לא אוהב במיוחד את המוזיקה, אבל מתפעל מהמכונה ששמה נועה קירל | מאיר עוזיאל

אני בקופה בסופרמרקט, הקנייה מסתיימת, הקופאית אומרת לי את המחיר, ואני מושיט לה את כרטיס האשראי. הקופאית נוקשת על הקופה ואומרת בתעוקה קלה: “מה זה? מה קרה?" וכבר רוצה לפנות לקופה הראשית, ואז פניה, שקודם ניכרה בהן מצוקה מול תקלה טכנית, מוארים, והיא מכריזה בקול הפתעה וצהלה: “זכיתם. הקנייה היא בחינם".

רק עוד פרט: הסופרמרקט הזה נמצא באיטליה. אני נמצא באיטליה. זה קרה ב־9 במאי, זאת אומרת בשבוע שעבר. הקנייה הייתה על סך 40 יורו, בתרגום לשקלים: 160 שקלים בערך, בתרגום למה שהייתי משלם בארץ על קנייה דומה, על פי יוקר המחיה בארץ: 320 שקלים בערך. שמחה גדולה. גם הקופאיות וגם אנחנו עלזנו. לא זו בלבד אלא גם מוזיקה עליזה עם תרועות חצוצרה החלה להישמע ברמקולים.

יותר מאוחר קראתי בעלון הסופרמרקט הזה, ששמו “אירו ספין", והבנתי עד כמה המזל שלי גדול. זכייתי הייתה אחת מתוך 30 אלף קונים. הסיבה: יום הולדת 30 לרשת הסופרמרקטים הזו. יצאנו מאושרים ברווחינו, במזלנו, אבל הרגשת חוסר צדק קלה פעפעה בי. אני תייר. זכייה כזו לא שייכת לי, היא שייכת לאיטלקים.

אני לקוח עלוב. נכון שאני בעיירה הזו באיטליה פעמיים בשנה בערך, אבל לקוח של פעמיים בשנה לא זכאי לפרס. בא ישראלי, עושה סיבוב, והופ - מוזיקה עולצת וקופאית מופתעת מודיעות שהוא זכה בפרס הנדיר. יותר טוב שלא יידעו שאני ישראלי. הכלל הוא: קח את הפרס וברח.

אני כותב את המדור הזה כאשר אני באיטליה. איך זה להיות בחו"ל כאשר בארץ יש טילים? הרגשה משונה, ייסורי מצפון משונים, אי־נוחות קלה. ברדיו של המכונית אני שומע תחנת חדשות איטלקית מדווחת משדרות: “יום שישי וכרגע בשדרות שקט כבר כמה שעות, התושבים ממלאים את שופרסל בקניות לקראת שבת" (ככה היא אומרת, שופרסל). העיתונאית מראיינת תושבת שדרות, והרדיו באיטליה משדר את דבריה בעברית, ואז הכתבת מתרגמת: “אנחנו נישאר פה, לא יפחידו אותנו".

אני די בטוח שגם ישראלים אחרים שנמצאים בחו"ל עוקבים באינטרנט אחרי כל מה שקורה בישראל. גם הם, כמוני, כותבים בקבוצות הוואטסאפ של היקרים להם: “האם כולם בסדר?". טיל פגע פגיעה ישירה בבית ברחובות, 100 מטר מבית שבו גרים אנשים קרובים אליי מאוד. מיד צלצול של הוואטסאפ, והודעה על המקרה, ו"אנחנו בסדר".

גם נועה קירל בחו"ל בזמן מטחי הטילים. אני לא יכול שלא להעריך את הצעירה הזאת. אני לא אוהב במיוחד את המוזיקה שלה, אבל מתפעל מהמכונה ששמה נועה קירל. פתאום היא עולה באינסטגרם לייב בטלפון שלי, ומתחילה לדבר עם האנשים בישראל. היו בערך 20 אלף צופים. זה לא הרבה בשביל נועה קירל, אבל היא, תוך כדי ובין ההופעות באירוויזיון מוצאת כמה דקות כדי לקיים שיחה עם אנשים בישראל ואומרת כמה קשה לה להיות בחו"ל כאשר בארץ יש טילים, כמה היא דואגת.

צופים מבקשים: “תעלי אותי, צרפי אותי, אני מתחנן". “פליז זה החלום שלי". היא שואלת: “יש מישהו מהדרום?", ומתנצלת שהיא לא יודעת כל כך לתפעל אינסטגרם לייב, אבל בכל זאת מצליחה, והמסך מתפצל ובחור ונערה מקיבוץ ניר עם מופיעים עליו, “זה ליד שדרות", הם אומרים ומפצירים: “את תיתני את כל מה שאת יכולה". ומוסיפים “עם ישראל לא מפחד".

כידוע, היא שאלה את הקהל מעל הבמה: “אתם רוצים לראות אותי רוקדת?", ואז רקדה, וחיילים וחיילות בארץ עושים סרטונים שבהם הם מחקים את הריקוד של נועה קירל ומתפוצצים מצחוק, אם כי לפעמים הם מוגבלים מאוד בתנועות על ידי חגור עמוס ונשק. טוב לי לראות את החיילים והחיילות האלה צוחקים, וטוב לי לראות שהצחוק לא נפסק גם כשטילים נופלים והשירות הצבאי קשוח.

דירוג האשראי מבלבל אותי

יש לי ספקות. כשמדינה ישראל מצליחה, כמו למשל עם דירוג האשראי של P&S, אני לא יודע אם אני שמח משום שהמדינה שלי מצליחה, או משום שאלה שניבאו (ורצו) שהיא תיכשל - טועים.

הטיל שנפל לים

פינת השלולית

נסיכות, ראו הוזהרתן: אם נסיכה תשאל את הבינה המלאכותית איך למצוא נסיך בשלולית, היא תקבל תשובה, אבל לא נסיך.