הייתי סקפטי לקראת ההופעה של טיפקס, אבל היא עברה עליי בטירוף חושים | קיפניס

למרבה הצער, גילינו שזה בלתי אפשרי. צריך ללכת לבית הספר, לצבא, לפעמים גם לאוניברסיטה או לעבודה. קיבלנו עלינו אפילו הכרה באבהות (בלי שתצטרכו לתבוע) - ואנחנו מבינים שיש פרק זמן שאותו צריך להקדיש לצאצאים. זה לא שינה את הכמיהה האינסטינקטיבית שלנו: השאיפה הנעלה לא לעשות כלום.

לכן, באותן שעות ספורות שנותרו פנויות ביממה (וידועות גם בשם “חיים"), תנו לנו לרבוץ על הספה, להתענג על אוויר המזגן, לבהות במבט מזוגג באחד מסרטי התעודה על השנים היפות של מנצ'סטר יונייטד ולהתבאס, לא רק מהעובדה שהן חלפו לבלי שוב, אלא גם מהעובדה שמדי פעם צריך לקום לקחת כוס מים (תביאי לי, נשמה?).

זה היה יום מתיש: בבוקר הסירו לי תפרים מחתך קטן אך מציק, אחר כך הייתה לי פגישה מחוץ למשרד, הגעתי ל"עבודה" רק לקראת הצהריים - ומיד שקעתי בתוכה עד לשעת בין הערביים. אז הג'וניור הציע שניפגש לדרינק ונשנושים לפני ההופעה וככה יצא שלא רק שהתרוצצתי לאורך כל היום, אלא גם אכלתי ארוחה גדולה מדי, ביחד עם בקבוק יין, כמה בירות ומספר לא ידוע של טקילות שהוגשו לנו על ידי המסעדן החביב, שטען שהוא נהנה לקרוא אותי. למקרה שעדיין לא היה מספיק ברור, הגעתי להופעה עם אפס ציפיות.

אבל אז עלה אל הבמה קובי אוז, איש שמידותיו הפיזיות עומדות ביחס הפוך ליכולותיו כפרפורמר, והשעתיים הבאות עברו עליי בטירוף חושים, שהשיל מעליי את 30 השנים האחרונות. צרחתי את המילים כאילו הקבוצה שלי הבקיעה שער ניצחון בדרבי, קפצתי בעוצמות שמודדים בסולם ריכטר, ואפילו דמעתי כששאגתי בפזמון: “הייתי יורד בתחנה הישנה, והיא הייתה לי מדינה אחרת. מדינה של מציאות בהמתנה, כשגשם יורד וכשהשמש בוערת". המילים עוררו בי געגוע לימים שבהם חזרנו משלושה שבועות בצבא וכל מה שעסקנו בו הוא רק האם לתקוע מנה פלאפל או לסחוב עוד כמה שעות עד לאוכל של אמא אגב חיפוש אסימון, להודיע שאתה בדרך ושתדליק בוילר.

אם להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל לחזור הביתה, הרי שבדיוק כשהפלגתי בזיכרונות אל ימים שלא ישובו עוד, סיפר אוז בפעם המי יודע כמה על הקמת הלהקה, כיוזמה שנועדה לקשר בין קיבוצניקים (“אלה עם המפעלים, שפיטרו את ההורים שלנו" כלשונו) לבין נוער משדרות (“שמחנו לתת מכות לילדים שההורים שלהם פיטרו את ההורים שלנו"), ופתאום שמתי לב שהקהל מסביב הוא הכי מגוון שראיתי זה זמן רב, מה שהפך את ההופעה למשהו גדול בהרבה מסך חלקיו, אשכרה בבחינת “והיא הייתה לי מדינה אחרת" - מדינה שבה הצלחנו לדבר אלה עם אלה, או כמו שצייצתי למחרת: “הלוואי שכל דבר בחיים היה פשוט ויפה כמו שיר של קובי אוז".

ולפיכך, חברים, הבה נקרא: “אוז לתמורה בטרם פורענות", כי זו, אלליי, נמצאת ממש מעבר לפינה.