איבד את שיקול הדעת והשליטה: לנתניהו אין מושג מה קורה סביבו | בן כספית

נתניהו שוב נתפס לא מוכן. אין לו מושג מה קורה סביבו, מה קורה במדינה. הוא ניזון מקונספירציות ושמועות – ואנשים שמחוברים לסביבתו אומרים שהוא איבד את שיקול הדעת ואת השליטה

בן כספית צילום: אלוני מור
בנימין נתניהו
בנימין נתניהו | צילום: יונתן זינדל פלאש 90

1. מוקף במטורללים ובפירומנים

בהתחלה הוא היה רגוע לגמרי: "עזוב אותך", אמר נתניהו לנשיא הרצוג בינואר, אחרי שלוין התניע את צי הדחפורים שלו, "אל תשים לב לרעשי הרקע. הם עושים קצת רעש, זה יעבור להם. זה יהיה כמו פלסטר. צריך לעשות את זה בבת אחת. נעביר את החקיקה, תהיה קצת מחאה והחיים ישובו למסלולם".

כפי שאומרים הפולנים, אנחנו כבר ננוח בקבר. הפלסטר של נתניהו הפך לדימום רב־מערכתי שמאיים להפוך לקריסת מערכות. על כל היופי הזה חתום נתניהו. אפילו הוא, גדול המניפולטורים, אומן הספינים והאיש ששקרנותו אומנותו, לא יוכל להטיל את האחריות על מישהו אחר. בעוד עשור או רבע מאה איש לא יזכור את שמחה רוטמן, לוין או דודי אמסלם. בעוד עשור או רבע מאה, איש לא ישכח את מלאך החבלה נתניהו. את הקלון הזה לא יהיה אפשר למחוק.

2. הם לא יעברו

"צומוד" הוא מושג מהתרבות הערבית. על פי ויקיפדיה משמעותו היא "החזקת מעמד", או "עמידה איתנה", או "היצמדות לאדמה", או הכל ביחד. הוא זרח בשמי המזרח התיכון אחרי מלחמת ששת הימים, מילה נרדפת לעקשנות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט בכל הקשור למאבק על אדמת ארץ ישראל. נכון לעכשיו, העקשנות הזו לא השתלמה למתעקשים, וטוב שכך.

עד היום נקשר הצומוד לשלוש קבוצות מיעוט בישראל. על הערבים כבר דיברנו. צריך להוסיף להם את החרדים והמתנחלים. החרדים מדגימים כאן כבר עשרות שנים צומוד מפואר. הם לא נצמדים לאדמה, הם נצמדים לתורה. כלומר, לפירוש שלהם את התורה (בתכלס, זה בכלל גמרא). הם נצמדים לאורח החיים שלהם, שמטבעו אין בו סובלנות כלשהי לאורח החיים של הזולת. למרות הכל, אי אפשר שלא לכבד את מסירות הנפש שלהם. הם מוכנים להקריב למען התורה את הכל. אולי גם את חייהם.

ורק לנו לא נשאר צומוד. מי אנחנו? אנחנו הרוב הדומם והמשתומם. הישראלים ה"רגילים". אלה שלא חולמים בלילה על גבעה בין איתמר לתפוח, שלא שואפים כל הזמן להתפשט על חשבון זולתם, שלא מהופנטים בידי אידיאולוגיה או נביא שקר כלשהו, שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם בשלום, לגדל את ילדיהם בשלווה, לחיות במדינה היהודית־דמוקרטית היחידה בתבל ולדאוג שתשגשג ותהיה אור לגויים ומגדלור לשכנותיה.

גילינו אותו ככה פתאום, בתוך הוויית היומיום המשעממת ואורח החיים המנומנם של מה שמכונה "המעמד הבינוני". בעצם, גילינו את עצמנו. את עוצמתנו ואת האמונה שלנו. קוראים לה דמוקרטיה. ככל שינסו לפגוע לנו בדמוקרטיה, כן נעלה וכן נפרוץ, כן נפרח וכן נפגין. אנחנו נתבצר בדמוקרטיה הזו עד טיפת דמנו (המטפורית) האחרונה. פתאום הבנו שיש בנו תעצומות הנפש של החרדים, המתנחלים והערבים, רק בחזקת מאה. לנו אין אדמו"ר שמורה לצאת להפגין או פסק הלכה של רב שקורא לנו לחולל מהומה כלשהי. לנו יש רק את עצמנו, ערכינו, מצפוננו, האהבה העצומה שלנו למקום הזה, ההבנה שאין לנו שום כוונה לוותר על החלום הציוני.

אנחנו נילחם בכבישים, בצמתים, במחלפים, על הגשרים, בדרכים, על ההרים ובעמקים, אנחנו נילחם ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, אנחנו לא ניכנע לעולם. היתרון שלנו מובהק: אין לנו אופציה להפסיד. בדיוק כמו שגולדה מאיר אמרה בזמנו לג'ו ביידן. הנשק הסודי שלנו הוא שאין לנו לאן ללכת.

יש לנו יתרון נוסף: אנחנו לא אלימים. יש לנו קווים אדומים, איזונים ובלמים. לא נרים יד על אף אחד. קיצונים מתוכנו לא ירצחו אנשים חפים מפשע כדי להביא את הגאולה (כפי שנרצחו שמונה ערבים בידי שני רוצחים יהודים שטופי שנאה, כדי לעצור את ההתנתקות). אנחנו חייבים לשמור על טוהר הדרך, להתרחק מפרובוקציות, להתמקד במטרה החשובה באמת: הצלת הדמוקרטיה ובלימת הקמתה של מדינת יהודה משיחית, קיצונית ולאומנית.

מצחיק להביט עכשיו בקואליציה המופרעת שמנסה לחסל את החלום הציוני. הם מסתכלים עלינו ולא מצליחים להבין מה קורה כאן. איך ה"צפונבונים העדינים" הפכו ללוחמים עזי נפש. מאיפה צצו מאות האלפים האלה? מה מניע אלפים לצעוד לירושלים ב־40 מעלות חום? מהיכן הגיחו המוני הצעירים המופלאים, שלא מוותרים על אף צומת, מתחם או משלט, בקרב על המולדת. מה מניע את המחאה המדהימה בתולדות המדינה, מחאה שמרכזת התעניינות והשתאות בינלאומית הולכת וגוברת. מחאה שנשבעה לא ליפול בשגיאות שעשו הפולנים וההונגרים. לא למצמץ, לא לוותר, להציב קיר ברזל עוצמתי, חסין, בלתי עביר ובלתי שביר, מול צי הדחפורים של הקנאות המשיחית שהתרכז מולנו. לא, הם לא יעברו.

3. תקשיבו להם

הכתובות כולן נכתבות בשידור חי על הקיר. ההתקפות המופרעות שנמשכות על נוצרים. התיאבון והבולמוס של החקיקה הדתית/חרדית. חיזוק בתי הדין הרבניים, העברה של עשרות מיליארדים לחרדים ולחרד"לים, קבורת חמור ללימודי הליבה, קבורה צבאית לגיוס, התנפלות גסה ואלימה על כל שומרי הסף, ללא יוצא מן הכלל, פסטיבל מינויים של מקורבים ומשפחה נטולי כישורים, והרשימה חלקית, חלקית מאוד. הממשלה הזו חסרת מעצורים, מפרקת את כל המסגרות שהוקמו כאן ומחלקת את המשאבים מחדש. המגזר המשרת, העובד, המייצר, היוזם, נבזז באלימות ומושלך לכלבים. מהר שלל חש בז.

כדי לאפשר את כל זה צריך לפרק את החסם היחיד שיכול לעמוד בפרץ: בית המשפט העליון. וכאן, הגענו לסבירות. כלומר לחוסר הסבירות הקיצונית. וכאן, הגענו לעצמנו. אם לא נעצור את זה, אף אחד לא יעצור את זה. קשה לעקוב אחר גודש האירועים. אתמול דיברו שניים: ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן העניק ראיון לאילנה דיין בגל"צ, והיועמ"ש והפצ"ר לשעבר האלוף (במילואים) ד"ר אביחי מנדלבליט, דיבר בכאן רשת ב'. שני אנשים שמינה נתניהו. שניהם הבהירו, בחדות מבהילה, את עוצמת הקטסטרופה.

מנדלבליט הבהיר איזה אסון ימיט עלינו ביטול עילת הסבירות. איך יהיה קשה להגן על קציני ולוחמי צה"ל בפני טריבונלים משפטיים בינלאומיים. ארגמן התמקד בנושא הביטחוני והיה, כהרגלו, נוקב וחד. הוא הצדיק את הפסקת ההתנדבות של המילואימניקים, קרא לרמטכ"ל ולראש השב"כ לגשת לנתניהו ולבקש ממנו לעצור, בטרם פורענות.

אמירותיו של ארגמן, אחד מהטובים בראשי השב"כ שהיו כאן, עוררו עליו כמעט מיד את מכונת הרעל. הייתי בטוח שהם יגלו שאביו של ארגמן, עמירם ארגמן (93), הוא חבר קיבוץ חמדיה, ואז ייפתחו שערי הגיהינום. מצד שני, האב התנדב להגנה בגיל 17, נפצע באורח קשה בקרב עקוב מדם מול חיילים סורים באזור משמר הירדן בגיל 18, קיבל את עיטור המופת והוא גם נכה צה"ל (שקיבל לפני כמה שנים עיטור נוסף). אז כל זה מאזן, איכשהו, את העובדה שמדובר, רחמנא לצלן, בקיבוצניק.

זה לא נגמר בארגמן. באותו אחר הצהריים הצטרף אליו קודמו בתפקיד, ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, שעלה לשידור אף הוא (בגל"צ) ופחות או יותר הסכים לכל מה שאמר ארגמן. גם את יורם כהן מינה נתניהו, אבל עליו אי אפשר להעליל עלילות דם. כהן הוא איש ימין, חובש כיפה, ציונות דתית על מלא, בן לעולים מאפגניסטן. הוא אמר מה שאמר ארגמן, בצורה פחות נוקבת. לפני כמה שבועות, ב"פגוש את העיתונות", הוא הציע לנתניהו להקפיא את החקיקה לשנה או שנתיים. כנראה שגם הוא חבר למחנה השמאל.

4. שימצאו פראיירים אחרים

חבורת הפראים שחטפה את המדינה הזו לא מתרשמת מכלום. הם, בשלהם. השבוע נאלץ נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לזמן לבית הלבן את הפרשן המקורב תומאס פרידמן כדי לתקן את הספין שעשה לו על הראש נתניהו אחרי השיחה הטלפונית ביניהם. זה אירוע שלא אירע עדיין בעשרות שנות היחסים עם אמריקה. פרידמן זומן מיד לאחר המפגש בין ביידן לנשיא הרצוג. אחרי שפרסם את דברי הנשיא, קיבל פרידמן גיבוי גם מדובר הבית הלבן שהדגיש, בקולו, כי מה שפרידמן כתב זה מה שהנשיא אמר לנתניהו. בניגוד מוחלט למה שהפיצה לשכת ראש הממשלה והיועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי.

בגדול, חוץ מלהגיד לנתניהו שאם ימשיך בחקיקה ישראל תאבד את אמריקה, ביידן עושה הכל. אבל גם זה לא מרשים את נתניהו. מקורביו הבורים מסתערים, בתגובה, על "הנשיא הסנילי". אף אחד במכונת הרעל לא טורח לעדכן אותם שהסנילי הזה יכול, בהחלטה קטנה אחת, לזרוק אותנו אל מתחת לגלגלי האוטובוס הדורסני ביותר בעולם. אף אחד לא טורח להגיד למשוגעים האלה לרדת מהגג. ישראל התחרפנה.

5. קול דודי

בתוך ים הנבחרים שמסביב, בולט שם אחד כמגדלור של שנאה. השר דודי אמסלם. הקואליציה עמוסה בשרים וח"כים מופרכים, צווחנים, שקרנים, מסיתים, גסים ומתריסים. התחרות קשה והצפיפות מרובה. הם מתחרים זה בזה בהתזת ארס, גסות רוח, נבערות ושנאה לכל עבר, כמנסים לרצות ישות עליונה כלשהי, המפעילה את מכונת הרעל. ועדיין, אמסלם מאכיל אותם אבק. הוא מנצח במרוץ השנאה הזה בקלות ובזלזול האופייניים לו. הוא לא רואה בעיניים.

לפעמים נדמה לי שהאיש שונא את כולם. הוא שונא את המשטרה, את הפרקליטות, את היועמ"שית, את הצבא, את השב"כ, את השמאלנים, את הערבים, את האשכנזים, את העיתונאים, את הצפונבונים, את כל מי שלא בא לו טוב בעין. אמסלם הוא לא איש קטן, ועדיין אני שואל את עצמי איפה יש לו מקום לכל השנאה הזו. איך נוצר גוש כזה של תיעוב מבעבע, מעורבב בשפת גוף מאפיוזית, אוצר מילים בריוני וגסות רוח אינסופית. יכול להיות שכל זה תולדה של רגשי נחיתות. לא נראה לי. יכול להיות שהוא לא מבין שבנאום המחליא שלו השבוע בכנסת, הוא התיר את דמה של היועמ"שית גלי בהרב מיארה? הוא מבין. אף על פי שהוא מבין, הוא סירב לחזור בו. כן, היועצת המשפטית לממשלה היא האדם המסוכן ביותר במדינת ישראל. כל מי שהמדינה חשובה לו, מוזמן להסיק מסקנות.

למה הוא שונא את המשטרה והפרקליטות? טוב, זה קל. הוא נעצר בזמנו בפרשת "החבורה הירושלמית", הובא באזיקים לבית המשפט, הייתה המלצה להעמידו לדין. אבל למה הוא שונא כל כך את האשכנזים? אלה עם הרולקסים. מה הם עשו לו? הגורל הציב את אמסלם ואותי באותו גדוד מילואים של השריון. לא להרבה זמן. אני עשיתי מילואים בגדוד הזה עשר שנים, עד ששוגרתי בשנת 1991 לשליחות בניו יורק. מה שזכרתי זה שהוא היה רס"פ בפלוגה מקבילה ושתמיד הייתה סביבו מהומה. אבל ככה זה עם רס"פים. מתישהו הוא נעלם. לפני כמה שנים שמעתי את הסיפור מכמה קצינים בגדוד שאיתם אני שומר על קשר. אמסלם נעלם, סיפרו לי, כי הדיחו אותו מהגדוד.

בינתיים אמסלם פרץ בסערה לחיינו. התלבטתי אם לפרסם את הסיפור. החלטתי לא לפרסם. אולי טעיתי. בינתיים אירעה התקרית שבה התפוצץ בשבוע שעבר מגיש הטלוויזיה דני קושמרו על אמסלם, אחרי שכינה את הטייס (במילואים) אודי אורי, שנפגע באורח קשה בעינו ממכת"זית, בשם "אחד צפונבון שקיבל שריטה בעין". את ההתלבטות שלי סיים אחד הקצינים בגדוד המילואים שלנו, שכתב בפורום פנימי כלשהו, את הסיפור כולו. אני מביא אותו כאן בהשמטות הכרחיות: "דודי היה מפקד טנק בגדוד המילואים שלנו. בשנות ה־90, כמפקד ותיק, היה ממנהיגי המפקדים, שסידרו לעצמם בצורה קיצונית יציאות משופרות הביתה במהלך תעסוקות מבצעיות, על חשבון המפקדים הצעירים יותר בפלוגה.

"האירוע שסיים את דרכו כמפקד בגדוד מבצעי היה ביולי 1995. במוצאי השבת האחרונה של תעסוקה בגזרת ג'נין, יצא הסמ"פ יחד עם עוד שלושה חיילים, ביניהם אמסלם, לסיור. הג'יפ נכנס לכפר פלסטיני ונזרקו עליו אבנים. במקום להיחלץ לאחור ולשקול הזעקת כוחות נוספים, הם המשיכו לעומק הכפר, חצו אותו ונכנסו לשטחים החקלאיים בחושך. בשלב מסוים, הג'יפ נתקע. היות ולא היה קשר, בשל המיקום הגיאוגרפי הנמוך, לקח הסמ"פ חייל אחד איתו ועלה לחפש מיקום גבוה על מנת ליצור קשר ולהזעיק כוחות חילוץ.

"האירוע ארך מספר שעות, שבהן התקשו כוחות החטיבה לאתר את הסמ"פ ואת הג'יפ. לבסוף אותר הסמ"פ ובאמצעותו גם שני הלוחמים, ביניהם אמסלם, שנשארו לבד בג'יפ. למחרת (יום א') קיבל הגדוד הודעה על תחקיר שייערך בראשות הסמח"ט ביום ב'. ברגע זה ארזו אמסלם והסמ"פ את חפציהם, 'נמלטו' לביתם ולא חזרו לגדוד עד סיום התעסוקה. "בתחקיר התברר כי אמסלם הוא זה שנהג בג'יפ, על אף שלא היה ברשותו היתר מתאים לנהיגה. היתר שכזה מקבל כל חייל, מפקד או קצין, בתחילת התעסוקה, לאחר ביצוע ריענון נהיגה קצר עם נציג מוסמך. היות ואמסלם לא ביצע את הריענון, הוא שכנע את הסמ"פ ושני החיילים האחרים לשקר בתחקיר ולהעיד כי אחד החיילים, הזוטרים יותר, הוא זה שנהג בג'יפ.

"השקר שסיפר בעצמו (עוד בטרם ברח מהתחקיר הרשמי) ויכולת ההשפעה שלו על הקצין ועל שני החיילים האחרים, כדי שישקרו עבורו, היוו מעשה חמור מאוד בגדוד מבצעי לוחם. בשל כך ובשל הידיעות על התנהגותו כלפי מפקדים צעירים (שהוזכרה לעיל) הוא הודח משירות בגדוד לאחר התעסוקה". את הסיפור הזה שמעתי מעוד שלושה קצינים בכירים בגדוד (המג"ד אחד מהם). אני לא הייתי שם. הנה תמצית תגובתו של אמסלם: "האירוע המדובר אומנם קרה, אבל כל שאר הסיפורים רחוקים מהאמת. נקלענו לתוך חתונה המונית בג'נין שזיהו ג'יפ צבאי בודד בלילה של מפקד הפלוגה.

"בנושא הריענון מדובר בבדיחה עלובה שבטח ובטח אין לה שום קשר לניסיון לקשר אותי למקרה שבו חיילים היו צריכים לשקר בעבורי. נהגתי בג'יפ כפי שנהגתי בכל התעסוקות המבצעיות ומעולם לא העירו לנו על כך. כתוצאה מהאירוע הביטחוני שבו הותקפנו במטר אבנים וסלעים, קיבלנו החלטה לצאת מהכפר ולחזור לבסיס מדרך אחרת, כי הבנו שההמון הזועם מחכה לנו. ואכן, יצאנו דרך המטעים בכביש כפרי עד שהגענו למקום שהג'יפ נתקע בגלל הסלעים שבדרך.

6. מלחמה על הבית

בשבוע שעבר הקדיש לי בעל הטור קלמן ליבסקינד כמה מילים בטורו. קטונתי. לא הייתי בארץ, לא קראתי את הטור (מודה, הפסקתי לקרוא את ליבסקינד די מזמן), קיבלתי על זה תגובה אחת בלבד. החלטתי לא להתפלמס כאן עם ליבסקינד באופן ישיר. זכותו לחשוב ולכתוב מה שהוא רוצה. לנהל איתו מו"מ ולהתפלמס איתו פומבית, סיימתי. החוזה בין הצד שלו לצד שלי הופר. שיהיה בהצלחה לכולנו. ובכל זאת, מכיוון שהוא ניסה ללמד אותי על עיתונות והביע פליאה על ההזדהות הטוטלית שלי עם המחאה, הוא אפילו התעטף בתימהון עילאי ושאל אותי "מה עם העיתונות", בהקשר הזה, אני נאלץ להבהיר:

אני משתתף במחאה הזו בכל הכוח שיש בי. אני רואה בה את מלחמת השחרור השנייה של עם ישראל על מולדתו. הצהרתי על זה בגלוי פעמים רבות. לא רק שאני לא מתבייש בזה, או מסתיר את זה, להפך: אני גאה בכל נימי נפשי ורוחי בעובדה שבימים הנוראים האלה, כשחבורה של פראים מנסה להשמיד את כל מה שנלחמנו עליו דורות שלמים, אני לא מנסה להתעטף באובייקטיביות מזויפת. זה להיות שם, או להיות כאן. אין דרך אחרת.

אז אחרי שהתייחסנו לחשיפה הנועזת של ליבסקינד ("בן כספית הוא חלק מהמחאה"), והבענו תקווה שהפוליצר בדרך, בואו נתייחס למהות: העיתונות האובייקטיבית מתה מזמן. אני מקווה שהשמועה הזו תגיע לליבסקינד מתישהו. בעידן הרשת, לכל אחד יש דעה. גם לעיתונאים. מה שמבדיל עיתונאי מקצועי משופר או מתועמלן הוא העבודה במסגרת הכללים והפתיחות לכל הכיוונים. במילים אחרות: העיתונאי המקצועי יבדוק את העובדות בטרם פרסום. יחתור לאמת, להצליב ולהעמיק ככל יכולתו. אם יטעה, יתקן. אם יקבל סיפור שלא מתאים לתפיסת העולם שלו, יפרסם. מעבר לכל זה, הוא זכאי להביע את דעתו, לתפוס צד בוויכוח, להילחם על תפיסת עולמו.

ועוד משהו: ב־37 השנים שאני עוסק במקצוע הנורא והנפלא הזה, הקפדתי להציג את עצמי קודם כל כישראלי, רק אחר כך כעיתונאי (היהדות לא זקוקה להצגה. היא ספוגה בנשמתי, במורשת שלי ובעולם שלי). סדר ההצגה המתואר כאן, הכרחי. חלק מחבריי העיתונאים התבצרו יותר מדי מאחורי אובייקטיביות מלאכותית גם בסוגיות לאומיות. אני העדפתי שלא. אני לא קראתי ללוחמים שלנו "כוחות צה"ל", אלא "כוחותינו". אני הייתי בעדנו. גם כשטעינו ושגינו. זה לא אומר שלא חושפים את הטעויות ומוקיעים את השגיאות. זה אומר שבסוף היום, כשחוזרים הביתה, שייכים לאחד הצדדים הנִצים.

זו בדיוק הסיבה שכשהדמוקרטיה הישראלית נאבקת על חייה מול כוחות חשוכים, אפלים, משיחיים ומסוכנים שקמים עליה לכלותה, המקצוע העיתונאי ניגף מפניה של הישראליות. המדינה הזו יקרה לי מדי. חבריי ובני משפחתי נהרגו על תקומתה. אין לי מקום אחר. למרבה הצער, אני כבר לא בטוח כבעבר שגם ילדיי ונכדיי יחיו כאן. אם הרוטמנים, הקרעים והפינדרוסים ינצחו, לא תהיה לילדיי ונכדיי ברירה אלא למצוא את עצמם במקום אחר. כדי שזה לא יקרה, אנחנו מחויבים לעשות היום מה שעשו אבותינו במלחמת הקוממיות: לא לוותר על החלום.

למען הסר ספק: כל זה נכתב בשפה מלחמתית, אך מכוון למאבק אזרחי דמוקרטי בלתי אלים. בהקשר הזה, מה שהטייסים, הסייבריסטים, המילואימניקים, האחים לנשק, המטכ"ליסטים, השב"כניקים וכל שאר החברים המופלאים המרכיבים את הפאזל החיוני של מדינת ישראל, עושים הוא לא סרבנות. הוא מלחמה על הבית.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
הרפורמה במערכת המשפט
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף