הכל בראש | מרסל מוסרי

אחרי כל 18 קילומטר יש עצירת אוכל ומים, עוד שני קילומטרים הם שם, וזה כל מה שעניין אותו כרגע. גם כשהמ"פ רמז לו שהוא סחב מספיק את האלונקה ויכול להתחלף קצת עם רזיאל או עם דחבש, הוא לא ויתר. בהכנה שלפני מסע הכומתה, בחדר ההדרכות, הסבירו להם שכל קילומטר של נשיאת אלונקה עם אדם עליה שווה לשלושה קילומטרים של הליכה רגילה, בזמן שהרוב השפילו מבט כדי לא להיתקל חלילה באישוניו של המפקד ולקבל את העול הזה, הוא הרים את היד ומרוב התרגשות יצא לו “אני סוחב ראשון". כולם הסתכלו בו, זה לא שהוא היה מצטיין או בולט יותר מדי לפני כן, פעם אפילו עמד למשפט קטן על אובדן של שתי המימיות שלו. הוא ידע שגנבו לו אותן וידע גם מי, אבל לא דיבר וקיבל שתי שבתות בהכנעה שותקת.

אין לו חלק בגוף שלא כואב, והשלפוחיות ברגליים כבר נותנות את אותותיהן. הוא נזכר באורית, אחותו, ששקלה 124 קילו, לא בשל גנטיקה, כולם רזים אצלם במשפחה, סתם כי היא אוהבת לאכול. רגשי או לא רגשי, היא אוכלת. יום אחד נדלקה על מישהו מהשכונה, הוא מנסה להיזכר איך קוראים לו אבל לא מצליח. כשניגשה אליו אורית ושאלה אותו אם בא לו לבוא איתה לריקודי העם במתנ"ס, הסתכל בה הבחור ואמר “וואללה בכיף, אבל יש לי חברה, אל תתבאסי". אורית החליטה שזה בגלל המשקל שלה, לא עזר כשחברות שלה אמרו לה שבאמת יש לו חברה ושהוא אפילו מתכנן להציע לה נישואים. נכנסה בה איזו רוח לא שפויה שהפצירה בה לעשות דיאטה רק בשביל ללכת עם אותו הבחור (יא אללה, איך קראו לו לעזאזל?) לריקודי העם.

הוא ידע שבקרוב לא יהיו להם רגעי החסד הללו, תכף יתגייס והיא מתישהו תרד מהתפוס ההוא ותתחתן, כמו כל החברות שלה. אז נעל נעלי ספורט במהירות ואמר לה “יאללה בואי, תחרות?".

הוא יצא החוצה במהירות, שתי דקות אחריו היא הגיעה, מתנשפת “אתה לא יכול לרוץ לי ככה", נזפה בו “הגוף שלי צריך הכנה". הוא צחק. “זה הכל בראש", הטיפה לו והתחילה בריצה קלה, הוא רץ לאט יותר, בכוונה ונקרע מצחוק מאחור.

“עוד קילומטר וקצת" צועק הסמ"פ והוא נזכר ב"הכל בראש" של אורית. חורף עכשיו, לפנות בוקר, ההר הררי וחשוך מדי - מי המציא את הדברים האלו? מישהו מאחוריו נופל, נראה לו שזה ארקדי הקווקזי, הוא לא גדול כמו אחיו התאום בפלוגה השנייה. כולו צנום וקטן. “ארקדי, מה קרה?", שואל אותו דחבש ועוזר לו לקום, “יאללה קום, אל תיתן לאחיך להגיע לפניך".

הוא נשכב על האדמה, חזהו עולה מעלה ויורד. זה הרבה יותר קשה מהריצה עם אורית והרבה יותר קשה ממה שהוא חשב לעשות בצבא מלכתחילה, זה לא מחשבים ובטח שלא 8200.

בעשר בבוקר, כשיגיעו אל הסוף, יחכו להם המשפחות. רק על זה הוא חושב. בשבתות אף אחד לא בא לבקר אותו, אורית התחילה לצאת עם מישהו שגר בעמק בית שאן, המשפחה שלו היא מה שלהם אף פעם לא היה - אז רוב הזמן היא אצלו, ואמא שלהם, כהרגלה, יוצאת ונכנסת מגהה, כשהטריגר הוא המחשבות על האיש שאהבה בצעירותה, בחתונתה, בזמן שילדה, ופי כמה בלווייתו, כשהבינה שלא ישוב אליה עוד.

ימים אחרי השבעה ישבה בחדר העבודה שהיה של בעלה וכתבה לכל שר בממשלה, לכל עוזר פרלמנטרי, לכל משרד גדול, בין שהוא קשור לחללי צה"ל ובין שסתם לאיכות הסביבה, על הטרגדיה הנוראה שקרתה לה.

היא קיבלה מענה משני שרים בלבד. אחד מאוד לקוני: “אנחנו משתתפים בצערך ומבינים ללבך, והשר מציע את עזרתו בכל דבר שתצטרכי". השני הפנה אותה לשתי עמותות שילוו אותה בצערה, חוץ ממה שגם ככה כבר מקבלת מהצבא. לצערה, אף משרד בממשלה לא מתעסק בהשבת חללים לחייהם, בזה רק המשרד של מעלה מתעסק, וכמו שזה נראה, כבר שנים שהוא סגור.

אין לו מושג אם מישהו יחכה לו וסביר להניח שלא, אבל זה לא מה שמניע אותו. על צווארו הדסקית שהייתה של אביו. את שלו השאיר באוהל. הוא יודע שזה מסוכן וזו חתיכת עבירה. אם המפקד יחליט על מסדר ספונטני ובדיקת תקינות, סביר להניח שייפול. אבל אבא שלו חייב לסיים איתו את המסע הזה, אחרת כלום לא שווה לו. הוא אוכל תפוח, שותה המון מים והנה הם שוב יוצאים לדרך. ארקדי שוכב על האלונקה ומזהיר את כולם שיורידו אותו ממנה קילומטר לפני הסוף, שאחיו והוריו לא יראו שהוא נח.

הבוקר עולה, הם צועדים וצועקים שירי קללות על הפלוגות האחרונות:

הוא שר איתם, והסוף נראה ברקע, זו הרגשה שקשה לתאר, כמו סם כזה שנכנס אל הגוף, חצי הקילומטר האחרון הוא הקורע ביותר, הרגליים שלו רועדות, קצף יוצא לו מהפה, יש לו שפשפת חזקה, והגב שלו גמור.

השירים מתגברים ומתגברים. שורות של הורים נרגשים, זמבורות, חולצות עם תמונות חיילים, דגלי ישראל והמון שקיות עם דברים טובים כבר נראות ברקע. ב־100 המטרים האחרונים הוא מפחד שזה ייגמר, הוא פתאום לא רוצה שזה ייגמר, עכשיו, ברגע הזה, במקום הזה, בשיא הכאב הוא חווה את העונג הגדול ביותר - הוא שייך.

לעזאזל, הוא שייך. הדסקית שעל צווארו מתחממת. “אבא פה איתך". הוא יודע שאבא פה איתו, כמו שהיה איתו כשנפל מהמגלשה אצל הדודים בתל מונד, כמו שהיה איתו בפעם הראשונה אצל רופא השיניים והצחיק אותו מאחוריו, כמו שהיה איתו כשמצא סיגריות בילקוט שלו, וכמו שהיה איתו אפילו בלוויה, כשחיבק אותו והרגיש את ידו החזקה.

כומתות עפות באוויר, הם הגיעו אל הסוף. אמהות בוכיות וגאות רצות אל בניהן ונופלות בין זרועותיהם, אבות מסתירים דמעה ומצלמים, הוא מתיישב ומסדיר נשימה, זה בסדר, יש לו את אבא על הצוואר.

“הנה הוא, כפרה עליך!", הוא שומע קול מוכר ומרים את ראשו. זו אורית והיא יותר שמנה מכפי שהייתה. “הכל בראש, חיים שלי, אני אמרתי או לא אמרתי?", היא מתיישבת על הקרקע ומחבקת אותו, שניהם בוכים. “אורית", הוא מסנן.

סוף.