גם לו"ז המו"מ הצטמצם תוך כדי תנועה: משלושה ימי עבודה מלאים שתוכננו מראש עשו הצוותים בקושי יום וחצי. הדיון הראשון ביום שני אכן התפרס על פני כל היום, הדיון השני במספר, שנקבע ליום המחרת, כבר הצטמצם לשלוש שעות בלבד (אם כי מסיבה מספיק חשובה: הדיון של הקבינט המדיני־ביטחוני, שהצריך את נוכחות חברי הצוות של הקואליציה, השר רון דרמר ומזכיר הממשלה יוסי פוקס). דיון המו"מ השלישי, שאמור היה להתנהל אתמול, בכלל נדחה ליום ראשון. גם לכך הייתה הצדקה חשובה למדי – כינוס ישיבת הממשלה בעיר שדרות.
לא רק קצב ההידברות הואט, אלא גם הרכב המשתתפים דולל. יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לא הגיע לשיחות מלכתחילה; מפלגת העבודה, שהפגינה נוכחות דקלרטיבית־ביקורתית, פרשה מהמשחק כבר בתחילת המחצית הראשונה, ובכך הותירה את מלוא השדה לשני חברים בלבד: יאיר לפיד ובני גנץ.
ההילוך הורד בצורה ניכרת לעין. פתאום נראה שלא ממש בוער להם לנצל כל רגע של עצירת הרפורמה ועצירת המחאה הרבתי על כל ימי זעמיה ועל כל שיבושיה. מי היה מאמין רק לפני שלושה שבועות, עת הודיע ראש הממשלה על עצירת הרפורמה לטובת מתן הצ'אנס להידברות, כי זה יהיה הלך הרוח של אותה ההידברות, כבר בשבוע הראשון של השיחות המהותיות.
גם לפני כן, במהלך שלושת השבועות של ההידברות על ההידברות, של השיחות על השיחות, של ההכנות ובעיקר של הרבה הצהרות ויח"צ, הלכה והתחזקה התחושה כי לאירוע ההידברות סביב הרפורמה המשפטית קורה בדיוק מה שקרה לאירוע אחר, ותיק הרבה יותר, הידוע תחת שם הקוד "תהליך השלום לקראת הפתרון של שתי מדינות לשני עמים".
חשוב שהקונספט הזה יהיה קיים ויהיה באוויר. חשוב לדבר על חשיבותו, וחשוב לדבר על הצורך להמשיך לדבר עליו. חשוב גם שיהיו אנשים שבאמת ובתמים ימשיכו להאמין כי מימוש הפתרון הוא משהו מציאותי שאפשר להשיג. ועדיין – ההבנה הגורפת בקרב רוב הציבור היא כי הפתרון החשוב הזה אינו דבר בר־השגה בזמן הנראה לעין.
אחרי קצת פחות מחודש מאז עצירת החקיקה, מתברר כי מתווה הרפורמה המוסכם והמקובל על רוב העם הוא למעשה פתרון שתי המדינות החדש. רק שאסור לומר זאת בקול, לפחות לאלה שחפצים חיים פוליטיים טובים וארוכים. העם נחרד ממה שחווה בשלושת החודשים של קידום הרפורמה והמחאה.
הדבר היחיד שאליו הציבור לא רוצה לחזור הוא המצב ערב ההקפאה: של הרפורמה ושל המחאה במתכונתה החריפה. הפוסט־טראומה הזאת באה היטב לידי ביטוי בסקרים האחרונים, שהעניקו את הפרס הראשון לאחד שקלט את הלך הרוח הזה וכבר ידע לתרגמו להתנהלות פוליטית בפועל.
אומנם לפרס האלקטורלי שקיבל בני גנץ בכל הסקרים, שהפכו את מפלגתו לראשונה בגודלה במערכת, יש טעם לוואי מריר של תזמון לא רלוונטי (אם ערב בחירות הסקר הוא בושם להריח אותו אך לא לשתות, להגדרת שמעון פרס עליו השלום, כל שכן סקר תחילת הקדנציה הוא בקושי מטהר אוויר במרחב ציבורי). ועדיין, הזינוק המטורף של המחנה הממלכתי מתאר את הרצון העיקרי של הציבור – אל תחריבו לנו את החיים.
באשר לתוכן של השיחות ב"וולדורף אסטוריה", זה היה יותר מייפוין של סוגיות המחלוקת מאשר הניסיון לפתור אותן. כל צד כמובן בא מוכן והביא איתו סט רעיונות יצירתיים יותר או פחות. כך, הקואליציה הציעה למנות חמישה נציגים לכל צד בוועדה לבחירת שופטים, והגורם ה־11 יהיה שופט עליון או שופט מחוזי בדימוס שימונה על ידי שר המשפטים ובכך, לצד הגברת האיזון בין הקואליציה לאופוזיציה, הקואליציה עדיין נשארת עם הרוב.
לעומת זאת, הצוות של גנץ הבהיר כי מבחינתם "ניתן להגיע לאותן תוצאות בהרכב הוועדה הקיים עם תיקונים מסוימים". התיקונים שהוצעו: לעגן בחוק את מעמד נציג האופוזיציה; נציגי לשכת עורכי הדין נשארים במשחק, רק שאחד מהם יהיה מטעם הקואליציה של לשכת עורכי הדין, והשני – מטעם האופוזיציה של הלשכה.
מחלה כרונית
כאן מגיעה מילה טובה ליו"ר לשכת עורכי הדין עמית בכר. הוא זה שעמל על כך שהלשכה תישאר בתוך הרכב הוועדה, לפחות במתווה של המחנה הממלכתי. בשבועות האחרונים נפגש בכר עם אנשי הנשיא ועם נציגי המפלגות, ולא שקט ולא נח עד שלשכת עורכי הדין תפסה מקום מכובד במתווה של אנשי גנץ. לא שהצד השני הראה סימני הסכמה לכך, אך זה כבר סיפור אחר.
נראה כי אף אחד מאלה שבילו כמה שעות טובות בחדר במלון "וולדורף אסטוריה" לא חי באשליה כי ההסכמות מחכות מעבר לפינה, ונשאר רק קצת זמן ורצון טוב כדי להביא אותן לעם. לא לשווא בימים האחרונים הלכו והתרחבו התדרוכים כי בחודש הקרוב תעסוק הקואליציה לא ברפורמה, אלא בתקציב ובחוק הגיוס, שלפי ההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד לחרדים חייב לעבור בד בבד עם אישור התקציב.
ראשית, זוהי אמת. הגיוס והתקציב אלה שתי נקודות שחייבות לעבור ללא דיחוי ומסיבות ברורות. ונקודה נוספת (שעליה לא מדברים כלל, אך בפועל היא מופיעה בלו"ז הקואליציוני הלא רשמי) היא הפתרון להחזרת אריה דרעי לשולחן הממשלה.
דרעי לא ויתר ולא יוותר על שני המשרדים שלו, והעובדה כי מינה לשני התפקידים הכבדים האלה את ח"כ משה ארבל ולא שני שרים היא הוכחה נוספת לזמניות המינוי ולכוונתו של יו"ר ש"ס לחזור בכבודו ובעצמו לשתי הלשכות המיניסטריאליות. לא על חוק "דרעי 2" הוא בונה, אלא על תמיכת הנשיא בפתרון עבורו.
מתווה הנשיא אכן נותן מענה ופתרון להשבת אריה דרעי לממשלה. דרעי הכי לא מעוניין בקרב נוסף מול מערכת המשפט, ומאמין כי התמיכה שניתנה לו במסגרת מתווה הנשיא תהיה מספקת כדי לפתור את הסוגיה ללא רעש וללא קולות הקרב בסגנון יריב לוין השנוא עליו (הסגנון, לא יריב לוין).
מבחינת נתניהו ומבחינת אנשיו, הלו"ז האמיתי ולא ההצהרתי צריך להיות בדיוק כזה: הגיוס, התקציב, הפתרון בשביל דרעי – ואפשר לחזור לחיות במקום לשרוד ולהתמודד.
ומה עם הרפורמה, עם ההידברות ועם העובדה כי לא רק הרפורמה הוקפאה זמנית אלא גם המחאה? מבחינת נתניהו יש להוריד את ההילוך עוד יותר ולאט־לאט להפוך את הרפורמה מסוגיה בוערת למחלה כרונית. למשוך את השיחות על האש הכי קטנה, לדווח מדי פעם על התקדמות ומעת לעת על הפערים שעוד צריך לצמצם.
הכי טוב תוך כדי גם להעביר החלטה פופולרית בתחום המלחמה ביוקר המחיה – ואפשר להמשיך להידבר, לשמחת כל הצדדים, עד יעבור זעם. או אז יהיה אפשר לקדם את סוגיות הרפורמה אחת־אחת, בשיטת הסלאמי.
ואם לא ילך – אז להמשיך לחמם על אש נמוכה כדי שלא תגדל אכזבת הציבור מחד ואכזבת יריב לוין ואכזבת אנשיו מאידך. השאלה היא אם גם הצד האופוזיציוני של ההידברות יהיה מוכן לחיות בשלום עם השיחות שיתנהלו בקצב ובמינון המועדף מבחינת הקואליציה.
מוכיח בשער
"הרי אין מי שמכיר את נתניהו יותר טוב ממני. הקשבתי היטב לנאומו על ההידברות בבית הנשיא. כל מה שהוא רוצה זה לעבור את 29 במאי – את יום הזיכרון ויום העצמאות, ובעיקר את ההצבעה על התקציב. עד אז – כמה שיותר להרדים את המחאה. ממה שאני שומע, נתניהו מנסה להגיע להסכמות בסעיפים זוטרים, וכל השאר לדחות למועד בלתי ידוע. זאת הטקטיקה שלו כרגע, ואנחנו לא ניתן לזה יד.
"נכון שהגישה שלנו היא לא פופולרית, אבל אנחנו לא שבשבת. נתניהו הוא שבשבת קלאסית: ברגע שראה מה קורה אצל גנץ בסקרים, מיד שינה את התקליט וגם אימץ פתאום גישה ממלכתית. ואילו אני עם האמת שלי אלך עד הסוף, ולא משנה אם זה פופולרי. אני בטוח בצדקת דרכי, וכשזאת העמדה שלי, היא יכולה להיות הכי לא פופולרית, אבל אני אחזור עליה בכל מקום ובקול הכי רם, ולא מעניין אותי מבחן אלקטורלי. המחויבות שלי היא להגיד את האמת ולא להביא מנדטים. בשביל זה נבחרתי.
"אני אומר שכל מה שעושים ב'הידברות' – זה נזק. כי במקום להגיד את האמת, מנסים להשלות את הציבור כאילו יש אופציה של פשרה. להמשיך את ההידברות – זה להקריס את המדינה. אבל אני לא נותן עצות כשלא שואלים אותי – לא לגנץ ולא ללפיד".
"אגב, פניתי ליולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, בבקשה לקיים דיון בוועדת המשנה עם גורמים מוסמכים בשאלה אם אכן הסבירות של עימות רב־זירתי היא גבוהה, וכן לבדוק את המוכנות שלנו לעימות כזה. לא ידוע לי אם הדיון התקיים – אני לא חבר בוועדת החוץ והביטחון. מקווה שכן, כי זה חשוב. הזכרתי לו גם שכשהייתי יו"ר ועדת החוץ והביטחון, לקראת התאריך של מלחמת יום הכיפורים ביקשתי להוציא פרוטוקולים של דיונים בוועדה דאז. הדיון האחרון היה בקריה ביום חמישי, ודיברו על כל דבר חוץ מהדבר העיקרי.
"ברור לי שכל מה שנתניהו כרגע עושה, עם ההאשמות של הרמטכ"ל והמטה הכללי על כך שלא מטפלים בנושא הסרבנות – זה פשוט בניית מסלול להפוך את הרצי הלוי לשעיר לעזאזל במקרה שמשהו לא ילך כשורה וחס וחלילה ניכשל במשימות ביטחוניות. בסופו של דבר, אנחנו מכירים את דפוסי התנהגותו של נתניהו – הוא לעולם לא לוקח אחריות, כמו שראינו במקרה של אסון מירון".
"כשבן אדם חולה, אתה לא מתחיל מיד עם ניתוח קשה ומורכב. אתה מתחיל עם סירופ או כדור כזה או אחר. כל עוד המצב מאפשר, מנסים עוד איזו גלולה, עוד משחה פה ושם. אבל כשכל זה לא עוזר והכל מידרדר, אתה מבין שחייבים לבצע ניתוח. כואב, מורכב, אבל אין ברירה. כי בלי זה אתה מסכן את עצם קיומנו.
"יש שלוש סוגיות שאנחנו חייבים להכריע בהן. דבר ראשון – שוויון בנטל בלי שום פטור של 'תורתו־אומנתו', אפילו אחד. דבר שני – חוקה. דבר שלישי – לימודי ליב"ה. על הדברים האלה אי אפשר לוותר יותר. כל זה כשש"ס ויהדות התורה בחוץ, כמובן. וכל מי שמדבר גבוהה־גבוהה על החוקה והגיוס ובסתר לבו מייחל לקואליציה עם החרדים, משלה את עצמו ואת הציבור. ותפקידי כמנהיג הוא גם להזהיר.
"כבר עשינו הכרעות בכוח בעבר. כך, ראשי הציבור החרדי התנגדו לשפה העברית, רוב המנהיגות החרדית התנגדה להקמת מדינת ישראל. ובכל זאת הקמנו מדינה. במקרה המדובר לא צריך לכפות בכוח, אבל לא צריך גם לסבסד: מוסד לימודי שלא מלמד לימודי ליב"ה – שלא יקבל שקל אחד! נקודה".
"כבר הגעתי להסכמה לגבי מתווה גיוס הרבה יותר נוח עם החרדים ועם נתניהו, העברנו אותו בקריאה ראשונה, ואחר כך פשוט רימו אותי. כשר הביטחון נתתי הזדמנות – הם פספסו אותה, ומבחינתי אין יותר שטיקים במתווה הגיוס. רק מתכונת אחת: בגיל 18 כולם חייבים ללכת לצבא או לשירות אזרחי. יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים. אי אפשר לחזור לנקודת ההתחלה".
"המהפך היה ב־1977. מאז עברו 46 שנה. מתוך 46 שנה, 39 שנה הליכוד בשלטון. ש"ס משנת 1984, למעט אולי שנתיים, תמיד נמצאת בקואליציה בעמדות מפתח. כמה אפשר כבר להסית ולהתסיס, לנצל את הקרע ולנגן על הנימה הזאת?
"אני זה שמייצג אזרחים סוג ב'. אזרח סוג ב' זה אזרח חילוני שמשרת בצבא, עושה מילואים, משלם מסים. האזרחים האלה הפכו לאזרחים סוג ב'. אפילו שיש חבר'ה חובשי כיפות נהדרים שמשרתים בצבא, מלח הארץ באמת – גם להם יש מוסדות חינוך משלהם. חינוך ממלכתי־דתי מקבל תקציבים יותר מכל מערכת חינוך אחרת. ויש להם תקציבים ומוסדות סביב בתי הכנסת שלהם. וכל החרד"לים בכלל הפכו למשיחיים. הציבור שבאמת נושא בנטל מלא ומקבל הכי מעט גם מבחינת התמורה וההערכה זה הציבור החילוני".
"ובכלל, התקציב הוא לא מציאותי. זה התקציב שמביא אותנו כבר בחודש יולי למשבר כלכלי מהחריפים שידענו. ואם נתניהו נבחר על בסיס יוקר המחיה, התקציב המדובר רק יגביר את יוקר המחיה. הוא פשוט אנטי־כלכלי. כשאתה מסבסד לאברך מעונות יום, למה שילך לעבוד?".
התרעות פיקוד העורף