יובילו אצלי האלוף נחמיה תמרי, שנספה בתאונת המסוק עם ראש לשכתו ושני הטייסים; תא"ל ארז גרשטיין, שנפל בקרב בדרום לבנון; אל"ם נבי מרעי; תא"ל שמואל אלדר מפקד פלמחים; אל"ם אורי טייץ מפקד שייטת 13; חברי סא"ל דולב קידר עם החיוך המקסים; וסא"ל יוסי קורקין מהשייטת - זיכרונם לברכה. יחלפו מול עיניי גם דמותם של אילן, אסף ורונה רמון ז"ל; וזו של רס"ן אורי אזולאי ז"ל מקריית שמונה; ושל רס"ן איתן בלחסן מהצנחנים ומהגליל; וחיוכו הקפוא של סמ"ר ליאור זיו מדובר צה"ל, שנפל בקרב ברפיח; ושל יגאל דהאן מהגרעין בלהבות חביבה; של אילן רועה מקול ישראל, שנפל בקרב בלבנון בעת מילוי תפקידו; של סמ"ל רועי מסילתי, הבן של רינת חברתי מהקיבוץ; וגם דמותם של אמיר מלט, החייל שנהרג בתאונה מטופשת, ושל אמו שולה שהתאבדה על קברו. יהי זכרם ברוך.
לא היו אז ישראל הראשונה והשנייה. אבא יעקב ז"ל נולד בתל אביב בשכונת נווה שאנן, בן לעולים מסוריה, תלמיד "ביאליק", חניך בתנועה וכדרך הטבע - התגייס לשורות הפלמ"ח להכשרה בתל יוסף ובגבעת חיים. במלחמת העצמאות לחם בקרב על לוד ונפצע ברגלו מצרור כדורים, ואחר כך בקרב הקשה על מלכיה, שם גם נמנה עם הגרעין המייסד של הקיבוץ, עד שנקרא חזרה לעיר כדי לעזור בכלכלת המשפחה.
כשהייתי יועץ לשר הביטחון, הצעתי לו להגיש תביעת הכרה בנכות. הוא סירב והשיב לי "חצי מחלקה מתה, אני זכיתי ורק נפצעתי". הוא היה טפסן בניין בסולל בונה, ולאחר שנפל מהפיגום בקומה הרביעית והשתקם, הוא עבר לסלול את כביש אילת־שארם על האספלט הלוהט, ללא מיזוג אוויר ועם "יציאות" של אחת לשבועיים. ובדרך היו גם מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.
את עודד פגשתי השבוע בגן גורו, ממפעלי התיירות של ניר דוד. הוא מנהל את גן החיות האוסטרלי המקסים הזה, והוא מספר לי שהשנה, בבוקר יום העצמאות, תהיה זו הפעם השנייה שבה יתקיים בבית הקהילה (שילוב של בית כנסת ובית תרבות) מעמד קריאת מגילת העצמאות. בימים שלפני יום העצמאות יתקיימו בשלפים שני ערבי לימוד בחברותא על תוכנה של מגילת העצמאות עם הקראות ושירים ופרשנות.
ביישוב רוצים שכולם יכירו את המסמך הכי מכונן ומשותף שיש לנו, את המצפן והמצפון הישראלי - וזו בעיניי תרבות ראויה ומודל לחיקוי ליישובים, בתי ספר, קיבוצים, ישיבות ומקומות עבודה.
לפני שבועיים כתבתי כאן שלו הייתי בנק או עיתון, הייתי מצרף השנה לכל גיליונות העיתונים - במקום דגל – עותק מהודר של מגילת העצמאות. לשמחתי, מגדל ו"קרן מנדל" מרימות את האתגר, וכך יהיה השנה. כפיים.
4. על ראשו של הגלבוע פגשתי ברבנים יהודה גלעד ודוד ביגמן, שניים מתוך שלושת הרבנים שמנהלים בהרמוניה מלאה את ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. בעיניי לפחות, פאר הציונות הדתית. שם, על ההר שקיבל את קללת דוד המלך "אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם" בקינתו על היותו אתר נפילתם של שאול ויהונתן, גיליתי את הציונות הדתית המקורית, האמיתית, ברוח הרב קוק והרב נריה, שכל נתיבותיה שלום ודרכיה דרכי נועם. לא זו שנגנבה מהם על ידי איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק ושמחה רוטמן.
ישיבת מעלה גלבוע היא ישיבה פתוחה, ליברלית, שמבקשת דיאלוג, הידברות והסכמות. ראשיה מדברים בעצרות המחאה, קוראים לאחדות ולהסכמות ומזהירים מחורבן הבית. לפני שבועיים הם הכריזו על יום צום ביחד עם עמותת צֹהר, כדי להתריע מפני חורבן וכדי שלא יהיה צורך לצום בעקבותיו.
7. כשהייתי כתב צבאי ב"על המשמר" במהלך שנות ה־80, התעמתתי רבות עם דובר צה"ל דאז תא"ל אפרים לפיד. הוא אפילו הוציא הודעה פומבית על כך שאני מוחרם, לאחר שערערתי בפומבי על הודעתו בדבר מניין ההרוגים בימיה הראשונים של האינתיפאדה (ואני כמובן הפכתי את הלימון ללימונדה ועשיתי הון מההחרמה). אבל מהר מאוד הכרתי והוקרתי את אפרים, את עברו כמפקד יחידת האיסוף של המודיעין, את אישיותו המיוחדת ואת מנוע הטורבו שלו, שלא יודע מנוח.