נפגעים בסרט. בנוסף הם תיארו את זירת התאונה באופן הרבה יותר דרמטי.

בנוסף לאופן ניסוח השאלה, הפרטים שהחוקר מספק ישפיעו על זיכרון הנחקרים. כשאשאל: "זוכר את טלי מהמסיבה, קצת מלאה עם עיניים כחולות, שהתנהגה מוזר כל הערב?", בהתחלה הוא לא יזכור. אחרי שבוע אני שוב אחזור לסיפור: "פגשתי אתמול את טלי מהמסיבה של עידן, היא הייתה מוזרה גם בטלפון".

בשלב זה הוא כבר יתחיל לזכור את טלי ולהתחיל להעלות רישום שלה במוחו. בפרט אם סיפקתי תיאור של מאפייניה כמו צבע העיניים, הגובה או צבע השיער. מעכשיו הרישום של האירוע כבר חרוט בזיכרונו, והוא בטוח שהייתה בחורה בשם טלי במסיבה.

בכל פעם שאנו שולפים חוויה מסוימת מהזיכרון ארוך הטווח ומביאים אותה למודעות, החוויה משתנה מעט וחוברת לפריטי מידע נוספים שצפו ועלו בזמן ששלפנו את הזיכרון. הזיכרון יאוחסן שוב בגרסתו החדשה, אך ללא רישום על התרחשותם של שינויים אלה. תהליך זה גורם לשינוי במבנה של תאי העצב במוחנו.

פרויקט החפות הוקם על ידי עמותה אמריקאית הפועלת לזיכויים של אנשים חפים מפשע שהורשעו לשווא. שני עורכי דין יהודים מ־yeshiva university אמרו לעצמם שאם אפשר לעשות שימוש בבדיקות דנ"א כדי להרשיע פושעים, אפשר לעשות בהן שימוש גם כדי לזכותם. פרויקט זה הביא לזיכוי של 375 איש, מהם 21 נידונים למוות.

מה שמדהים הוא ש־70% מהרשעות השווא היו בגלל עדויות ראייה שגויות, כלומר עד ראייה ולעתים אף הקורבן עצמו שזיהה לכאורה את הפושע. אבל שימו לב לנתון הבא. 62% מסך כל הרשעות השווא היו בתיקי רצח, ואילו רק 11% היו בתיקי אונס. מה ההבדל? החקירה המשטרתית במקרה של רצח הרבה יותר קשוחה ואינטנסיבית, מה שמייצר השפעות פסיכולוגיות חמורות יותר על הנחקרים.

ההתקדמויות הטכנולוגיות מסייעות להוציא את הצדק לאור, אבל כדאי גם להשתמש בהבנות המחקריות החדשות של הפסיכולוגיה בתחום עיצוב ושתילת זיכרונות כדי להביא להכשרות יעילות יותר של החוקרים ולגרום להם לגלות רגישות רבה יותר ומודעות גבוהה יותר להשלכות שיטות החקירה שהם נוקטים.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה