דוד יהונתן יקר, היית מורה רוחני בעולם סוער מרוחות ומשורר בעולם שזקוק לחרוזים. לימדת אותנו שאם אנחנו רואים זמן בסביבה כדאי לקחת אותו ושאין מדינה לאהבה ושצריך לקום להתעורר, ללכת למקום אחר ובאופן אישי ציידת אותי בכמה מהעצות הטובות ביותר שקיבלתי.
יהונתן גפן, מגדולי היוצרים והפזמונאים בישראל, הלך לעולמו בגיל 76
חברו הקרוב של יהונתן גפן ז"ל ספד לו: "מעולם לא חשתי כאב כזה, הוא סיפר לי שכתב ספר חדש"
מגיל צעיר עשית לי סיור מודרך בחוש הדמיון. כשהייתי ילד הבאת לי את "הכבש השישה עשר" שממנו למדתי איך שיר נולד ושיש כבשים שלא הולכות עם העדר.
אחר כך הבאת לי את "הדרקון הלא נכון" ולא נשרפתי מהעשן שהוא נשף, וכשהגעתי לגיל 19 קראתי את "אישה יקרה" ועולמי התהפך. הכרת לי את המשפחה המשונה שלנו מנקודת המבט של הפצעים ובזכות המילים שלך יכולתי, להרגשתי, קצת יותר בנוח להרגיש לא שייך. אמרת לי שזה בסדר להרגיש שהעולם מקום זר ושאני לא היחיד שמרגיש כך. תמיד הרגשתי שאתה פנס שמאיר את האדם היחיד ולא את הקבוצה, את הפלוגה, האוגדה או העדר.
לפני כמה שנים, כתבת לי מכתב שנפתח ב"ליאור בנבנדודי האהוב, כשהייתי ילד פרוע ושובב במושב מה־יגידו, השכן שלנו, סבא חבינסקי הזקן, היה קורא לי מדי יום בקולו הרועם ואומר: "נו יותי, מתי כבר תהיה בנאדם?!!" אני בן שבעים ושלוש ועדיין לא ממש מבין למה הוא בדיוק התכוון..."
ולפני כמה חודשים הגיע לפתח ביתי ספר שירי הילדים שלך "סיפורים ושירים שענת אוהבת במיוחד" ומאז הבת שלי אלינור יודעת ש"לפעמים אפשר לחלום שהשולחן בכלל אדום, שהדשא הוא ים ושמרים היא לא מרים". באמת שהיית מהאנשים שגרמו לי להרגיש שאני בצד הנכון של החיים ושאסור לי לתת לאף אחד להגיד לי שאסור לחלום. חלומות ושירים הם המרכיבים החשובים ביותר של הקיום. זה מה שלמדתי ממך.
אוהב אותך, בנבנדודך ליאור