בממשלה נורמלית, המשימה הראשונה לאחר אישור התקציב ועוד לפניו, אמורה הייתה להיות השקת תוכנית מקיפה למלחמה ביוקר המחיה. זה הנושא העיקרי המעניין את הציבור. אלא שסמוטריץ', יריב לוין ושלמה קרעי (ראו ראיון איתו בהמשך) מאמינים בכל לבם שהמהפכה המשפטית קודמת. הם בטוחים שהיא תסייע למאבק ביוקר המחיה, תנטרל את שלטון הפקידים המזמזמים עצות כמו יתוש בראש, תסייע לחידוש היחסים הבינלאומיים וכמובן תקדם את המאבק בגרעין האיראני.
כנ"ל לגבי אסי מסינג, היועץ המשפטי הדווקני של משרד האוצר. אם יאושר חוק היועמ"שים, דקה לאחר מכן הוא יתבקש לארוז כמו אחד המפוטרים בענף ההייטק בארה"ב. ועדיין, שר האוצר וראש הממשלה לא מתרגשים מחוות הדעת של גרינברג. קדמו לה אין־ספור אזהרות מגורמים בינלאומיים כמו מודי'ס, S&P, קרן המטבע הבינלאומי וה־OECD שהושלכו למגרסה.
סוגיה נוספת נוגעת לדיני חוזים ולשאלה אם לתת עדיפות לפרשנות השופטים על כוונות הצדדים, או לחוזה הכתוב (הלכת אפרופים). גם במקרה זה, אם החוק יתוקן, בית המשפט העליון לא יתנגד לשינוי. ועדיין, גם אם המערכת המשפטית תתכופף, הרחוב לא ייתן לה להתקרנף.
פסק הזמן שנלקח בעקבות המבצע בעזה והדיונים בבית הנשיא הגיעו לסיומם. מהשבוע הבא ועד סיום מושב הקיץ של הכנסת יתחיל נשף הורדת המסיכות. ציבור המפגינים, שכבר מזמן לא קנה את מלכודות הדבש של נתניהו, מוזמן לומר את דברו.
2. אובדן שליטה
כש־12 יצרני מזון מובילים, ובהם אסם, תנובה (ששוב העלתה אתמול) שטראוס, שסטוביץ' ודיפלומט, העזו בתוך שבועיים להקפיץ מחירים, סימן שאין מלך בישראל. כל ממזר שהוא מלך, אינו חושש ממחאה ציבורית או מפעולת עונשין ממשלתית. ההתייקרויות שבדרך יתבטאו במדד מאי שיפורסם באמצע יוני.
הממשלה איבדה אפילו את יכולת ההרתעה המעטה שעוד נותרה לה כלפי היצרנים הפרטיים. כיצד שר האוצר יכול לבוא בדרישות לסקטור העסקי המתנהל באחריות, כשבצד השני הוא מפזר מיליארדים לחרדים, שתרומתם למשק מסתכמת בכלום ושום דבר. כיצד יעז לדרוש מההסתדרות להיכנס מתחת לאלונקה, כשבמקביל הוא מאשר חלוקת תלושי מזון במיליארד שקל למצביעי ש"ס? זה מהלך שמתאים למדינת שטייטל.
יצרני המזון שמבינים שאין שום מבוגר אחראי רוצים להשתתף בביזה ומנצלים הזדמנות שאולי לא תחזור. מהר שלל חש בז. מבחינתם, אף שהתירוצים של ייקור עלויות ההובלה, מחירי האנרגיה והמלחמה באוקראינה אינם רלוונטיים, המחירים עולים. הציבור מפנים שהישועה לא תגיע מהממשלה. כשסבסוד הבנזין למכוניות ייפסק בגלל היעדר מקור תקציבי, הפגיעה בכיס תורגש מיידית.
וכשהציפיות לאינפלציה עולות, האנליסטים חייבים לעדכן את המודלים הכלכליים. חשוב לשים לב דווקא למחירי הדיור, שבמדד האחרון לא רק שלא ירדו אלא עלו. זה עניין של ציפיות. כמו שהערכתי, כבר לא מובן מאליו שמחירי הדיור יירדו. היקף המשכנתאות באפריל הגיע לשפל של 4.6 מיליארד שקל, ובמאי הוא צפוי להגיע גם ל־6 מיליארד. אז אם החזאים המכובדים מעריכים שמדד מאי יעלה ב־0.5%־0.6%, מומלץ להוסיף לתחזית 0.3%.
לצורך העניין נכנה את התוספת "פרמיית אי־ודאות". מדד אפריל והמדדים הבאים מציבים סימן שאלה על ההנחה שהאינפלציה בסוף 2023 תתכנס מ־5% ל־3% לשנה. ייתכן שהצריכה הפרטית תרד וכך גם הצמיחה. ועדיין נתוני התעסוקה מעידים שאין חשש לאובדן מקומות העבודה.
אבל עם כל הכבוד לעבודה, גם מי שעובד מרגיש את שחיקת השכר ומבין שהאינפלציה ההרסנית מגדילה פערים ומאלצת את השכבות המוחלשות לצמצם צריכה והוצאות. היא פוגעת בבעלי המשכנתאות, חונקת את לקוחות האוברדראפט ודופקת את מי שמגהצים את כרטיסי האשראי. הנגיד צודק לגמרי: האינפלציה היא המפלצת המחוללת את הרחבת הפערים באוכלוסייה. לא הרגו אותה כשעוד הייתה קטנה וכעת היא מאבדת כיוון.
3. יוקר המחיה גרסת לין
לא רבים זוכרים שאוריאל לין שימש בתחילת שנות ה־90 כיו"ר ועדת החוקה של הכנסת מטעם הליכוד. הוא היה פעלתן ויחד עם אהרן ברק ("הידוע לשמצה") הוביל חקיקה חסרת תקדים של חוקי יסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק". מאז פרישתו מהפוליטיקה מתמקד לין במגזר הפרטי. ליתר דיוק, הוא המקף שבין ההון לשלטון. כיו"ר איגוד לשכות המסחר יש לו תובנות יוצאות דופן על הצעדים לצמיחת המשק ולטיפול ביוקר המחיה. תוכנית לין שוגרה לשרי האוצר והכלכלה ועקרונותיה נחשפים כאן לראשונה. מה הם באמת עשו איתה זאת כבר שאלה אחרת.
"לממשלת ישראל אין באמת תוכנית אסטרטגית להורדת יוקר המחיה גם כיום וגם בעתיד", אומר לי לין ומביא את קרן הארנונה כאחת הדוגמאות שדווקא פוגעות במלחמה ביוקר המחיה. "מענישים את הרשויות החזקות על כך שהן יעילות ומספקות שירותים סבירים לאזרחים", הוא מוסיף. תוכנית לין שגובשה בשיתוף כלכלני איגוד לשכות המסחר כוללת חמש המלצות עיקריות:
נמלי הים - הבעיה: אף שהוקמו נמלי ים חדשים, הממשלה עדיין מונעת ניצול מלא של כל רציפי הים. כתוצאה מכך מתעכבת פריקה, בעיקר של מטען כללי ומטעני צובר. העיכובים הממושכים מייקרים את היבוא לישראל, העומד על 85 מיליארד דולר. הפתרון: ניצול מלא של כל רציפי הים ואפשרות של תפוקה מלאה, תוך קיום תחרות בלתי מוגבלת בין חמשת נמלי ישראל. הסיכוי לפתרון בינוני.
מיסוי יבוא - הבעיה: בישראל מחייבים את המטענים במיסוי יבוא לפי הערך הכולל את כל ההוצאות הקשורות ברכישת הסחורה והבאתה לישראל, עד לשחרורה משערי הנמל פה. בתקופת הקורונה נסקו תעריפי ההובלה הימית והוטלו הוצאות רבות והיטלים נוספים על יבוא הסחורות. המדינה גובה מסי עתק גם על ההתייקרות הכללית במשק באמצעות מס ערך מוסף. כדי לקזז את גביית המסים על התייקרות, ראוי לעבור לשיטת מיסוי שונה ביבוא שהיא גם זו המקובלת בארה"ב. הפתרון: לשנות את כלל מיסוי היבוא למסי יבוא המבוססים על הערך FOB (ערך הסחורה הנרכשת כשהיא מוטענת על סיפון האונייה בנמל המוצא). הסיכוי לפתרון אפסי (כי פשוט האוצר צריך כסף).
מכס - הבעיה: על מספר רב של מוצרי מזון מוטל עדיין מכס של 12% ומעלה, מה שמעלה את יוקר המחיה. בנוסף, קיימת עדיין בירוקרטיה הקשורה ביבוא מוצרים אלה למרות הרפורמה ביבוא. הפתרון: להפחית או לבטל כליל את המכס המוטל על יבוא מוצרים, בדגש על מוצרי מזון, כולל יבוא מסין. על משרד הבריאות להיערך לטיפול יעיל יותר במשלוחי המזון בתחנות ההסגר. הפחתת מכסי המגן בצירוף הקלת היבוא יאפשרו הרחבת התחרות וגיוס יצרנים לשוק בישראל. הסיכוי לפתרון גבוה.
הארנונה - הבעיה: הארנונה עלתה השבוע לסדר היום הציבורי באמצעות קרן הארנונה. על פי נוסחה שנקבעה בעבר בחוק ההסדרים, הארנונה המוטלת על כלל משקי הבית ועל המגזר העסקי משתנה אוטומטית מדי שנה בהצמדה של מחצית מהעלאת יוקר המחיה ומחצית מהעלאת מדד השכר במגזר הציבורי. הסכם השכר יעלה את השכר במגזר הציבורי ב־11%, וזה יתורגם להעלאת מס הארנונה. הפתרון: בחוק ההסדרים יש לקבוע את ביטול ההצמדה של מס הארנונה למדד השכר במגזר הציבורי. הסיכוי לפתרון אפסי.
מונופול - הבעיה: גופים בבעלות המדינה הם האחראים ליוקר המחיה. בעיית יוקר המחיה אינה של מונופול כזה או אחר במגזר העסקי, היכן שקיימת תחרות. עיקר הבעיה המחייבת טיפול עומק היא בעלויות מושתתות בחברות ממשלתיות כמו חברת החשמל, רשות שדות התעופה, מכון התקנים, דואר ישראל, מפעל הפיס ורכבת ישראל. הפתרון: (שכבר נעשה חלקית) הורדת העלויות שגובות חברות שבבעלות המדינה באמצעות התייעלות ושינוי מבנה הפעילות. הסיכוי לפתרון בינוני.
4. הבנקאות כמרקחה
ועדיין החיידק הבנקאי האלים מסרב להירגע בגזרות אחרות. תהרגו אותי אבל אני לא מבין מה מדרבן אנשי עסקים ואישי ציבור שראו כמעט הכל, לנסות להתמודד על תפקיד יו"ר דירקטוריון בנק, או בנק דיסקונט ליתר דיוק. חדוה בר, שהחליטה לפרוש, כבר שימשה כמפקחת על הבנקים. משה ברקת כבר שימש כמפקח על הביטוח והממונה על שוק ההון ובתפקיד יו"ר הפניקס. מועמדותו בסופו של דבר לא אושרה. אריק פינטו כמנכ"ל בנק הפועלים לשעבר ושמועמדותו כבר אושרה, ראה כמעט הכל.
כנראה שבאישי ציבור אלה מקנן חיידק אלים שמחבר אותם בצורה בלתי נלאית לעשייה, להשפעה ולצורך לעבוד מול השעון. אתמקד כאן דווקא באריק פינטו, שמועמדותו לדירקטוריון ולתפקיד יו"ר דיסקונט רלוונטית מתמיד. ראשית, זאת מחמאה ענקית לבנק דיסקונט שאיש בנקאות כמו אריק פינטו רואה את עצמו מועמד לתפקיד יו"ר הבנק.
פינטו, שכאמור כבר ניהל את הבנק הגדול במדינה, יביא איתו לבנק, אם ייבחר, ידע עצום ותובנות מקוריות לגבי הכיוונים של דיסקונט. יתרונו היחסי בבנק הפועלים היה בעיקר ניהולי (משאבי אנוש) ובהמשך הדרך גם עסקי (הסדרי חובות מסובכים ומורכבים לטייקונים). הוא גם גיבש את ההסדר בפרשת העלמת המס עם הרשויות, שבסופו של דבר נסגר סופית על ידי מחליפו דב קוטלר.
שנית, פינטו מוכן לוותר על רמת התגמול הגבוהה בהשוואה למה שהיה מקבל במגזר הפרטי, רק כדי להתמודד עם האתגר הניהולי החדש. חיידק אלים כבר אמרנו? בנוסף להיותו בנקאי פינטו הוא גם איש הקשוב לצורכי הזולת, וזה אינו מובן מאליו. וחוץ מזה הוא דעתן שאינו חושש לומר את דעותיו, שהוכחו כנכונות. כך היה כשהזהיר בזמן אמת מפני הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, או מפני יוזמות רגולטוריות הזויות וחסרות תועלת.
אני בטוח שכל האיכויות הללו מובנות לגופים המוסדיים שאמורים להחליט אם לצרפו לדירקטוריון. אם ייבחר, השלב שכמעט מובן מאליו הוא מינויו כיו"ר הדירקטוריון. אף שזה מהלך מתבקש, זה עדיין לא מובן מאליו. יורם טורבוביץ, שהומלץ בעבר על ידי ועדת המינויים בבנק ישראל לתפקיד יו"ר בנק לאומי, לא נבחר בסופו של דבר על ידי המוסדיים. אצל פינטו זה שונה. הדוגמה של איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל שמונה כיו"ר רק לאחר הרפתקה כושלת עם יקי ודמני, מוכיחה שעדיף לחסוך בזמן ולבחור מיידית בפינטו.
5. משפט שלמה
התרעות פיקוד העורף