הם עצובים. חלקם מדוכאים ממש. הם מבינים שהמעשה שעשו יכול לגרום נזק כבד. להם, לחיל האוויר, לטייסת, לצה"ל, למדינה. אבל לדבריהם, לא הייתה להם ברירה. המונולוגים שתקראו כאן שייכים לטייסי קרב בכירים מהקבוצה הגדולה שהודיעה היום על הפסקת התנדבות. סליחה על הקלישאה, אבל זה הרבה יותר מדם ליבם. הם היו מעדיפים לטוס עכשיו לתקוף באיראן. הם התפללו שלא יצטרכו להגיע לרגע הזה. הם קיוו שמישהו יקפוץ למים הסוערים האלה במקומם. הם חיכו לרגע האחרון.
"אנחנו מרגישים כאילו הזניקו אותנו, כמו במלחמה", מספר לי אחד הטייסים, סא"ל במילואים, שהוביל מאות גיחות קרב והפצצה בלמעלה מ-30 שנה, "ישראל היא כמו רכבת שנוסעת על מסילה, יש בה שני פסים, היהודית והדמוקרטית. כל שינוי בכל פס כזה שאינו בהסכמה רחבה, יוריד אותנו מהפסים. תתפלא, גם אם ינסו להזיז משהו מהאופי היהודי של המדינה, נגיב באותה צורה.
אם מחר מרב מיכאלי תהיה ראש הממשלה ותנסה לצמצם את מספר בתי הכנסת או לבטל את הכשרות בצה"ל, זה יהיה חמור באותה מידה. יש רק מדינה יהודית דמוקרטית אחת בעולם. רק בה אנחנו מוכנים לחיות. רק בה אנחנו מוכנים לגדל ילדים ונכדים. אנחנו עושים את זה למענם. למען הילדים שלנו והנכדים שלנו. זה נשמע כמו פאתוס, אבל זה אמיתי".
טייס בכיר אחר מספר: "הייתה לי היום שיחה ארוכה מאוד עם יואב קיש. אמרתי לו יואב, תראו מה אתם עושים. הוא אמר לי תשמע, אתם רוצים לעזוב, תעזבו, גם אם יעזבו מאות טייסים, נקים חיל אוויר חדש. אמרתי לו יואב, איך אתה מדבר, אתה מבין את המשמעות של מה שאמרת כאן? אתה יודע מה זה להכשיר טייסים. אתה יודע כמה זמן ותשומות זה לוקח. הוא אמר לי שכן, הוא מבין. אולי זה יקח זמן, אבל זה יהיה חיל אוויר יותר טוב עם טייסים יותר ממושמעים. בטווח הארוך רק נרוויח.
אחר כך פתאום הבנתי וחטפתי צמרמורת. הרי זה הכי גרוע. זו דיקטטורה על מלא. הוא רוצה טייסים ממושמעים. ומה יקרה אם הם יקבלו פקודה בלתי חוקית בעליל?".
שאלתי אותו עד כמה הם התלבטו לפני ההחלטה הסופית. "התלבטנו, עיכבנו את ההחלטה, נשבענו למצות את כל האופציות והזמן שבעולם, התפללנו שמישהו יבוא ויעשה את זה, ויגאל אותנו. אנחנו לא קוראים לממשלה לעצור את החקיקה. מצידנו, שתהיה חקיקה. זה לגיטימי לגמרי. אנחנו קוראים לממשלה לחוקק בהסכמה רחבה.
כשאתה משנה כללי משחק, כשאתה משנה את האופי של המדינה, את מה שכתוב בחוזה, אתה יכול לעשות את זה אבל בהסכמה. אחרי דיון ציבורי. לא במחשכים ולא בבליץ. ומבחינתנו, מה שעשינו עכשיו, זו כמו תירגולת במלחמת יום כיפור. קוראים לזה "סגירת שערים". כשהאוייב מתקיף אותך בהפתעה ומה שאתה צריך זה להזניק מהר ולהגן על המולדת. ככה אנחנו מרגישים".
למה חיכיתם לרגע האחרון, שאלתי. עכשיו נתניהו כבר על ראש העץ, אם יתקפל יובס. לא היה חכם יותר להניח את האיום על השולחן מוקדם יותר? "אנחנו לא רוצים להביס אף אחד. אנחנו לא ששים אלי קרב. להיפך. אנחנו לא שחקנים פוליטיים. לא יודעים פוליטיקה. יודעים לטוס ולהלחם. אבל אנחנו יודעים שדברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים. הרגשנו שזהו, די, אי אפשר לשתוק יותר, אי אפשר לא לעשות את המעשה הנכון.
למה עכשיו? נכון, החבר'ה מהמחאה לחצו עלינו כל הזמן, נו, מה עם סיוע אווירי, מתי אתם באים, חבל על הזמן. אבל אנחנו העדפנו לחכות לדקה ה-99. אולי ההסתדרות או הרופאים או ההפגנות או האמריקאים או מישהו יצליחו להביא את השינוי. אולי הצדדים יגיעו להסכמה או לפשרה. אולי אנחנו טועים. אין לנו מונופול על כלום. ההסטוריה תשפוט. ושוב, כל מה שמעניין אותנו זו הסכמה רחבה. ברור לנו שאנחנו גורמים נזק לחברה, לצבא, להרבה דברים. אבל עוד יותר ברור לנו שהנזק שאנחנו גורמים קטן אלפי מונים מהנזק שייגרם לחלום הציוני אם חקיקה כזו תעבור בצורה חד צדדית.
אנחנו לא סרבנים ואנחנו לא פוליטיים. שירתנו את כל הממשלות. אני שירתתי לפחות 6 ראשי ממשלה. לא עלה בדעתנו לסרב מסיבה פוליטית. אבל זה לא פוליטיקה עכשיו. לשנות את מערכת ההפעלה של המדינה זה לא החלטה פוליטית. זו מלחמה על הערכים והעקרונות המכוננים של המדינה".
זה לא החלטה מדינית או פוליטית. ראש הממשלה יכול לבוא ולהגיד חברים, אנחנו לא מוותרים על הרפורמה, תהיה רפורמה, אבל בואו נגיע למתווה משותף. בואו נחדש את הדיבור. באותו רגע נצדיע. לכולנו יש כאן ילדים. אנחנו נלחמים בשבילם. אנחנו רוצים שגם הם יחיו במדינה דמוקרטית, בדיוק כמונו. אנחנו לא רוצים ללכת מכאן, כמו שעשו רבים אחרים. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו גם לא רוצים לרמוס אף ציבור. זה לא מעניין. אסור לרמוס ואין כאן "נצחון". יש כאן כללי משחק שמשנים רק ביחד. תגלו מנהיגות. בלי הדי-9".
כוח יכול להיות דבר משחית. נזהרנו בו. החבר'ה מאחים לנשק התחננו לעזרה, הרי יש כל כך הרבה יחידות שיש בהן החלטות דומות. אמרנו לכולם חברים, סבלנות. את זה עושים רק כשאין ברירה. הלוואי שאפשר יהיה להגיע להסכמה בלי חיל האוויר. זה טוב לכולנו. קיווינו לנס".
אנחנו מחונכים להיות מוזנקים להגנת המדינה שלנו בכל רגע נתון. מעכשיו לעכשיו. עד היום, היה מדובר באיומים חיצוניים. היום האיום פנימי. זה לא פחות מסוכן. ולא, אני לא רואה בפוליטיקאים אוייב. אני רואה בפילוג, בשיסוי, בהסתה, אויבים. אני רואה בכריתת הגזע המשותף שלנו באופן חד צדדי, אוייב. אז מה יעזרו לנו ה-30 שנה במילואים עכשיו? כשהמדינה הופכת למקום שבו הילדים שלנו לא יוכלו לחיות? אז אנחנו ממלאים עכשיו את חובתנו. זה ממש כמו מילואים. זה אמנם מהלך הפוך, אבל המשמעות זהה".
הקראתי את השמות. הסתכלנו זה על זה. יכול להיות שאנחנו נכנסים לעזה, משליכים פצצות של טון במקום הצפוף ביותר בעולם, לפקודות של האנשים האלה? ואתה יודע מה? כן. יכול להיות. זה מה שהבוחר בחר. בסוף, אנחנו סומכים על המפקדים שלנו. אני מודה שזה מפחיד, אבל ככה זה. ואני אומר לך שבחיים לא היתה שיחה כזו בתוך חיל האוויר, בזמן מבצע צבאי. על האמון בדרג המדיני. זה משבר אמון שמעולם לא היה כאן. לובשי מדים שאומרים פתאום רגע, מה קורה כאן.
ואנחנו הולכים למפקדים שלנו והם מרגיעים אותנו. ואומרים הכל בסדר, אנחנו פה, הכל לפי העקרונות והפקודות ולא ניתן לשום דבר לא חוקי או לא כשר לקרות. ואנחנו שואלים רגע, ואחרי שתתחלפו. ולא תהיו כאן? הרי אנחנו מסתכלים מסביב ורואים מה קורה לאנשים שמתעקשים לכבד את החוק. לניצב עמי אשד, למשל. מי אמר שלא יעשו דבר כזה גם לתומר (מפקד חיל האוויר, ב.כ.)? ועדיין, אחרי כל הדיון הזה, שהוא מדהים לכשעצמו, אף אחד לא העלה על דעתו לא לבצע את תפקידו הכי טוב שאפשר. אני, מיד אחרי השיחה הזו, הובלתי זוג לעזה. בשביל זה אנחנו שם ואין לנו ספק ששום דבר לא חוקי לא יקרה".
התרעות פיקוד העורף