כמו מאות הכישלונות המפוארים שניסו לפצח את אישיותו של בוב דילן ואת סוד היצירתיות שלו, כך גם ״True West״, הביוגרפיה החדשה על סם שפרד מאת רוברט גרינפילד. דילן ושפרד תעתעו, המציאו סיפורי חיים מפוברקים ופיזרו אלפי רמזים שאמורים היו לעודד אותנו לחשוב; גם מבלי להבין מה הניע אותו ומי באמת היה עד מותו ב־2017 בגיל 73, שפרד משאיל עצמו לסיפור מרתק שבמהלכו הוא חוצה את אמריקה הלוך ושוב, פוגש את היוצרים הגדולים של זמנו, אוהב את הנשים הבלתי מושגות וגם עובר את שיאו ומחליק במדרון בסדרה של החלטות קריירה אומללות. הוא חי את החיים שאנו מאחלים לעצמנו, וגם אם הספר אינו ניתוח מבריק שלו, הקריאה בו מענגת.
הוא היה הנווד האולטימטיבי, יורש מובהק של ג'ק קרואק בדרכים, עם סייד קיק תמידי לצדו, יותר מדי אלכוהול ומילים המתחברות לאמירות קולעות ופוצעות על אמריקה. גרינפילד הוא ביוגרף ותיק ומנוסה, והוא חוזר משדות הציד עם סיפור חייו של שפרד אך לא עם פתרון החידה. הוא אהב כלבים וסוסים, אבל למה התכוון כאשר אמר בראיון, "רכבתי על כל דבר עם שיער"? הוא היה כה מלא בעצמו והתמוגג מדמותו שנשקפה במראה, עד שחבריו רצו לערוך לו "התערבות" כדי להחזירו לגודלו הטבעי. הוא היה מחזאי גדול, אבל הקהל יצא מהצגות שלו בשכנוע עצמי עיקש שהבין את כל מה ששמע.
החוק הראשון לחברות עם סם שפרד היה לא לדבר על סם שפרד. אנשים רבים וחשובים להבנת שפרד שאמורים היו לדבר עם גרינפילד, שמרו על שתיקה. ביניהם או־לאן ג'ונס, אשתו הראשונה, חברתו לחיים ג'סיקה לאנג, אהובותיו פטי סמית, ברוק אדמס וג'וני מיטשל, טרנס מאליק, קית ריצ'רדס, אד הריס, וים ונדרס, ג'ון מלקוביץ', דיאן קיטון ודילן.
הוא נחשב המחזאי האמריקאי הגדול בדורו, ומאז 1964 הוא שרטט את קפלי הקרקע של ארץ ענקית ומיתית שלפניו כמעט לא ניתנה עליה הדעת בתפאורה המהוגנת של דרמה קונבנציונלית. סם שפרד, כמו וולט וויטמן, היה ענק חובק כל; מחזותיו נסקו לשחקים מעל חבלי ארץ שוממים במערב התיכון, העלו על נס את המרחבים, את האנרגיות, את האופטימיות הנאיבית של ארצות שזה מקרוב נגלו. "אני אמריקאי", צרח גיבורו המיוסר של שפרד ב״Operation Sidewinder״, "אמריקאי נוצרתי. נולדתי, גודלתי וחונכתי אמריקאי. צלקות אמריקאיות חרוטות במוחי... דם אמריקאי אני שותת. אני חולם חלומות אמריקאיים... אני טורף את כדור הארץ, זולל ארץ אני".
שפרד הגיע למנהטן ב־1963 כשהיה בן 20. לא היה לו כסף, לא ייחוס וירושה, לא קשרים, שום דבר להיבנות ממנו חוץ מחזותו הנאה, חוכמת רחוב ואישיות הבוקר המסתורי והכריזמטי שניסח לעצמו. אביו היה טייס מפציץ B־24 במלחמת העולם השנייה, והוא חזר הביתה עם תסמונת פוסט־טראומטית שאותה הטביע באלכוהול. הוא היה שיכור מרושע שהוציא את כעסו על משפחתו. למרות כל מה שניסה שפרד לעשות, אביו היה מאוכזב ממנו. הוא השתמש באכזבה שלפתה את עורפו כדי להגדיר את דמותו המסוגרת, האניגמטית, הלקונית וההרואית.
היו מחזאים רבים בניו יורק, אבל שפרד המריא גבוה מהם. הוא בחש בסיר קסמים את תרבות הסמים שאליה נספח, נופים אמריקאיים ודיבור חדש, וכולם היו השתקפות של אישיותו המנושלת, המסויטת והרעבה. הוא היה המחזאי הלוהט של מחתרת התרבות הניו־יורקית וגם נער הפוסטר הנאה שלה, הרבה לפני מודעות התדמית של קלווין קליין עם גברים בתחתונים צרים.
בספרו ״Hawk Moon״, אסופה של כתביו, כתב שפרד: "חושך ואור. תמיד נמשכתי אל האפלה. אל השחור. אל המוות. אל הדרום. עכשיו מועדות פניי לכיוון הנכון. הלאה מהצפון המיופייף. הלאה מהלובסטרים האדמדמים והכנסיות הלבנות ובתי העלמין, ממלחמת האזרחים והבזארים הכפריים, אל הביצות, היובלים, הקייג'נים, נחשי המים, המארדי גרא, הקרוקודילים".
שפרד גילה מה הבריות רוצות ("קדוש עם פה של קאובוי") ואחר ירק את זה חזרה ישר לפרצופם, פקח את עיניהם לראות את הבלות ואפסיות תשוקותיהם ומשאלות לבם. גיבוריו, כמו קרואו והוס ב״Tooth of Crime״, הם אלילי רוק'נרול החולשים על מרחב המחיה שלהם, נדחפים לדו־קרב קטלני של מילים ומוזיקה, אבל שניהם גם קורבנות הבידוד שבו בחרו מרצון לצורך בניית המיתוס האישי שלהם ואחר לצורך עמידה בו. הוא היה מתופף בלהקה שחיממה לפינק פלויד; הוא כתב את הסרט "נקודת זבריסקי" בהזמנת אנטוניוני; נזרק עם קית' ריצ'רדס שידע טוב מאחרים עם מי שווה להיות בווילה בדרום צרפת; והצטרף ל"Rolling Thunder Revue" של בוב דילן כלוחש סתרים ושותף לכתיבת שירים. שפרד היה כה יפה תואר, כה גבוה וגרום, כה מדכא לגברים להיות בסביבתו, שדילן, המשורר שאינו מואס בסגידה, רחש לו טינה גלויה ועוינת. כמו דילן, היה מותר לדבר בו רק טובות או לא לדבר בכלל. שפרד גרם לגברים להרגיש נחותים - חזותית ואינטלקטואלית - כי גברים רגילים נראים מטופשים עם קיסם בין שיניהם. עם השן השבורה בקדמת פיו, שערו הגלי שנהג להעביר בו את אצבעותיו, ושתיקותיו המייסרות - שפרד שרד אמירות כמו, "למדתי יותר במרוצי כלבים מאשר משייקספיר", ו"אני משחק בסרטים כדי להאכיל את הסוסים שלי".
הוא הפך לחובב נלהב של מרוצי כלבים. הוא ושחקן תיאטרון אנגלי בלונדון - שם לא הבין הקהל את הסאבטקסט של המחזות שלו - רכשו במשותף כלב מרוץ ונהגו לצאת איתו לתחרויות. מי שהכיר את שפרד טען שלא היה עולה על הדעת לראות אותו ללא אישה. אך האמת שללא כלב לצדו, לא ראו אותם אף פעם. משהו בדבר המשוואה האמריקאית של מה צריך גבר כדי שלא יהיה ספק בגבריותו. רובה, היכולת לשתוק ולשתות ללא גבול, מגפיים, סוס וכלב.
״Fool For Love״ הצית בתחילת שנות ה־80 את מנהטן. עוצמתו של המחזה הייתה מפחידה. זוג נאהבים מסוגרים במוטל בפאתי מדבר מוהבי כשהם שמים לעצמם למטרה לענות ולייסר פיזית זה את זה כדי להגיע אל נשמותיהם. דמותו הערטילאית של אביהם המשותף אורבת בשולי הבמה, אומר את מה שיש לו לומר על הזעם משולח הרסן שהביא לעולם.
פטי סמית': "סם אהב להיות בתנועה. הוא היה משליך חכה או גיטרה אקוסטית למושב האחורי של הפיק־אפ שלו, לפעמים כלב, תמיד מחברת ועט וחבילת ספרים. הוא אהב לארוז ולעזוב ללא התרעה, תמיד מערבה".
הוא היה במיטבו בסרטים כמו "הצוות המובחר", על פי ספרו של טום וולף על תוכנית החלל האמריקאית, שם גילם את דמותו של טייס הניסוי המיתי צ'אק ייגר, ששבר את מחסום הקול ואת מאך 2. הסרט נודד ברחבי אמריקה אך שפרד ואשתו גלניס (ברברה הרשי) אינם זזים משדה התעופה הקטן במדבר. זה היה משחק מדויק שעליו היה מועמד לאוסקר - שאותו הפסיד לג'ק ניקולסון בתפקידו כאסטרונאוט לשעבר ב"תנאים של חיבה".
ועדיין ראוי היה לשאול מדוע דווקא שפרד, שאמור היה להעלות את לוס אנג'לס באש ולנגן בגיטרה מעל הלהבות, הגיע להוליווד. מילא ניו יורק, שתמיד אפשר היה להתלכלך בה ב"צ'לסי הוטל", במועדונים בווילג' ובאווירה שחגגה אינדיבידואליות כמו זאת של שפרד. "יש בה, בלוס אנג'לס, העמידות הזאת", אמר שפרד. "היא עמידה לחלוטין בפני כל התקפה, היא בלתי חדירה. לא חשוב מה תגיד עליה, לא חשוב כמה תבקר אותה, היא תוסיף להתקיים. להיות מנוונת ומושחתת. זה מקום מדהים. ללא ספק עיר העתיד". באל־איי נהג להתגורר ב"שאטו מרמונט", המלון המיתולוגי שבו ניתן לשמוע בלילות ירח מלא את ג'ים מוריסון.
"אין לי קריירה קולנועית", אמר שפרד במגננה אינסטינקטיבית של יוצרים מרמתו שלא היו אמורים להידרדר למשחק וגילו באמצע החיים שהכסף נמצא בקולנוע ולא בהילת מחזאי או סופר. תפקידו הראשון היה של חוואי חולני הנלכד בקסמה של אשתו של אחד מעובדי החווה ב"ימים ברקיע" של טרנס מאליק. דבר מסימני ההיכר שעשו אותו לאגדה קולנועית לא היה שם. הוא היה צעיר מדי.
בהתחלה עבד על אש קטנה. "צילומים נמשכים שלושה חודשים וכולם נוראיים. אתה ממתין ימים בקרונוע עד שעוזר הפקה עם מכשיר קשר חובט לך בדלת. צריך לאכול את הטינופת ולשתוק. זו אחת הסיבות שאני שומר על ריחוק. הסיבה האחרת היא שאין הרבה חומר ששווה לעשות אותו. אני קורא תסריטים וברובם הם חומר אפיזודי מהסוג של גבר פוגש אישה. עיבוד של ספרים לסרטים הוא ממש מחלה בהוליווד".
ואז בא "קאנטרי" הקודר על מצוקת האיכר האמריקאי המודרני עם ג'סיקה לאנג, שאיתה נשאר 27 שנה ועבורה עזב את אשתו הראשונה ובנו הצעיר. היא עזבה עבורו את רקדן הבלט מיכאיל ברישניקוב. "אינני יודע מדוע אני חוזר לימי שתייה נוראיים והתנהגות רעה", אמר שפרד אחרי הפרידה מלאנג, "הרסתי קשר מדהים מתוך חוסר התחשבות גס ברגשות הזולת, והקטע הנורא ביותר הוא שאינני יודע כיצד זה קרה".
ככל שקו השיער שלו נסוג ובחזיתו צימחה כרס בירה קטנה, הפך פחות בררני ויותר נזקק לכסף. בבחירת ליהוק מוצלחת גילם את סופר המתח האלכוהוליסט והקומוניסט דאשיל האמט בסרט המתאר את הרומן שלו עם המחזאית ליליאן הלמן (ג'ודי דיוויס) ואת מאבקו בסנאטור ג'ו מקארתי ב"דאש ולילי". הוא גילם גנרל מושחת בסרט פעולה מקושקש בשם ״Stealth״. הוא היה פרנק ג'יימס, אחיו הבוגר של ג'סי ג'יימס ב"הריגתו של ג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" עם בראד פיט בתפקיד ג'סי.
כאשר הזקין החל להיות מלוהק לתפקידים שחזרו על עצמם: הדוד המתון של כוכב הסרט הכספיתי. כך היה ב״Mud״ עם מת'יו מקונוהיי. ב״Into the Furnace״ עם כריסטיאן בייל וקייסי אפלק. הוא היה אביה של נעמי ווטס כאשר גילמה את ואלרי פליים, סוכנת ה־CIA שזהותה נחשפה על ידי ממשל בוש. הוא היה בוץ' קסידי ב"Blackthorne", גרסה רוויזיוניסטית שלפיה לא מת קסידי בבוליביה והוא חוזר לאמריקה. הוא שלח לפטי סמית' מכתב מהרי בוליביה, שם צולם הסרט.
סמית': "הוא שר בהרים ליד המדורה, שירים ישנים שנכתבו על ידי גברים שבורים שהיו מאוהבים בטבעם הנמוג. עטוף בשמיכות, הוא ישן מתחת לכוכבים, מרחף בעננים".
"פריז, טקסס" היה רעיון של וים ונדרס, שקרא את "רשומות מוטל" ורצה לעבד אותו לסרט, אבל במקום זאת הוא הזמין את שפרד לכתוב איתו את "פריז, טקסס" עבור הארי דין סטנטון. שפרד כתב את הדיאלוגים לסרט, והם שנותנים לסרט את קולו המיוחד ואמינותו האנושית, אף שאינך יודע מדוע תינשא נסטסיה קינסקי לסטנטון.
איכותו כשחקן, כתבו רבים, הייתה דמיונו לגארי קופר הלקוני, שלא אמר הרבה והעדיף לבלות את זמנו בציד עם המינגוויי. מדובר בגרעין הקשיח של הגבריות האמריקאית המלוהק בגברים שהבינו את התפקיד שניתן להם, ומילאו אותו על הצד הטוב ביותר. הם נוהגים בפיק־אפ עם רובה תלוי בחלון האחורי. כלבם הנאמן יושב לידם במושב הקדמי. הרובה או האקדח ביניהם. הם מעריצים את המורשת האינדיאנית של אמריקה ומבקשים לכפר על העוול שנעשה לה. הם כותבים או שרים רזה וגברי ומנגנים בגיטרה גם כשלא הייתם מצפים לכך. שפרד ניגן בגיטרה ושר בקול נעים עם הדים של דילן.
שפרד חלה ב־ALS, אחת המחלות המסריחות ביקום הנקראת גם מחלת לו גריג, על שם שחקן הבייסבול שחלה בה. מחלה ניוונית כואבת ונטולת מרפא. היא שהרגה אותו. הוא הצליח לשמור את דבר מחלתו בסוד ועבד כל עוד יכול היה. בעיקר טוב שהספיק להשתתף בסרט התיעודי ״Dark & Shepard״, המתעד חברות בת 40 שנה עם אביו של אשתו הראשונה. חברות ששרדה הכל ומאופיינת בחליפת מכתבים מרגשת שנקנו בחצי מיליון דולר על ידי אוניברסיטת טקסס לאוסף וויטליף שלה. הסרט מתעד את חלקם של המחברים בהתקנת המכתבים לדפוס עד ששפרד מודיע לג'וני שנמאס לו ועוזב את הפרויקט לא גמור. רגעי הצחוק, האושר והחברות בין השניים, מספקים הצצה נוספת למורכבות שהייתה סם שפרד. הספר מספק הצצה לידידות שורדת־כל בין שני גברים שהגורל הפגיש.
שפרד כתב אוטוביוגרפיה קצרה שנקראה כמכתב פרידה. היה חשוב לו לומר את המילה האחרונה על עצמו לפני הספדים של אחרים. לקראת הסוף לא היה מסוגל להרים את ידו ולהחזיק עט. משפחתו סעדה אותו ופטי סמית' ישבה לידו, והוא הכתיב לה את מילותיו הכתובות האחרונות.
פטי סמית': "ערב אחד בביתו בקנטאקי, הלך סם למיטתו, נשכב, נרדם וישן שינה סטואית ואצילית. שינה שהובילה לרגע ללא עדים, שבו אהבה הקיפה אותו ויחד נשמו את אותו אוויר. ירד גשם כאשר נשם את נשמתו האחרונה, בשקט, כפי שאיחל לעצמו. סם היה גבר פרטי. אני מכירה כמה גברים כאלה. עליך להניח להם להכתיב כיצד יתנהלו הדברים, עד הרגע האחרון".