אזרחי ישראל נשאלו השבוע: "בגלל הקיטוב הגובר בחברה, יש הקוראים לחלוקת ישראל לשתי מדינות: ישראל – מדינה חילונית וליברלית שבמרכזה תל אביב, ויהודה – מדינה דתית ושמרנית שבמרכזה ירושלים. האם אתה תומך או מתנגד לרעיון זה?". האזרחים השיבו: מתנגדים. רק 16% מהיהודים תמכו ברעיון. 74% התנגדו לו. מדוע התנגדו? אפשר להעלות כמה הצעות.
השלישית, משום שלמילים "יהודה" ו"ישראל" יש קונוטציה שלילית. כולנו זוכרים איך נגמרו יהודה וישראל המקוריות (ואם לא, עיינו במלכים א, יב). רביעית, משום שהצגת השאלה קבעה מראש שמדינה אחת תהיה "חילונית וליברלית" ושנייה "דתית ושמרנית", מה שלא בהכרח מאפיין את רעיון הפיצול בצורה מיטבית.
חמישית, משום שהצירוף "שתי מדינות" מזכיר את "שתי מדינות לשני עמים", רעיון שאין לו כרגע הרבה קונים. שישית, משום ששאלו על "שתי מדינות" ולא על "חמישה קנטונים", או על "יותר אוטונומיה לערים", או על הרבה אפשרויות אחרות, קצת פחות נוקשות. מעניין מה היה קורה, לדוגמה, לו היו שואלים על שתי מדינות, שבאחת מהן המדינה מממנת לימודים לכל האזרחים, בלי קשר לשאלה אם הם לומדים לימודי ליבה, ובשנייה המדינה מממנת לימודים רק בבתי ספר שבהם נלמדים לימודי ליבה. או מה היה קורה לו היו שואלים על מדינה שבה חובה על כל האזרחים לשרת בצה"ל או בשירות לאומי, ומדינה אחרת, שבה יש מי שמשרתים ויש מי שאינם משרתים.
אגב, שאלת לימודי הליבה נשאלה באותו הסקר: "האם, לדעתך, המדינה צריכה או לא צריכה לממן בתי ספר של החינוך החרדי שלא מלמדים לימודי ליבה כמו אזרחות, מתמטיקה ואנגלית?". התשובה מאלפת: כצפוי, החרדים לא רוצים התניה. מדוע שירצו – הם אלה שלא מלמדים ליבה. כצפוי, רוב גדול של החילונים, ורוב גדול של המסורתיים, היו שמחים להתניה.
איפה הסיפור? אצל הדתיים. תהליך החרדיזציה התודעתית של הציבור הדתי־לאומי מוצא ביטוי כמעט בכל סקר. האם החרדים צריכים לשרת, ללמוד, האם צריך להפעיל עליהם לחץ, האם להפסיק הקצבות לאברכים? הציבור הדתי־לאומי, שפעם הבדיל את עצמו בחדות מהציבור החרדי, מוצא את עצמו במחנה פוליטי זהה ובהתאם גם במחנה תודעתי זהה לזה של החרדים.
כוח הכפייה של המדינה נראה לכל אלה לגיטימי, אם המדינה דורשת מאזרחים לא להכניס חמץ בפסח לבתי חולים. כוח הכפייה של המדינה נראה לכל אלה לא לגיטימי, אם תדרוש מאזרחיה שירות שווה או לימודים בסיסיים. אם יום יבוא וישראל תתפלג לשתי מדינות, או לשבעה קנטונים (ולא שהיום הזה קרוב או צפוי), יהיה מעניין לעקוב אחר ההתלבטות של משפחות בעפרה, בפתח תקווה וברעננה – חובשי כיפות ומטפחות – לאיזה קנטון ללכת.
שבטיות או אתוס משותף?
אחד העניינים שהחברה הישראלית מתחבטת בהם, גם בלי לקרוא לזה כך, הוא השאלה אם אנחנו מדינת "חיה ותן לחיות", או מדינה עם "חזון משותף". כשהנשיא ראובן ריבלין נשא את נאום השבטים המוכר שלו, הוא אמר שבמציאות הישראלית של היום "לא מתקיימים עוד רוב ומיעוט ברורים בהתייחס לשאלות יסוד אידיאולוגיות, ומכאן שנדרש מעבר מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט לתפיסה חדשה של שותפות".
מה זה אומר? שעוברים מתרבות דומיננטית שמכתיבה את אופי המדינה – מה שהיום יש מי שמכנים "הגמוניה" – לתרבות פלורליסטית של קבוצות שלכל אחת האופי שלה שהיא זכאית לבטא. ריבלין הציג את המצב כעובדה שאין להימלט ממנה. כמצב נתון שיש הכרח להסתגל אליו. לא בטוח שצדק.
כך או כך, אפשר לקרוא את ההצגה הזאת גם כהבעת משאלה. תחיה כל קבוצה את חזונה כהבנתה. ותפיסה חדשה של שותפות תאפשר למדינה להמשיך להתקיים. איך תיראה שותפות חדשה? זו שאלה חשובה. תכף נגיע אליה. אבל קודם ננסה להבין מה משמעות ההבדל בין "תרבות רוב ומיעוט ברורים בהתייחס לשאלות יסוד אידיאולוגיות", לבין "תפיסה חדשה" שבה כבר אין רוב, אין מיעוט, יש שבטים שלכל אחד אידיאולוגיה אחרת. וננסה לעשות את זה בעזרת דוגמה: השאלה אם כן או לא יותרו אירועים בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי.
אפשרות אחת היא לומר שבישראל יש רוב המכתיב את היחס לשאלות יסוד אידיאולוגיות, ורוב זה מכתיב שישראל היא מדינה ליברלית־מודרנית שאינה נוקטת הפרדה מגדרית, ומכיוון שכך הכלל הזה חל על כולם. הרוב כופה עמדה על המיעוט. אפשרות שנייה היא לומר שישראל מאפשרת לכל קבוצה לפתח את התרבות שלה ואת החזון שלה, ואם יש שבטים (חרדים) שרוצים הפרדה מגדרית, אז "חיה ותן לחיות" – אין סיבה שלא לאפשר להם לממש את חזונם.
ברית ה־75
התרעות פיקוד העורף