לקברו של אביה לא העזה לעלות. ניקיון השיש המצהיב, הנר שתדליק והאבן, אם תזכור לשים אותה, לא שווים את המחיר שתשלם. היא לא יכולה להיזכר שוב בכל מה שהעביר אותה מבלי לשאול בכלל לרצונה. כמה שנים טרם מותו, ביקשה ממנה הפסיכולוגית שלה שתפרוש בפני אביה את כל כאביה. “שם נמצאת התרופה", אמרה לה בביטחון רב. אחר כך חשבה רגע הפסיכולוגית ומעט התערערה “ואם לא, אז תישארי חולה קצת פחות". את הפסיכולוגית הזאת, שהכירה בתור לרופא בקופת החולים, פיטרה כמה חודשים אחרי, אבל זה לא העניין. בפעם ההיא החליטה להקשיב לה ולנסות לסגור מעגל עם אביה.
אביה היה אדם כוחני, כזה שרק דעותיו נשמעות, ואם האדם שמולו ינסה חלילה לחלוק עליו, יסיים את השיחה, יאסוף את דבריו וילך, סביר שגם לא ייפרד לפני כן. היא זכרה את אמה אוספת אותה מהגן, אוחזת בידה הקטנה ושתיהן ממתינות בתחנת האוטובוס. היא לא אהבה את האוטובוס, אל ביתן ידעה שהן שבות ברגל, אוטובוס נועד לביתו של אביה, וכשנסעו אל ביתו, זה תמיד היה מסתיים בצעקות, שכנים שמנסים להתערב ולהרגיע וילדה אחת בוכה, אותה הילדה שתתעורר למחרת בבוקר במיטה רטובה משתן או מקיא.
הוא שילם את המזונות, מעולם לא פיגר ולא החמיץ אפילו ביום. אבל לראות את בתו יחידתו, לקחת אותה לאכול גלידה, לקנות איזה צעצוע או סתם לאחוז חזק בנדנדה באיזה פארק שעשועים ולשיר לה “נד נד" - את זה לא הצליח לעשות. לא כי לא היה לו זמן, אלא כי לטענתו “הוא לא מתחבר לילדים". כך עמדה אמא על מפתן דלתו וצעקה, “קח אותה, אפילו לשעתיים, היא מתגעגעת אליך!". צעקה את צרכיה וצורכי הילדה, מאותו הלב והגרון.
כשגדלה קצת הבת, ניסה לפצות על זה. פעם אחת היו בסרט, “המסיכה" עם ג׳ים קרי. לפני הסרט כמעט לא דיברו, לא היה על מה, אבל בסרט הוא צחק, ואלו היו הפעמים הראשונות ששמעה את צחוקו. היא תהתה אם אמה זוכרת אותו צוחק, ובכל זאת, כשחזרה הביתה לא סיפרה לה על זה ולא שיתפה. ניחא, אמה גם לא התעניינה במיוחד.
שש שנים חלפו מאז מותו, והנה, כמעט תמיד, בסוף יוני, חל יום האזכרה שלו. בשנתיים הראשונות עוד הגיעו קרובי משפחה שהכירה ולא הכירה כדי לנחם. הוא הותיר אחריו בית קטן, היא נתנה לזוג סטודנטים לגור שם בעלות מגוחכת תמורת זה שפעם בשנה הם מפנים לה את הבית ונותנים לה לערוך שם את האזכרה. הם אפילו לא פקפקו בהצעה הביזארית הזאת, פונקציה של גיל אני מניחה. בשנה השלישית, כשרק אחיו ועוד איש שעבד עם אביה הגיעו, הבינה שכבר אין לה צורך בבית הזה ולא באזכרה שלו. גם ככה להיכנס אל אותו הבית ולהיזכר בה ובאמה מתדפקים על דלתו ומתחננים, לא עשה לה טוב. השנה מכרה את הבית ונתנה לזוג הסטודנטים שהתחתן בינתיים כמה חודשים בחינם, למצוא סידור אחר.
אין יותר אזכרות לאביה, וגם אלו של אמה בטח ייעלמו מהנוף בשנים הקרובות. היא יתומה עכשיו ובלי בן זוג ובלי אף ילד לאחוז בידו ולהשתטות בדרך אל הסופר.
בבוקר יום האזכרה הודיעה למזכירה שלה שלא תגיע וביקשה שרק אם קיצוני הדבר, תיצור עמה קשר. רוב היום ישנה, קראה, צפתה בסדרות, מה שלא אופייני לקונטרול פריק שהיא, כמו חיכתה לערב. כששקעה השמש, הכינה לעצמה תרמוס קטן עם קפה, מילאה שתי פיתות כוסמין בחביתות שהכינה והזמינה מונית.
התרעות פיקוד העורף